Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חולין

בעריכת המכון לחקר האגדה





ב ע"א

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן

[האדם הוא מבחר היצורים, ולכן ה' התיר לו כל מה שדרוש לבריאותו, לקיום תורת ומצוות, ולכן התיר לו לאכול בעלי חיים. הרי הכל נברא בשביל האדם. אבל זה מותר רק בדרך רחמים, בלי אכזריות, ולא יכאיב בלי סיבה. לכן מותר לאכול רק ע"י שחיטה כשרה, מצד חמלה, בלי יסורים. אבל אלישע-אחר כפר בהשגחה, ולדעתו גם שחיטת חשו"ק טובה, כי העולם מתנהל בלי כוונה עליונה. "הכל שוחטין" - מותר לשחוט כל בהמה, מפני שהאדם הוא מבחר היצורים. "ושחיטתן כשרה" - שחיטתם טובה גם לבהמות עצמם, שכן היא מתקנת אותם למעלה גבוהה, ולהעלותם בניצוצי קדושה. "חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו" - השחיטה אינה אכזריות, ואנחנו מקפידים שלא יהיה להם כאב בשחיטה, ולכן אסור לחשו"ק לשחוט שמא יקלקלו את השחיטה וייגרם כאב לבהמה. ור' מאיר בחולין פו ע"א מסביר שרוב מעשיהם מקולקלים, וסתם משנה כר"מ אליבא דר"ע (סנהדרן פו ע"א) , שהוא מאמין בהשגחה בניגוד לאחר, כאמור בחגיגה טו ע"ב.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כא ע"ב) לטקסט

ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפי' רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו

[זה מש"כ "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו" - אשלם מיד נדר של "הרי זו" (שאילו "הרי עלי" לוקח זמן למצוא בהמה).]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"ב) לטקסט

טוב אשר לא תדור

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ט ע"א]



ד ע"א

כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם וכו' כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]



ה ע"א

אמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה אלא מומר לאותו דבר וכדרבא מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא

והנה יאמין כי האלהים הוא יחיד, ופועל, יכול, יודע, ומשגיח, והוא ראוי לעובדו לבדו, לא לאחרים עמו, כי אין צריך עמו לעזר אחרים, וכיון שכן עוד אתה חייב לתת כבוד לשמו, וזהו לא תשא, ועוד אתה צריך לעשות מעשה באמונתך בחדוש, והוא שתשבות כדי לאמת מה שידעת, במעשה, כי המעשים צריכין לשלימות, והאדם צריך להאמין האמת במחשבתו להודיע בדבור ולאמת אותו בגופו, ר"ל במעשיו, ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל ששבת ועבודה זרה שקולים כנגד כל המצות, שהוא מורה על חדוש העולם ובו אדם מכיר לבוראו. [מבאר שהדמיון של שבת וע"ז לפי שבשבות האדם הוא מעיד על אמונתו בבורא כמחדש].

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

רש"י ד"ה אלא לאו - האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו

[כי טעם המצווה לשבות בשבת היא להורות שהפרנסה באה מה', ושה' שולח את הפרנסה שתספיק גם ביום זה שאינו עובד בו, ומי שמחלל שבת לפרנסתו מראה שאינו מאמין שהפרנסה באה מה'. ובאמת לא היה האדם צריך לעבוד בכלל, אלא שה' ציווה לעשות השתדלות, כמש"כ "וברכתיך בכל אשר תעשה", "ששת ימים תעשה מלאכתך".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מד ע"א) לטקסט


ה ע"ב

השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן

...וטעם אומרו ושקץ בתוספות וא"ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה:) אין הקב"ה מביא תקלה וכו', וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספות (שם) כי דוקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור, פירוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באומרו ושקץ יהיו לכם, פירוש לרבותא אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אומרו שקץ יהיו לכם, פירוש לעצמכם, יעשו אתכם שקץ. [מבאר שאכילת איסור אפילו בשוגג משקצת את נפש האוכל.]

(אור החיים, ויקרא יא, י)

אמרו חז"ל [שוחר הטוב מזמור עג, ט]: לעתיד לבוא כאשר ירצה האדם לאכול חלב, תקרא: "חלב אני, לא תגע בי". וי"ל שהוא עפ"י מ"ש הר"ן בדרשותיו ז"ל, כי סם המות מהנמנע שיהי' ריחו וטעמו וקרבתו נאה לגוף, וכל מה שימצא שיהי' ערב בטעמו נאות בריחו א"א שיהי' מכלל סמי המות. עיי"ש בדרוש א. ואומר אני שכשם שסם המות בלתי נאות אל הגוף, כן גם העבירה אשר הוא סם המות להנפש בלתי נאות אל הנפש, ונפשו של אדם הנלבב קצה בהם. וזו שאמרו: השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש... כי מחמת דעות התורה והחכמה האמיתי אשר יקנה האדם בנפשו יהי' נפש ישראל ממאס בדברים האיסורין, ויכירו אותם בריחם והתקרבותם... וזה שאמר דוד המלך ע"ה "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" [תהלים קיט, קסה], כי הקדוש ברוך הוא אין מביא תקלה על ידו.

