Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חולין

בעריכת המכון לחקר האגדה





ב ע"א

טוב אשר לא תדור

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ט ע"א]



ד ע"א

כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם וכו' כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]



ה ע"א

אמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה אלא מומר לאותו דבר וכדרבא מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא

והנה יאמין כי האלהים הוא יחיד, ופועל, יכול, יודע, ומשגיח, והוא ראוי לעובדו לבדו, לא לאחרים עמו, כי אין צריך עמו לעזר אחרים, וכיון שכן עוד אתה חייב לתת כבוד לשמו, וזהו לא תשא, ועוד אתה צריך לעשות מעשה באמונתך בחדוש, והוא שתשבות כדי לאמת מה שידעת, במעשה, כי המעשים צריכין לשלימות, והאדם צריך להאמין האמת במחשבתו להודיע בדבור ולאמת אותו בגופו, ר"ל במעשיו, ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל ששבת ועבודה זרה שקולים כנגד כל המצות, שהוא מורה על חדוש העולם ובו אדם מכיר לבוראו. [מבאר שהדמיון של שבת וע"ז לפי שבשבות האדם הוא מעיד על אמונתו בבורא כמחדש].

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)


ה ע"ב

השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן

...וטעם אומרו ושקץ בתוספות וא"ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה:) אין הקב"ה מביא תקלה וכו', וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספות (שם) כי דוקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור, פירוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באומרו ושקץ יהיו לכם, פירוש לרבותא אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אומרו שקץ יהיו לכם, פירוש לעצמכם, יעשו אתכם שקץ. [מבאר שאכילת איסור אפילו בשוגג משקצת את נפש האוכל.]

(אור החיים, ויקרא יא, י)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]



ו ע"ב

אפשר בא אסא ולא ביערו? בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

וכבר שאלו בגמרא [חולין ו ע"ב] על מ"ש בחזקיהו וכתת נחש נחשת, למה כל המלכים הצדיקים שקדמוהו לא כתתוהו. אבל הענין, כי ענין תלית נחש על הנס, כי היה בהם מדברים לשון הרע, ולכך באו נחשים כנודע, כי זהו עונש לשון הרע ישכנו נחש, ולרפאות לבעלי לשון הרע, צוה השם לתלות על נס נחש, להורות כי קודם החטא היה הנחש בגרם המעלה, כדכתיב [בראשית ג' א] והנחש היה ערום מכל חית וגו', וע"י חטא לשון תרמית, ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, על גחונן תלך, ממנו ילמדו כל בעלי לשון הרע מה שסופם יהיה, ויתנו מחסום לפיהם, ישב בדד וידום, ולכך כל הרואה אותו יחיה, ולכך לא כיתתו, מפני שלא חשו להזיקו נגד תועלתו לבטל בעלי לשון הרע שהוא קוץ מכאוב יותר מכל, לבטל הצלחת מלחמה וכדומה כנ"ל, ולכך נמנעו מלכים לבטלו ולכתותו, וכן פירש"י [במדבר כ"א-ט] בנחש הנחשת לשון נופל על לשון, רמז לנו כי היה לבטל בעלי לשון הרע, אמנם בימי חזקיהו שכבר דרשו חז"ל [סנהדרין צד ע"ב] וחובל עול מפני שמן, שלא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בחדרי תורה, וא"כ אין כאן חשש ללשון הרע כנ"ל, כי תקנתו של לשון הרע בתורה כנ"ל, ולכך כתת נחש הנחושת.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)



ז ע"א

רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה, גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה, אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דבמצוה עסיק. חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא כך עושים לבני לויה. חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין

מביא כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) ואלו דבריו "וזה מבחן ומצרף אל היות התורה מאת ה' מן השמים, אחרי שהוא יתברך מחסה ומסתור לחוסים בו ושומרי בריתו ומצותיו, וזהו שאמר דוד: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" כלומר "כי הראיה להיות תורת ה' צרופה ונקיה מכל סיג ומכל חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" וכמו כן מסביר ספר העקרים שכח הצדיקים לשנות את העולם הוא מכך שנפשם התעלתה ע"י האמונה למדרגה שיא מעל הטבע ומכאן כוחם לשלוט בטבע ואלו דבריו "כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שייכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה בדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, וע"כ ימשול בהם". כ"כ מביא ספר העיקרים כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

(ספר העיקרים מאמר א' פרק כא)


מהות הוויכוח שבין ר' פנחס בן יאיר והנהר היא, שהנהר החזיק בדעת הפילוסופים, הטוענים כי רצונו של האדם לא מסוגל לשנות את חוקי הטבע, שכן הרצון האנושי הוא בעל שינוי ולפיכך הוא קלוש ביותר, בניגוד לחוקי הטבע שהינם קבועים וקיימים. אולם תשובתו של ר' פנחס היא, שאף שחוקי הטבע אינם בני-שינוי, הרי שכל מהותם היא לשרת את האדם השלם, ולפיכך אם יימנעו חוקי הטבע מלשרת את האדם, הרי שמציאותם בטלה מעצמה (והיא הגזירה שביקש ר' פנחס לגזור על הנהר).
בקיעת הנהר לעושה המצווה ולבן-הלוויה באה להראות, כי לא רק את בעלי שלמות שכלית, כר' פנחס, מיועדים חוקי הטבע לשרת, אלא גם את עושי המצוות, ואף את כל מי שקשור ומתלווה אליהם. רב יוסף בדבריו הראה, שהטבע נכנע בפני כל צרכי האדם, ולעניין זה אין הבדל בין יחיד לרבים.

(עקידת יצחק שער מ)


במעשה בראשית התנה ה' עם כל הברואים להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם... ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכוף את הים להתחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה להתחלק לרבי פנחס בן יאיר ולמתלווה עמו, רצה לקונסו, ופחד הים ממנו.

(אור החיים, שמות יד, כז)



ז ע"ב

שמע רבי נפק לאפיה [של רבי פנחס בן יאיר] אמר ליה רצונך סעוד אצלי? אמר לו הן, צהבו פניו של רבי, אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך, כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?! שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול, מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית, הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו

אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה [נראה מדבריו שרבי פנחס תרוצים נתן, כדי להתחמק אך הסיבה העיקרית היתה שרגיל היה לאכול לבדו ולא לתת למזון חשיבות יתר].

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

ישראל קדושים יש רוצה ואין לו וכו'

[גם בשאר מצוות, יש רוצה לעשות ואינו יכול כי אינו יודע, ויש שיודע ואינו רוצה לעשות, וכולם קדושים, כי גם זה שאינו רוצה, עושה מתוך בושה כמו שכתבו תוס' לגבי צדקה. ויש רבים מאוד בעלי תורה ואינם רוצים לשמור את לשונם.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף יד ע"ב, טו ע"א - לטקסט)


למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה

וזה סוד הכשפים וכחם: שהם הפך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין (=מבחינה מסויימת). ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו.

(רמב"ן דברים יח, יב)

...ולכן קראו חכמינו ז"ל שמכחישים פמליא של מעלה, אין כוונה בלשון כחש מגזרת כזב רק מגזרת דל ורזה, שעושים כאן שפע רב, ומכח זה במקום אחר הוא כחוש ורזה, כי חומסים שפע של עולם אשר לא כדת ולא כטבעו של עולם אשר הוחק מטבע אשר יצר את העולם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)

ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב, והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה

תמיהני בזה, הוא ענין הכישוף שאסרה אותו התורה בפירוש, ונכלל איסורו בפרשה זו באמרו. ולא תעשה כמעשיהם, ואין ספק שהוא ענין אמתי, אע"פ שהוא ז"ל [ הרמב"ם] כתב שהוא דבר בטל אין אמתות לו. ואין זה דעת רז"ל בכמה מקומות והרי אמרו: ההיא אתתא דמהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, אמר זילי שקולי, אין עוד מלבדו כתיב, והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכו', ותירצו שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. הנה מבואר נגלה שענין הכישוף הם סוברים שהמגיע ממנו הוא אמתי לא מדומה לבד, ועל פי מה שכתבנו יחוייב שיהיה מותר מצד הכנת המתפעל, כי מצד הפועל בצבא המרום הוא דבר בטל, ואם כן למה אסרה אותו התורה.
ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רז"ל במס' סנהדרין בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם [ושפע] מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקב"ה לבד, לא שישפיעו כחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. ובוה יובן מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו [תמיד] אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה

ההכרזה שמכריזים למעלה היא: בואו וראו את האדם, בחיר היצירה, אשר עם כל גדלותו לא התבונן ולא ידע את חטאו שפגם בו, ומן הכרח להענישו בנקיפת אצבע, כדי שיפקח את עיניו ויראה את טעותו.

(שיחות מוסר, פרשת וישב שנת תשל"ב עמ' עד)



דם ניקוף מרצה כדם עולה. אמר רבא: בגודל ימין ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה

הליכתו לדבר מצוה אינה מוסיפה על הכאב שבנקיפת האצבע. אלא שמאחר שעירקר יהסורין הוא בזיון האדם ובושת פניו - לכן אם אירעו לו היסורים בזמן הליכתו לדבר מצוה - הרי בושתו גדולה בכפלים. בושה יתירה זו, שניקפה אצבעו בזמן הליכתו לדבר מצוה - היא היא שמרצה לו ומכפרת לו כקרבן.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בא מאמר לב' עמ' קלז')



יא ע"ב

לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ה ע"ב]



יג ע"ב

דתניא "איש" מה ת"ל 'איש איש'? לרבות העובדי כוכבים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל

החפץ לה' בזבח רשעים? אלא הכוונה רק לקבל ממנו, אך לא לשאול ממנו. ואם תאמר: כיצד זה שאל משה מפרעה "וגם-אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (שמות י, כה)? הרי אין לשאול מנכרי שיקריב קרבנות?! אך דקדק משה בלשונו ואמר "ועשינו לה' א-לקינו", שהיה לו לומר 'לעשות לה' א-להינו', אלא נתכוון לומר שפרעה ייתן בידם מקנה הראוי לזבחים, ואנחנו נעשה לה' א-להינו לצורך עצמנו. כלומר שהוא, פרעה, ימציא להם מתנה שהם יסתפקו ממנה לזבחיהם לה'.

(אור החיים, שמות י, כה)

אומות העולם שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם

אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים. אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ כלומר שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'.

(מאמרי הראיה, על במותינו חללים)


יז ע"א

ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי

(היתר אכילת האיסורים חל רק על מלחמות לצורך קיום מצוות כיבוש הארץ.) כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים ... אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

(רמב"ן במדבר לא, כג)




כז ע"ב

ועוד שאלו כתוב אחד אומר ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איברו וכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו אמר לו מן הרקק נבראו ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם

ועוף יעופף על הארץ - ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף והכתוב שאמר ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (להלן ב יט), כאלו אמר "ויצר ה' אלהים את כל חית השדה מן האדמה ויצר את כל עוף השמים", ורבים כמוהו וכן דעת רבי אליעזר הגדול בפרקיו (ריש פרק ט), שאמר בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף.
אבל בגמרא (חולין כז:) נחלקו בו, יש אומרין כן שמן המים נבראו, ויש אומרין שהעוף משניהם נברא, אמרו מהרקק נבראו ואם כן בעבור שתולדותם היתה במים, והרקק בקרקע הים הוא, מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי. [מבאר שיש מחלוקת בחז"ל שלפי רבי אליעזר העופות מן המים נבראו כמו כל בריות יום חמישי, אמנם יש בגמרא דעה חולקת שמן הרקק נבראו היינו ממים ועפר מעורבבים.]

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק כ)


הורו בזה, שג' מינים אלו, לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים, רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים, ויש לאדם יד בים וביבשה, ובשניהם יחד, כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה, שלא ניתן ברשותו.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק כ)


כח ע"א

מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה וכו' סימנין

והקיום דחיים הוא בפה. חיים הגופניים בוושט המכניס מיני אוכלים ומשקים, וחיי עולם בקנה המוציא קול. ושניהם קרויים סימנים, שהם סימני החיות שעל ידם הוא קיום החיות. ובהם ניכר סימן החיות, שבקלקול החיות נחלש או נעדר לגמרי כח האכילה וכח הדיבור והשמעת הקול. והקנה עם הריאה ולב וכבד הנתלים בה, והושט עם איברי המזון הנתלים בו, הם ממש דוגמת נפש וגוף, שאלו משמשים לכוחות הנפשיים ומידות שבנפש ואלו לכוחות הגופנים.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)


לא ע"א

השוחט צריך שיתן עפר למטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ז ע"ב]



לה ע"א

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יח]



לז ע"ב

ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול, הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.

הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]

(עקדת יצחק, שער ע"ט)


מד ע"ב

ואומר (אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול. הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם

הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]

(עקדת יצחק, שער עט)


מט ע"א

אין הלכה כר"ש

מי לנו גדול כר"ש בן יוחאי ומדוע אין הלכה כמותו? אך האמת בזה כי לפי גודל מעלת רשב"י גבוה מאוד לכן בעוה"ז בעת כזאת אינו באפשר שיהיה הנהגת העולם כמותו ולכן אין הלכה כר"ש, אבל לעתיד כאשר יהיה מלאה הארץ דעה אזי באמת יהיה הלכה כמותו. וזה שאמרו (נדה עג, א): הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות. שההלכה הוא לפי ההליכה של העולם לפי מדריגת ומעלת עוה"ז. לכן עתה אין העולם ראוי להתנהג לסבול עוצם קדושתו של רשב"י.

(תפארת שלמה, פרשת שופטים)


נא ע"א

נפלה מן הגג: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים

ומן המופלא שבדיניהם בטרפות, הוא שהם שערו ובדיוק את הגובה, שאם תדחה בהמה ממנו למטה תאסר משום רסוק אברים, זאת אומרת משום שודאי יתפרדו אבריה פרוד הגורם למיתתה, ולכן אמרו, הניח בהמה למעלה, ובא ומצאה למטה, אין חוששין משום רסוק אברים, משום דאמדה אנפשא, זאת אומרת הבהמה משערת לעצמה, את הגובה ומתכוננת לקפיצה, על כן לא תזיקנה זו כשם שהיתה מזקתה, אלו דחוה אחרים, כי הטבע נוכח בקפיצה, ואלו בנפילה הוא מסתלק ונעלם.

(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)




נג ע"א

אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל דלא, אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא, אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא, אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא

ומן המופלא שבמאמריהם ובדבריהם, בענין הארס של אחדים מבעלי הצפרנים, הוא מה שאמרו דרוסת חתול ונץ ונמיה בגדיים וטלאים ודרוסת חולדה בעוף, וכן מה שאמרו, אין דריסה לשועל, ואין דריסה לכלב, אין דריסה אלא בצפרן, לא בשן, אין דריסה אלא ביד, לא ברגל, אין דריסה אלא מדעת, אין דריסה אלא מחיים, זאת אומרת אין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בצפרני רגליו הקדמיות, ורק מתוך כונה, לא במקרה, כגון שנאחזו צפרניו בבשר הבהמה, ולא היתה לו כונת דריסה, ויותר נפלא מזה, מה שאמרו מחיים, זאת אומרת שאם במקרה, נקטעה רגלו הקדמית של הדורס, בעוד צפרניו נעוצות בבשר הבהמה, לא תצא מזה דריסה, וזה משום, שאין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בהנתקו ממנה, עם הוצאת צפרניו מבשרה, ולכן אמר מחיים, אחר שאמר מדעת.

(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)



נד ע"ב

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לג]



נו ע"ב

הוא עשך ויכוננך - מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות.

עם נבל ולא חכם, הלא הוא עשך - היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ"ו ב' איתא ע"ז המקרא מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע"י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן, וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית' שברא הבני מעים עקומים כ"כ, שהלא מ"מ כל אדם חי ואינו מסוכן, ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו, כך אע"ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם בני אדם וכל לב עקוב, מ"מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. [מבאר כי אף שהמבנה האנושי - הן הגופני והן הנפשי - הוא מפותל ומסובך, הקב"ה עשה את האדם ישר, ותיקן הליכותיו שיהיו בנועם ובאופן מתוקן.]

(העמק דבר, דברים לב, ו)



נח ע"א

כח דהתירא עדיף

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



ס ע"א

שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס" מקרין ברישא והדר מפריס

שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלקיו על חטאתו אשר חטא - ההוא ייקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא... וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא, אז ודאי שור פרו הוא מפריס, כי הפרסות לו סימן טהרה... אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטעות נפסדות, המוסיפות כעס לפני קונו, הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח, כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהינצל מזה ביקש המשורר: אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו, באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין, אמר כי ודאי פר השור אשר שילמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו [טענת האדם הראשון - שהאשים את האשה בחטאו - אין בה חרטה אמיתית, אלא נסיון להטיל את האשמה על מישהו אחר, והיא נחשבת תוספת חטא לאדם].

(עקידת יצחק שער ט)


"יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" פסוק זה שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו"

והנה כל צבא מעלה מעלים שבחו של הכבוד הזה, ואומרים (ישעיהו ו, ג), "מלא כל הארץ כבודו", (יחזקאל ב, יב), "ברוך כבוד ה' ממקומו", כי הוא לבדו כח כל הנמצאים, כמו שביארנו. וכן נאמר (תהלים קד, לא), "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", כי הכבוד מתעלה משבח מעשיו ית'. [מבאר את השבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קנד-קסה)


אם אנו רואים כי דשאים שהם יותר חומר עכור מן אדם ומכל מקום שמעו בקול ה', והיינו כי קצת ניצוץ קדושה יש בקרבם כנודע, כי אין לך דבר שאין בו ניצוץ קדושה, ולכך כתיב [דברים ח-ג] לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', אם כן אם חומר דשאים נכנעו לקול הקדושה מבלי לצאת בערבוביא ולשנות דרכם ומנהגם, כי ענין לחות חומרם ומזגם מורה לצאת בערבוביא, כדאמרינן אלו שדרכן לצאת בערבוביא וכו', ומכל מקום בטלו ענינם נגד מקצת קדושה אשר בקרבם, מה היה אדם עושה אשר חומרו זך נשמתו וקדושתו רבה, פשיטא שהיה שומע קול נשמה מבלי נטות כלל, רק בסיבת המסית יצר הרע חוטא, ואם כן יפה ברא ה' אדם, כי מצד עצמו אינו עלול לחטא ואין לו להתעצב, וזהו הענין בשעה שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו', אם כן מזה מוכח דלולי יצר הרע המסית אינו אדם עלול לחטא ואין לו להתעצב על בריאת אדם, ולכך פתח שר העולם יהי כבוד ה' וכו' ישמח ה' במעשיו, כי יהיה לו שמחה ולא עוצב, ולכך אמרו שר העולם שהוא חנוך ומט"ט, כי נודע [ב"ר פ"ח ו] מ"ש נעשה אדם, בנשמת צדיקים נמלך והם מט"ט ואליהו ואמרו יברא, ולכך פתח שר עולם, כי הוא האומר יברא, כנודע בזוהר כי מט"ט וחילו ומלאכיו אומרים יברא וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

"ויאמר אלהים תדשא וגו'" - רבותינו ז"ל אמרו (חולין ס.) שהגם שלא אמר הבורא למינו אלא לעץ נשאו הדשאים קל וחומר וכו', וקשה כי לסדר הכתוב הקדים ה' דבריו על הדשאים ואם כן למה נתעכבו מלצאת תיכף סמוך ממש למאמר ה' עד שגמר ה' אומרו להוציא עץ שממנו נשאו קל וחומר? ולפי מה שפירשתי בפסוק בראשית כי כל מקום שיאמר דבר גבורות בשם אלהים ידבר בדבור אחד כל המאמר, אם כן לא היתה הקדמה לדשאים קודם לעץ. [מקשה איך למדו הדשאים קל וחומר מן האילנות, והרי היו צריכים להיברא מיד עם אמירת ה', עוד קודם שנבראו האילנות, ומתרץ.]

(אור החיים, בראשית א, יא)


שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב

מדוע הוא מקריב קרבן? מבאר על פי מה שאמרו רז"ל (בר"ר יד ח) הקב"ה בראו ממקום כפרתו, והלואי תהא לו לכפרה, והוא הר המוריה, אשר שלחו שם ה' אחר שחטא, לעבוד את האדמה, ולבנות ממנה מזבח אדמה, ויקריב עליו קרבן לכפר עליו, ויען כי לוקח מאותה אדמה, והוא שיער שעבר בו, כי האדמה נתנה בו חומר עב וגס, אשר בסבתו נפל אל החטא, על כן במקום שגרם החטא, שם תהיה כפרתו, כי המקום ההוא דהיינו אותה אדמה, גרמה לו לחטוא, על כן האדמה ההיא חייבת לעזור לו, אל הכפרה ע"י שיעבוד אותה, לעשות ממנה מזבח להקריב עליו פר מקרין מפרים. וזה טעם נכון על מצות מזבח אדמה תעשה לי, כי בדבר שגרם החטא בו יתקן אשר קלקל בו. וגם לדברי האומר צבר עפרו מכל האדמה כך פירושו. לפי שמקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי שם אבן שתיה ומשם הושתת כל העולם והעפר אשר לוקח ממרכז העולם דומה כאילו צבר עפרו מכל העולם. ובזה מיושב גם מה שנאמר (בראשית כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. פירש רש"י קפל כל הארץ תחתיו לאו דווקא קפל אלא לפי ששכב על מקום טבור הארץ ומרכזו על כן דומה כאילו שכב על כל הארץ.

(כלי יקר, בראשית פרק ג פסוק כג)

מה עניין קרן אחת במצחו? אלא שכל מי שהוא חוטא ורב מרי, נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ב"ה, כמו שפי' רש"י פרשת לך לך (יד ב) שמאבר שם אבר לקפוץ ולעוף כלפי מעלה וכן באומות נאמר (דניאל ח כ) האיל אשר ראית בעל הקרנים וגו'. כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו.
לפיכך אדה"ר שהיה יחידי בעולם, וחטא לשמים לבד, על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, ר"ל שמצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה כי במה שחטא יתקן, ומכאן למדו רז"ל לומר כן שהיה לו קרן אחת ודווקא במצחו, אבל לדורות כל חוטא מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ב"ה מ"מ הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו, על כן דינו להביא בהמות בעלי קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות והקב"ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם. על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר.

(כלי יקר, בראשית פרק כב פסוק יג)



ס ע"ב

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא? מאי אהני?! אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי, שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

"הגדולים" ...שהיו השמש והירח שוין באורה, ואחר כך נתמעטה הירח. וזהו שחזר ואמר (שם) "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה: אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? ולכבודו של מקום אמרה כן, שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו, וכמעט שיאמרו האומות: מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה.
ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה, אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד: וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד: צדיקים יקראו על שמך. ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה. ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת.
... וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו.
ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר. שאם ישובו אחר שחטאו - שהקב"ה יתפייס להם...
ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם.
וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.
ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.

(רבינו בחיי על במדבר פרק כח פסוק טו)


כוונת המדרש לבאר שמהלך הכוכבים אינו מקרי, אלא מכוון מאת הקב"ה.
הלבנה שואלת: אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד - כלומר: כל הכוכבים נעים באופן מקרי, ויתכן ששניים יסבבו באופן שווה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - ישנה סיבה מדוע מיעט הקב"ה את אור הלבנה, ואין הדבר מקרי.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - אמנם ברור שישנה סיבה למיעוט אור הלבנה, ואין הדבר מקרי; אך מהי הסיבה הזאת?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - התועלת מזריחת הלבנה נובעת דווקא מאופן זה של זריחתה, ביום ובלילה.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - עדיין אין תועלת בזריחתה ביום, ואם כן מדוע היה צורך למעט אותה?
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - הקטנת הלבנה מאפשרת למנות חודשים עפ"י חסרון הלבנה ומילואה.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - אפשר היה למעט את השמש לצורך מניית החודשים, ועדיין אין מובנת תחילתה של הקטנת הלבנה.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - התועלת בהקטנת כוכב יכולה להיות רק בכוכב קטן, הקרוב אל הארץ, ועל כן נבחרה הלבנה. זאת בדומה לצדיקים, שמכירים את מקומם ובכל זאת מקטינים את עצמם.
ואמנם אחר כל הדברים הללו, עדיין יהיו כאלו שיפקפקו בתכלית הקטנת הלבנה, ויתלו זאת במקריות הטבע; על כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי וכו' - על ישראל להביא קרבן חטאת בכל ראש חודש על אותן דעות טועות. זאת נרמז בלשון הכתוב: "חטאת לה'" - היינו: על מה שחטאו לה'.
אפשרות שניה לפרש את המדרש נוגעת ליחסי יעקב (שנמשל ללבנה) ועשו (שנמשל לשמש).
טענת יעקב היא שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, והיינו שהן זרעו של יעקב והן זרעו של עשו יגיעו לאותה דרגה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - זרע יעקב ימעט עצמו מהעולם הזה, בשביל שיוכל לזכות בעולם הבא; משא"כ זרע עשו.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - מדוע אי אפשר שיזכה יעקב לשני העולמות?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - יהיו כאלו בישראל שאכן יזכו הן לעולם הזה והן לעולם הבא.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - גדולת ישראל בעולם הזה איננה ניכרת לעומת גדולת האומות.
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - כבודם של ישראל יהיה שפמליא של מעלה (המכונה "ישראל") מקבלים את חשבונם לגבי קידוש החודש.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - פמליא של מעלה גם מקבלת את חשבונות העמים למניין החמה, לצורך קביעת האביב.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - הצורך להקטין את ישראל הוא הכרחי לשם קבלת מעלה בעולם הזה, כל שכן בעולם הבא.
אמנם עדיין לא נתיישבה דעתם של ישראל, משום שעול הגלות והצרות שקיבלו על עצמם כבד מנשוא; ועל כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עליו וכו' - על ישראל יש להביא כפרה על כך שלמרות כל התועליות הנ"ל לא מיעטו ישראל את עצמם והקשו ערפם. או שדברי הקב"ה נאמרים כהלצה: כביכול הקב"ה מקבל את טענת ישראל, שהוא חטא בהקטנתם, והכוונה היא שבאמת הועיל הקב"ה לישראל במעשה זה.

(עקידת יצחק שער לז)


לקטרוגם (של פמליא של מעלה) נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד, ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג ... הוא יום דין על צבא מרום, ולכך חייבים אנו להביא חטאת לה', היינו לכפרת פמליא של מעלה, ואמרו (שם: שבועות ט,) הביאו עלי, הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע, ואם כן הם י"א ראשי חדשים מלבד ראש השנה שהוא יום הדין הכולל, ולכן לא נזכר בראש השנה חטאת...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)


וכן גרס הרי"ף אלי כפרה בא ע"ש, וצריך טעם ישראל מה עבידתיה ומה כפרה שייכת.
אבל כבר נאמר [בראשית א' ה'] ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה, הרי דקץ שם לחושך בלילה, ולכך ודאי מתחילה גם לבנה היתה אורה מבהיק ביותר להאיר אפילה, רק שניהם היו מאירים ביום אבל לא בלילה, כי לילה צריך להיות חשך, אבל היא קטרגה על ששניהם שולטים ביום ואי אפשר לב' מלכים וכו', אמר הקב"ה אם כן דאת רוצה לשמש בזמן אחר, על כרחך צריך להיות בלילה, ולילה זמן חשך ולא אור, על כן צריך שתמעטי עצמך, כדי להחשיך הכדור ארצי ולא יהיה במושבתו, רק עדיין הוא גופא צריך טעם, למה צריך דוקא חושך בלילה, ולמה לא שם לילה כיום, [זכריה י"ד ז'] לעתיד לבא יהיה יום ולא לילה, לעת ערב יהיה אור.
אבל אמרו חז"ל [עירובין סה ע"א] לא איברי לילה אלא לשינתא, והיינו כמאמרם [סנהדרין עא ע"ב] שינת רשעים נאה להם ולעולם ולצדיקים רע, ולכך עכשיו שרשעים בעולם, צריך להיות לילה חשיכה, אבל לעתיד לבא יהיה כולו צדיקים והשינה רע, ולכך יהיה הכל יום, א"כ מי גרם לילה לחשך, הרשעים, ולכך אמר הקב"ה הביאו אלי כפרה במיעוט הירח, כי לולי שקלקלתם את מעשיכם והיו מתוקנים, היה גם הלילה אור, ולא היה צורך למעט לבנה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)



מה טעם לכפרה זו? והרי כדין נענשה הלבנה, על שאמרה "וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"?! ויש לומר, שהבריאה כולה מהווה שלימות אחת, וכיוון שנפגם חלק ממנה - הרי זה פגם בשלמות, בבריאה כולה, ועל זה צריך, כביכול, כפרה. ועוד. על פי בעל הטורים (בראשית א, טו) שכתב "מאורת - חסר כתיב, שלא נברא להאיר אלא השמש, והירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו לחמה, אם תהא יחידה." הרי שמצד הבריאה לא היה צורך בירח כלל. כל בריאתו הייתה רק כדי למנוע מקום לטעות בעולם. וזהו עניין הכפרה. כפרה על שנתמעטה הלבנה ונוצר מקום לטעות בע"ז.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר א עמ' א פרשת בראשית תשלג)

שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סד]



סב ע"ב

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]



ע ע"א

רובו ככולו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



עא ע"א

חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל

פירש רש"י: הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל... עד כאן.
הוא בן עזאי שאמר "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום ..." (בכורות נח, א), ולכאורה גם ר' ישמעאל בכלל זה. ומ"מ כיוון שהייתה נקודה בדרך לימודו של ר' ישמעאל שיכול היה בן עזאי לקבל ממנו אם היה משמשו, ועכשיו שלא שימשו הפסידה, חש בן עזאי כי כל העולם כולו נחבל ע"י הפסד זה.
והטעם לכך שכל העולם נחבל הוא, כי האדם הגדול הוא צינור של השפעה מן השמים. ויש שאפילו גדולים וחשובים כמותו שואבים את גדולתם מכוחו, ובהסתלקותו נסתם הצינור, ואבדה חכמת בני דורו שהיו חכמים כמותו בעודו קיים.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סה' עמ' רעז')


כלומר, כל העולם נפסד ונחבל ע"י אי התעלות של הפרט שהיה באפשרותו ובכוחותיו להתעלות יותר ע"י עסק התורה ושימוש ת"ח.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת יתרו מאמר לט' עמ' קסה')




עז ע"א

שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי

משמע מהרמב"ם שמלאך זה הוא השכל הפועל הנותן צורות לחומרים היסודיים בעולם הזה.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ו)

ולהרחיק מכל מעשי הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשי עבודת האדמה והמרעה וכיוצא בהם - רצוני לומר, כל מה שיאמר שהוא מועיל, ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אבל נוהג, לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות - והוא אמרו, "ולא תלכו בחוקות הגוי", והם אשר יקראום ז"ל, דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשי המכשפים, שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי, אך הם מושכים למעשי הכישוף, אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם - ואמרו בפרוש, "כל שיש לו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" - רוצים בזה, שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר, וזולתו אסור. ולכן כאשר נאמר, "אילן שהוא משיר פרותיו טוענו באבנים וסוקרו בסקרא", הוקשה על זה המעשה, "בשלמא 'טוענו באבנים' כי היכי דליכחוש חיליה, אלא 'סוקרו בסיקרא' וגו'?" - הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההקש אסור לעשותו 'משום דרכי האמורי'. וכן אמרו בשליא של מקודשין תקבר - אמרו, "אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי" - ועל זה תעשה הקש. ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם, כמסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה, והולכים על דרך תלות העשב שקורין בערבי 'פאוניא' על הנכפה, ונתינת צואת הכלבים על מורסות הגרון, והעישון בחומץ מרקשית למורסות המכות הקשות - כי כל מה שנתאמת נסיונו, כאלו, אף על פי שלא יגזרהו ההקש, הוא מותר לעשותו, מפני שהוא משום רפואה, ונוהג מנהג שלשול הסממנים המשלשים. והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה, אתה המעין, ושמרם "כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך".

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)



פד ע"א

תנו רבנן, אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן מנין, כגון אווזין ותרנגולים, ת"ל ציד מ"מ, אם כן מה ת"ל אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת

טעמו של דבר, שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה, שתאכל סתם בשר באקראי, לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט, כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים, כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.

(כלי יקר, בראשית פרק כז פסוק ג)


ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו, לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז, אז כל היום יתאוה תאוה, וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל, עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף, שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם, אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו, וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר, ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה, אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר, כי אם בהזמנה זאת, ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה, שלא יהיה מורגל בו, ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, שמסתמא אינו מורגל בהם, כי חיות הנה, והם מחוסרי צידה, ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם, כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י.
ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד, ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו, שיביא לו מן ההפקר, ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע"כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה'. וכי ס"ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה', אלא שר"ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת, כי יצוד ציד חיה או עוף, ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע"כ אמר אשר נתן לך ה', שאפילו במצודתך, לאפוקי הגזול אינו מאת ה' וע"ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.

(כלי יקר, דברים פרק יב פסוק כ)




פד ע"ב

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט - לעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה - במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם

לא תקח וגו' - ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים, דהאם היה ביכלתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגין על האפרוחים או על הביצים ע"כ תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים. ומלמדנו על הא דאיתא חולין ד' פ"ד ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והא תלוי במי שאמר והיה העולם, וזה היסוד למדנו ממה שחסה התורה על האם שהגינה בנפשה על האפרוחים, ומ"מ אינו אלא גזירה. [מביא שיש ללמוד הרחמים על הבנים מכך שחסה התורה על הציפור שיכלה לברוח וסיכנה עצמה עבור גוזליה.]

(העמק דבר, דברים כב, ו)


הן תלויין בו. באותה מידה שהוא תלוי במי שאמר והיה העולם, כביכול. וכיוון שכן, עול האחריות של צרכיהם עליו הוא. ומעתה אין מציאות של חסרון-יכולת קיימת לגביו, ולעולם אין זה יותר ממה שיש לו, שהרי המקבל עליו עול אחריות - בידו לעמוד בחיובו.

(שיחות מוסר, מאמר כג פרשת מקץ תשל"ב עמ' צח)


ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו - כיוון שהם סמוכים על שולחנו, ועיניהם תלויות בו, הרי על פי אמונתם בו ניתן לו הכוח לפרנסם. על כן אמרו שיכבדם יותר ממה שיש לו ולמעלה מיכלתו, כי באמת אין גבול ליכלתו, אלא כפי מידת בטחונם בו - באותה מידה יוכל למלא את משאלותם.

(שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ מאמר סד' עמ' רעד')



פה ע"ב

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



פח ע"ב

בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יז]


בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצות - לחוט של תכלת ורצועה של תפילין

אם מחוט ועד שרוך נעל - יש להתבונן על פרטי משלים הללו. והנה חז"ל חולין דפ"ט דרשו שזכה א"א עבור זה הלשון חוט של תכלת ורצועות של תפילין. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון? ואם מפני הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה היה להם לומר בשביל שאמר ואם אקח מכל אשר לך. ובאמת אין זה רבותא כ"כ לפי מעלת א"א, שהרי אמרו בחולין דפ"ט קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים א"י להחזירו שנא': מלבד אשר אכלו הנערים, הרי שנקרא גזל. וכמש"כ לעיל די"ש לא ניחא לי' דליתהני מאחרים כה"ג. אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון אם מחוט ועד שרוך נעל. שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה. והענין, דאיתא בב"ר פל"ט: אחות לנו קטנה - זה א"א שאיחה את כל באי עולם. ב"ק אומר כזה שהוא מאחה את הקרע. והוא ע"פ דאיתא עוד שם פי"ט עיקר שכינה היתה בתחתונים, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה כו' עד שבא א"א והחל להורידה. נמצא תכלית שלימות הבריאה היה שיהיו מחוברים שו"א בהשגחה ע"פ המעשים אלא שנקרע ע"פ החטא. ובא א"א ותפר את הקרע וממילא איחה בזה את כל העולם, כדאיתא ביבמות דס"ג: אפי' כל משפחות אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ובב"ר פל"ט: אפילו ספינות המפרשות ליה"ג כו'. והנה מה שהגיע מפלת המלכים ע"י א"א היה ע"י שני דברים - אחד ע"י רובי צדקותיו שזכה להיות מאחה את הקרע. ושנית ע"י שהעיר צדק ורדף אחריהם, דבל"ז לא נהרגו. ועל שני דברים הללו אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול ית' לא על החוט שתפר את הקרע ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם, ורק מאהבה הנני עובד והיינו כשבא ישעיה מ"א לאותו ענין אמר: ועתה ישראל עבדי וגו' זרע אברהם אוהבי דבאותו מעשה הראה אברהם שעובד מאהבה ולא משום גמול... [מקשה מדוע זכה אברהם על לשון זה של "מחוט ועד שרוך נעל"? ומבאר שלשון זו רומזת לענין גדול - שתכלית שלימות הבריאה היא שיהיו שמים וארץ מחוברים, ובחטא אדם הראשון נקרעו, ובא אברהם אבינו ואיחה את הקרע ובזה איחה את כל העולם. ומפלת המלכים ע"י אברהם היתה משום שני דברים - האחד צדקותיו של אברהם שזכה לאחות את העולם, והשני שרדף אחריהם וגרם להריגתם. ועל זה אמר אברהם שאינו מבקש שכר לא על החוט שבו תפר את הקרע ולא על שרוך הנעל שרדף אחריהם, אלא שרק מאהבה עובד הוא את ד' ולא בשביל שכר.]

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק כג)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יז]



פט ע"א

רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש

הבנתי מתוך דברי רבי אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "ש'ם י'י נ'קרא עליך" ובספר הבהיר: אל"ף ראש, יו"ד שני, שי"ן כולל כל העולם.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כב, עמ' תל)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טז ע"ב ]



צ ע"ב

דברה תורה לשון הואי דברו נביאים לשון הואי דברו חכמים לשון הואי דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן דברה תורה לשון הואי ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים לשון הואי ותבקע הארץ לקולם

כבר התבאר ונגלה מאין ספק שרוב נבואת הנביאים במשלים - שהכלי בזה זאת פעולתו - רצוני לומר הכח המדמה. וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט, שהנה יבוא מהם בכתובי ספרי הנבואה - וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמה, או יובנו כמה שתורה עליו המילה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים - יחודשו ענינים מרוחקים. וכבר בארו ואמרו, "דברה תורה לשון הבאי" - רוצה לומר, הגוזמה; והביאו ראיה מאמרו, "ערים גדולות ובצורות בשמים" - וזה אמת, ומכת ההפלגה - אמרו, "כי עוף השמים יוליך את הקול"; ולפי זה נאמר, "אשר כגובה ארזים גבהו וגו'". וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם - רצוני לומר, ענינים נאמרו על צד הגוזמה וההפלגה, לא על צד ההגבלה והדקדוק. [כיון שהנבואה בעזרת כח המדמה ותכונתו היא כזו שבין דמיונות שונים וצודקים שהוא מפעיל ישנם גם גוזמאות הנוצרות מפעולת כח המדמה]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מז)



צא ע"א

מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב התם וענן אבק רגליו

באורו, כי רצה המלאך לסמא עין שכלו, כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם, כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו, כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, ... כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו, הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך, ומציאת כסא כבודו ית'.
ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע"י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי' בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד לט) שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים, וכן אברהם לא הכיר בוראו כ"א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ"ש (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו (יומא כ ע"ב) אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית' היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית'. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע"י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה' הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ"ש (תהלים קא ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה'.

(כלי יקר, בראשית פרק לב פסוק כה)


ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל

וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים, וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בעיניני העולם אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

צדיקים חביב להם ממונם יותר מגופם

[לכן בני יעקב אמרו לפרעה "כי אין מרעה לצאן" ורק אח"כ "כי כבד הרעב"].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יא ע"א - לטקסט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יב]




צא ע"ב

חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ואלו ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו וגו'

ואולם ענין החביבות לישראל יותר ממלאכי השרת בענין הזה, הוא כי חבה יתירה נודעת להם, שאף על פי שהם מקצרין בקלוסן מהם, הנה עם כל זאת שבח ישראל וקלוסן הוא מקובל לפניו יתברך כשבח וקלוס מלאכי השרת. ... וכמו שאמר המלאך ליעקב (חולין שם) אני משנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום. ירצה, כי לשליחות היום נברא. והנה הוא מבואר שהדבר אשר יהיה כן מזמן לזמן רחוק, הוא יותר יקר ונחמד בעיני האנשים, מאשר הוא תמידי. ומזה הטעם היה ראוי שקלוס הכתות ההן יהיה יותר חביב, והנה עם כל זה הנה אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל וכו'. והדין דין אמת, כי שירת המלאכים למעלה היא השלמת פעולותיהם המיוחדות, ובה משלימין עניני כתות של מטה, ואם כן אי אפשר להם להשלים שירתם בשלמות שליחותם, אם לא שבראשונה ישוררו התחתונים בשלמות ענינם, וכמו שהיה הענין במלאכו של יעקב כאשר אמרנו כנ"ל...
וזה, כי הנה המלאכים מבדילין ומקדישין אותו על שלשה עולמות (ת"י ישעיה שם) למה שהם יודעי את עצמם, ומשיגין ענין הבדלו מהם השגה שלמה עצמית. אמנם ישראל לא יוכלו לקדשו בהכרה שכלית, כי אם מהשני העולמות המורגשים המושגים להם, אבל מהשלישי יקדשוהו במאמר לבד, כמו שתקנו בנוסח הקדושה (נוסח הספרדים) נקדישך ונעריצך בנועם שיח סוד שרפי קדש המשלשין לך קדושה וכו', ובקצת הנוסחאות (נוסח אשכנז) נקדש את שמך בעולמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום. וכן כתוב על יד נביאך וכו', והוא אשר נרמז יפה במאמר שמע ישראל, כי שמע רומז האדם שיש בו כח לשמוע והוא ראש העולם התחתון. וישראל אל העולם האמצעי, וכמו שאמר רבי עקיבא (בפרקי היכלות) חיה את יש שם ברקיע ששמה ישראל ואומרת ברכו את ה', וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ובאמת היא החיה אשר ראה יחזקאל (א') הכוללת העולם האמצעי, אשר ישראל בכללו הם בדמותה וצלמה, כאשר כתבנו הענין היטב (בשער ל"א) דרוש משם. וזהו עצמו ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי לא ייחסו הברכה לעצמותו ולא לכבודו, אלא לשם כבוד מלכותו, כעין הקלוס אחר שלשה תיבות. אמנם דוד אמר כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, וברוך שם כבודו, שהוא קלוס של שני תיבות, והנה היא בחינה נכבדת מורה על יתרון ההשגה. [מבאר שהמלאכים משיגים בשלשה עולמות, כלומר: בשלש בחינות שהן כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים. אבל ישראל אינם משיגים אלא בשני עולמות. ועל דרך זה אין ישראל יכולים לומר ברוך שם כבוד מלכותו, שהרי שם כבוד ומלכות הם שלשה. ואעפ"כ חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שהם קלוסם חביב אע"פ שהוא שכיח יותר].

(עקדת יצחק, שער סג)


באור, לפי שהעליונים, כח שכלם זך ונקי, ונקל להם לעמוד על מהות חקירת שלשה עולמות התחתון התיכון העליון, על כן אינן רשאי להזכיר השם כי אם אחר ג' קדושות, דהיינו שישכילו תחלה במהות כל נמצאי מטה, ויבינו מקום מוצאם, וע"י זה יקדישוהו ית' למטה. ומשם יעלו להבין במהות הנמצאים שבעולם התיכון, ויקדישוהו ית' להמליכו גם עליהם. ומשם יעלו להבין גם במהות עצמותם, ומשם יעלו להשגת שמו ית' על כן אין מזכירין השם, עד אשר יקדישוהו תחילה בכל שלשה עולמות. אבל התחתונים שאין שכלם זך כל כך ואין כל אדם יכול לעמוד על חקירה זו, כי רבה היא, על כן די להם לבוא, לידי הכרת מציאת הש"י, אחר שתי תיבות שמע ישראל. כי שמע היינו לשמוע דברי התורה הזאת, המפרסמת אלהותו ית'. ישראל, היינו הקבלה שנתפשטה בישראל מן אדה"ר עד אברהם, שהיה מכריז ומפרסם אלהותו ית', כמו שפי' רש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי (בראשית כד ז) וממנו נתפרסם אלהותו ית' בכל זרע ישראל ויהודה, כמ"ש (תהלים עו ב) נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק א)




שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה וכו' ואין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים

..אמנם שהגלגלים חיים משכילים - רצוני לומר, משיגים - זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים, כאש וכארץ, כמו שחשבו הסכלים, אבל הם, כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם, ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים - אמר, "השמים מספרים כבוד אל וגו'". ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב, שזה לשון הענין! וזה, כי לשון הגדה וסיפור לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם - רצוני לומר, ענין הגלגלים - לא ענין בחינת האנשים בהם - אמרו, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" - הנה כבר באר ופרש, שהוא מתאר עצמם, שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת - כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים או להראות על עצמו השיג - כבר אמר, "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", כמו שבארנו. וזו - ראיה תוריה, לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.
אמנם דעת החכמים בזה, איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה. התבונן סדורם בברכת הירח, ומה שנכפל בתפילות, ותורף המדרשות באמרו, "וצבא השמים לך משתחוים" ובאמרו, "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים", וזה בדבריהם הרבה. [הוא סבור שגרמי השמים יש להם דעת הם חיים ונשמעים לבוראם ומהללים אותו, והוא דוחה את האפשרות לבאר שהם עוזרים ומעודדים אותנו לפאר את ה' אך הם מצד עצמם דוממים]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ה)

ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו מסייע ליה לרב חננאל אמר רב דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ה' צבאות

מבאר הכיצד יש ראיה למאן דאמר שלוש משמרות הוי הלילה. ומסביר, שהזמן של המשמרות הוא מהשקיעה ועד הזריחה. עלות השחר הוא שעתיים לפני הזריחה. ובאותו היום, ביאר רש"י, זרחה השמש שעתיים קודם, לכן גם עלות השחר הוקדם בשעתיים. אם נאמר שלוש משמרות הוי הלילה הרי במשמרת השלישית מיד בתחילתה החל השחר עולה ולכן אמר המלאך "שלחני כי עלה השחר". אמנם אם נאמר שארבע משמרות הוי הלילה הרי כל משמר הוא בן שלוש שעות ומשמר אחרון אותו לילה היה כולו אחר עלות השחר והמשמר שלפניו הרי חלקו הוא בלילה ויכול לומר שירה. נמצא שמיושבים הדברים רק למ"ד שלוש משמרות הוי הלילה ומיד בתחילת משמר שלישי עלה השחר והמלאך בקש להניחו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)


ויזרח לו השמש וכו' וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה! אמר ר' יצחק: שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

וזהו מאמר רש"י, אותן ב' שעות ששקעה, אותן דייקא, שהיו משעות של אחר חצות, שהם דין, לא יפעלו לרחמים. וא"כ לא היתה רפואה לכל עולם, זולת יעקב שהיתה לו להצלה מהמלאך, וגם אף במדת הדין ניצול, כנודע [ב"ר פל"ג ד'] גדולים צדיקים שמהפכין דין לרחמים, ולכך כתיב "ויזרח לו השמש", לו דייקא, לו לבדו, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)




צב ע"א

...כי שרית [עם אלהים ועם אנשים], אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו - ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל

...והיינו שדרשו חז"ל בחולין דצ"ב: רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו - ר"ג שבבבל ונשיא שבא"י. הקדימו חז"ל את ר"ג שעליו בא הרמז כי שרית עם אלהים, דלענין דין בבל עדיף מא"י, ואע"ג שהמה אלהים ומוסמכים. ועם אנשים - זה נשיא שבא"י שהיה גדול באמת ממעלת ר"ג שבבבל, מש"ה כתיב תחלה אלהים וח"כ עם אנשים.

(העמק דבר, בראשית פרק לב פסוק כט, הרחב דבר)



ובגפן שלשה שריגים אמר רב חייא בר אבא אמר רב אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור וכו' רבא אמר אלו שלשה שרי גוים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור תניא רבי אליעזר אומר גפן זה העולם שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב

בכמה פנים שונים על הצלחתן של ישראל, ומה הראו לשר המשקה בזה, אלא שכל אלו סיבת גאולתן של ישראל מבית השבי, וגאולה ראשונה של יוסף היתה ע"י שר המשקים, ועל ידו זכה יוסף לכל היעודים ההם וק"ל.
כי ידוע ששתית הכוס מורה על התשועה מאיזו צרה, כמ"ש (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא, וד' כוסות של פסח יוכיחו, וכל שבוי סבבוהו ארבע משפחות הרעות שנזכרו בספר ירמיה (ירמיה טו ב) כה אמר ה' אשר לחרב לחרב ואשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ובב"ב (ח ע"ב) א"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו כו' עד שבי כולהו איתנהו ביה, כי בידו של אדונו לייסרו בחרב, ולהמיתו, ולהרעיבו, ולענותו בענין בית הסהר, ונמצא שכל שבוי שבבית הבור כשיוצא מבית האסורים דין הוא שישתה ד' כוסות של ישועה, כי מאחר ששבי כולהו איתנהו ביה א"כ ביציאתו משם מבית הסהר הוא ניצול מארבעתן, ע"כ נזכר בשר המשקים ד"פ לשון כוס, כי הראה לו בחלום שיצא מן בית הבור ויהיה נצול מארבע רעות אלו, ויהיה ראוי לשתות ד' כוסות של ישועה.

(כלי יקר, בראשית פרק מ פסוק יא)




צה ע"ב

לא אכל רב מההוא בישרא מ"ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא

אם תקשה אחר שאסרו כל אלה הסימנים ואמרו שהוא בכלל מנחש, איך יאמרו בפ' גיד הנשה: רב בדיק במברא, ומה בין מברא לצבי הפסיקו בדרך, תשובתך, רב אע"פ שהיה בודק במברא, לא היה סומך עליו שיעשה מעשה ע"פ הוראת הבדיקה, אך היה רוצה לקחת קצת הוראה אם יצליח דרכו, ואך אם ימצא שלא יצליח לא היה נמנע מלכת, לדעתו שהש"י משנה הכל כרצונו, והנחש אינו אסור אלא למי שסומך עליו, וזה מבואר שם: ואפילו הכי רב לא אכל מההוא בשרא מאי טעמא עלומיה עיניה הא לא עלים, אלא משום דנחיש, והא אמר רב כל נחש [שאינן כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש, כלומר נחש]. שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם שאמר והיה הנערה וגו' וכיונתן בן שאול שאמר: והיה אם יאמרו אלינו עלו ועלינו וגו' אינו נחש. ורב לא סמך עליו אלא שאמר אמברא אתי לאפיה יומא טבא לגאו, ולא אמר אי אמברא אתי לאפיה יזול ואי לא לא איזול.
ואם תשאל ותאמר אם כן אלו השנים היו מנחשים גמורים ואיך נאמר באלו הצדיקים ככה. והתשובה, כי לא נאסר הנחש אלא במה שאין השכל גוזר ומורה עליו, אבל מה שהשכל מורה אין זה נחש כי אם מנהגו של עולם, ואין בין זה ובין האומר אם ימטיר מחר נזרע וכדומה. ומה שתלו בו מעשיהם אלו השנים כבר הורה עליו השכל, אליעזר עבד אברהם שהיה יודע כי כל מעשי בן אדוניו היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תפול בגורלו, גזר ואמר כי האשה אשר תהיה יותר שלמות המדות היא האשה הראויה ליצחק, ובמה יודע אפוא, כי אם שתהיה נערה בלתי רבת השנים, ושתהיה יוצאות לשאוב אינה יושבת בית, אך עוסקת במלאכת טורח ועמל, ועכ"ז יגבר עליה שלמות מדות עד שלא תחוס על כל עמלה, אבל יקל בעיניה להטיב לשאינה מכרת, זה באמת מורה תכלית שלימות במדותיה, והיא האשה הראויה לנוח על גורל הצדיקים, נמצא שוה אינו נחש אבל עיון שכלי עמוק מאד.

(דרשות הר"ן, דרוש יב)


רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל, ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם, והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אע"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש"י ז"ל אע"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, זהו דעתי בדברים הללו

(חידושי הר"ן, כאן)

ואם תקשה ותאמר הרי אמרו ר' יוחנן בדיק בינוקא, ומן הנראה שהיה סומך במעשיו עליו כאליעזר עבד אברהם, שהרי אמרו שם כי נח נפשיה דרב וכו'.
והתשובה בזה כי זה אינו מצדדי הנחשים, אבל הוא צד נבואה, כמו שאמרו רז"ל בפ"ק דבתרא: א"ר יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים ולתינוקות.

(דרשות הר"ן, דרוש יב)




צז ע"ב

אפילו באלף לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]



ק ע"ב

אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו

מבאר שבעצם כל הדברים שנאמרו קודם מתן תורה, כל סיפורי האבות ודבריהם, והקורות אותם, לא ידענום אלא מכל תורת משה, הוא שקבל מאת ה' שכך היו הדברים, ום כן אף התוקף של המצוות מתחיל ממנו, בציווי של ה' לכל קהל ישראל בתורה, ולא מהציווי שנצטוו האבות כיחידים.

(רמב"ם, אגרת לרבי יוסף אבן ג'אבר)



קד ע"ב

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



קו ע"א

מצוה לשמוע דברי חכמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כ]



קי ע"א

רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו, אזל איהו - נקטינהו אכלינהו וכו' ובמה טויתינהו? אמר ליה: בפורצני; חזייה דלא הוה מנח תפילין, אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית

עני ומדוכא היה רמי בר דיקולי. אין לו במה להחיות את נפשו, חולה מעיים, בגדיו שאולים. ורק מכיוון שהיה זה ערב יוה"כ, ומצוה לאכול ביום זה, נטל מן הכחלים שהשליכו אנשי העיר, ויצא אל מחוץ לעיר, צלה אותם על חרצנים שמצא ואכלם.
ויש לתמוה: על מה ולמה לא נכנס רמי בר דיקולי לבית יהודי לסעוד אצלו את סעודת ערב היום הקדוש? היש לך אדם מישראל שלא יכניס אורח בשעה זו?!
למדנו מכאן כי כדאי כל הדוחק והטורח ובלבד שלא ליהנות משולחנם של אחרים. וקיים רמי בר דיקולי בנפשו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא (בבא בתרא דף קי עמוד א).

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת לך לך מאמר ח' עמ' כט)



קכ ע"א

דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]



קכג ע"ב

כהנים זריזים הן

מבאר שמקור דברי חז"ל אילו הוא צו את אהרן ואת בניו לאמר. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כי הכתוב זרזם לדורות. שכולם יהיו מזורזים בעבודה ויעבירו שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם ויתעסקו בעבודה כל הלילה עד הבוקר.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק ב)


קכד ע"א

האלהים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה

...ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות [ביכולת שינוי מצוה באופן זמני לצורך חשוב]. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות, הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה, בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד, והוא האמת [מבאר שמעלתו של נביא ביכולתו לשנות מצוה באופן זמני לצורך חשוב , אך בסברת הבנת התורה , אין שומעים לנביא אלא לחכמים ובזב נביא חכם הרי הוא כחכם ולא יותר ממנו, וזה שאמרו כאן אם יבוא יהושע, ויאמר דבר מסברתו בניגוד להלכה הרווחת אין שומעים לו].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



קכד ע"ב

עורבא פרח

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]



קלג ע"א

רבא נזוף הוה

רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פרק ג' והיה נזוף מחמת זה. [הסיבה לכך שרבא היה נזוף היא נס שחולל רבא, שלא היה לרצון ה'. כמסופר בתענית כד ע"ב: ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא, משום דבעל כותית. נגדיה רבא, ומית. אשתמע מילתא בי שבור מלכא. בעא לצעורי לרבא. אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי, דכל מאן דבעיין ממרייהו - יהיב להו. אמר לה: מאי היא? - בעין רחמי ואתי מיטרא. אמר לה: ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא, אלא לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא. שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי, ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם ואנו בעינינו לא ראינו". אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת. אתא אבוה, איתחזי ליה בחלמיה, ואמר ליה: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי? אמר ליה: שני דוכתיך! שני דוכתיה. למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני.]

(העמק דבר, במדבר פרק כ פסוק יב)

הצנועין מושכין את ידיהן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לט ע"א]

מכאן שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]



קלד ע"ב

גדלהו משל אחיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יח ע"א]

שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ט ע"א]



קלז ע"ב

חטה אחת פוטרת כל הכרי

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]



קלח ע"א

אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]



קלט ע"ב

אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר

אסתר מלשון ואנכי הסתר אסתיר, והיינו שהיתה השכינה בהסתרת פנים מאתנו, היינו בגולה במלכות פרס, החיה השניה שראה דניאל, ולכך נאמר אסתר, שמורה שהיה בהסתרת פנים, ולא האיר ה' פניו אלינו, כאשר האריך בזה האר"י ז"ל, ומ"מ נעשה לנו נס כזה, וזהו מתוקף הנס, ומלת שם אסתר מגדיל הנס.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)


אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל "דודי חמק ומציץ מחרכים".

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)


מרדכי מן התורה מנין? דכתיב "מר דרור" ומתרגמינן מירא דכיא

זהו שאלת הגמרא [חולין קלט ע"ב] מרדכי מהתורה מנין, שעשה כן לחבר קשר פושעים וצדיקים יחד, הלא נאמר [דה"ב כ, לז] בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, על זה באה התשובה, קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דכיא, ונאמר חלבנה כמ"ש חז"ל [ילק"ש ח"א רמז שפ"ט] כי מזה למדו לקרב לאחדים אפילו פושעי ישראל, ונרמז מרדכי בקטורת, כי הוא מקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועיקר קטורת על תפלה כמ"ש שהקול יפה לבשמים.
וכן מרדכי בתפלתו עצר מחשבת המן, כמו קטורת שעצרה המגפה, ונקרא מר דרור, כי תחלתו מר, שעמד נגד המן ולא השתחוה לו וערער מדנים לישראל, אבל סופו היה דרור וחירות וגם טהרה לכל ישראל בתשובה, כי מה איכפת בחירות, יאי גלותא לישראל, רק העיקר בתשובה שעשו ישראל, ולכך מתרגמינן מרי דכיא שנטהרו למקום, ישראל שימחול ויאריך להם לעונש יום לשנה ודבר גדול למדנו התרגום בזה, כי אין לך בן חורין, רק מי שהוא טהור וצדיק בכל הדברים, הוא נקרא בן חורין, ומה נפקא מינה בשעבוד עולם העובר כצל, אבל מי שאינו טהור במעשיו, אף שידומה שהוא בן חורין, אין לך עבד גדול מזה כעבד לעבדים, וכל רוחות שפילות ימשלו בו והרי הוא משועבד למס עובד, ולכך מתרגם על דרור דכיא דעיקר חירות תליא בטהרותו והטהרה היא החירות.
ואך יש גם כן רמז, כי נודע על פי החשבון בגמרא דמגילה [דף יב ע"ב] כי שנה זו שנגזר גזירה היתה שנת ס"ה לאחר חורבן, ובגמרא דערכין [דף יב ע"א] דרשינן מקרא כי ארבע עשרה שנה אחר שנה שנחרב הבית - דהיינו בכלל ט"ו שנים - היה יובל, ולכך נאמר ביום כפור ראש השנה היינו ראש היובל, וא"כ היה בשנת ס"ה לאחר חרבן גם כן יובל, והיתה שנה זו שנת יובל, והיה דרור לכל הארץ, ולכך בזכות זה ניצלו ישראל ויצאו לחירות כי בגלות בבל היו מקדשים יובלות, כדמשמע מקרא דירמיה וכמ"ש התוספות [שם ע"ב ד"ה הנך], ובפרט אז כי כבר מימי כורש ראשון קרבו במקדש, שמקריבין אף על פי שאין בית וכו', ולכך נקרא מר דרור דכתיב וקראתם דרור בארץ.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)



המן מן התורה, מנין המן העץ

ולכאורה אין לו מובן כלל, אבל כפי מ"ש יוסף בן גוריון לרומים, וכן ידידיה אלכסנדרי בספרו לרומים, קראהו פילגוש בספרו המתואר מעבודת נבטים, אשר שם המן הוא שם עכו"ם, ולכך קראו המן על שם עכו"ם אחד מצורות כוכבים כפי צורתם בעבודתם, וזוהיא הצורה חקק בבגדיו, ולכך מרדכי לא יכרע, ואמרו נעבד כהמן והוא שם עכו"ם...
ואמרינן בגמרא [סנהדרין סג ע"א] דאסור להזכיר שם עכו"ם, חוץ שם עבודה זרה הכתובה בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה, והם מסטרא דטוב ורע, ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת, משא"כ שאר שמות עכו"ם, הם כולם רע אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון.
...וזוהיא השאלה גם כן המן מהתורה מנין, אנה נזכר שם זה עכו"ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, ועל זה השיב המן העץ, כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו', ולכך היותו טוב ורע, מותר לקרותו כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)


כשפיתה הנחש את חוה, אמר לה שהסיבה שאסר הקב"ה לאכול מעץ הדעת היא, שאם נאכל ממנו נהיה כדעת עליון, נשיג את השער החמישים בשעריה הבינה, שהוא מעבר להשגת האדם. כי משה רבינו ע"ה וכן אדם הראשון השיגו מט' שערים, ובאכילה מעץ הדעת, כך אמר הנחש, ישיג האדם את השער הנ', והייתם כאלקים, ועל כרחכם תמותון, כי תיפרד הנפש מהגוף. ואולם אין כאן עונש! כי רק מהעוה"ז תמותו, אך לא מהבא! לכך התכוון באומרו "לא מות תמותון".
יש צדיקים המתים ללא חטא, אלא רק מחמת עץ הדעת שגזר מיתה (האר"י בהספדו לרמ"ק). וכך היה גם במרדכי הצדיק. וזוהי העצה שיעצו יועציו של המן, לתלותו על עץ, כנגד עץ הדעת, הגבוה נ' אמה, כנגד נ' שערי בינה. ובזאת קיוו לעורר עליו את הדין ולגרום לו למיתה. וזהו 'המן מן התורה מנין? "המן העץ"'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)



קמא ע"א

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סו ע"ב ולקט באורי אגדות מכות יא]



קמב ע"א

למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב

מבאר שמטרת התורה כפולה, תיקון הגוף והנפש, תיקן הגוף כולל חיי חברה מסודרים ותיקון הנפש כולל דעות ישרות בין אדם לבוראו. ולזה רמזו חכמים במאמר זה.

(מורה נבוכים, חלק ג, פרק כז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]


אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב, למען ייטב לך והארכת ימים וכו' למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך, לעולם שכולו טוב

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו.
...הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בו מפני שהוא בא אחרי התחיה. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)


ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם, בית דוד (לז))

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]


דילמא מהרהר בע"ז הוה

[אף שאין מענישים על הרהור, שם עמד במקום סכנה, ואין מגינים מהשמים על מי שמהרהר בע"ז. על דברי הגמרא "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ר"א וסרמן הקשה הרי יש עבירות שה' מעניש על המחשבה כגון "לא תתורו"? י"ל שלפני החטא הקב"ה מרחם, כדברי הרא"ש ראש השנה פ"א.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' סח - לטקסט)

שלוחי מצוה אין ניזוקין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]

וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US