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ש)

[זו גם כוונת מדרש תהלים קיט, א: "ואם בניו אשריהם בעבורו, הוא על אחת כמה וכמה" - אם בניו זכו לאושר בזכות האב, קל וחומר שהאב יזכה לאושר.]

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ד ע"א-ע"ב) לטקסט


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]

אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה

[הדרך להינצל מיצר הרע, אם האדם בא גבולו, היא לעשות עצמו כעפר, ולהפיל עצמו בפניו, כמו בהמה. ולכן כשיוסף סלסל בשערו וגירה בעצמו את יצה"ר, אמר לו הקבה "אני מגרה בך את הדוב" (בראשית רבה פרשה פד, ז), כי זה הדרך להינצל מדוב - להפיל את עצמו על הארץ בפניו ולעשות עצמו כמת.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף טו ע"ב) לטקסט

[יש בבהמות מדות טובות שאפשר ללמוד מהן, כגן צניעות מחתול (עירובין ק ע"ב). אבל אצלן זה טבעי, ואצלנו זה בהתגברות על הטבע, ונראים סימני הנטיות שנכבשו, וזו מעלה לבהמה על האדם. ויש בני אדם שהם כל כך שלמים בדעת, עד שהדעת הופכת את רצונם לטבע נפשם, וכך שמים את עצמם כבהמה, שעושה הכל ע"פ הטבע, ועושים דברים טובים בלי כיבוש יצר הרע. קהלת שואל (קהלת ג, כא) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - האם אדם נעלה מבהמה, או שמא בהמה נעלה יותר בגלל מדותיה הטובות הטבעיות? ותשובתו (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" - מי ששומר את המצוות נשמר ממדות רעות, ונפשו מרוממת אותו להיות שלם, "כל האדם", בלי חסרון. ע"י הרגלו בעשיית מצוות, הנטייה לטוב הופכת לו לטבע, והוא משיג את מעלת הבהמה.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 191-192)
לטקסט

והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה התם כתיב אדם ובהמה וכו' וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא היא

בראשית בריאת האדם, כאשר הרכיב הבורא חלקיו... וישם הנפש המשכלת בתוך ביתו לגברת, על פיה יצאו ועל פיה יבואו כל הכחות, ולא התעצמה הנפש ההיא בקרב כוחותיה, כי אם מנגד עמדה, הנפש לבדנה וכחות החומריות לבדנה... ואיננה בגוף רק הרכבה שכונית. אולם האדם בהבראו כי לא שמר את נפשו ויסירה מגברת, אזי במעשיו הרעים יתערבו כחות נפשיות עם כחות גופניות, וממזג מזג חדש מעירוב הנפש עם החומר ונעשה בריאה חדשה לרעה... ולזה כאשר האדם הולך בתאוות יותר מדאי, אזי יצא מהם הרכבה חדשה וצורה חדשה יוצא, ואינו חציה אדם וחציה חומר אלא מזג חדש. אבל הצדיק במעשיו וע"י התורה מוציא את הנפש מטיט החומר, ואינו אלא הרכבה שכונית... וזה כוונת מאמרם ז"ל פרק קמא דחולין ה ע"ב דכל היכא דכתיב אדם ובהמה למעליותא, היינו שיש לו צורת אדם ובהמה הנכרת כל אחת לעצמה אז טוב לו, כי הנה הוא כאשר נתנה הנפש לעצמה וחומר לעצמו, משא"כ אם נתערבו זה בזה, אז אין לו צורת אדם דהיינו הנפש, ולא צורת הבהמה הוא החומר, רק בריאה חדשה וזרה, ולא כן תכלית הבריאה. וזהו "אדם ובהמה תושיע ד'". והוא למעליותא, להחזירה כנתינתה.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות מ)


ו ע"ב

אפשר בא אסא ולא ביערו? בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

וכבר שאלו בגמרא [חולין ו ע"ב] על מ"ש בחזקיהו וכתת נחש נחשת, למה כל המלכים הצדיקים שקדמוהו לא כתתוהו. אבל הענין, כי ענין תלית נחש על הנס, כי היה בהם מדברים לשון הרע, ולכך באו נחשים כנודע, כי זהו עונש לשון הרע ישכנו נחש, ולרפאות לבעלי לשון הרע, צוה השם לתלות על נס נחש, להורות כי קודם החטא היה הנחש בגרם המעלה, כדכתיב [בראשית ג' א] והנחש היה ערום מכל חית וגו', וע"י חטא לשון תרמית, ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, על גחונן תלך, ממנו ילמדו כל בעלי לשון הרע מה שסופם יהיה, ויתנו מחסום לפיהם, ישב בדד וידום, ולכך כל הרואה אותו יחיה, ולכך לא כיתתו, מפני שלא חשו להזיקו נגד תועלתו לבטל בעלי לשון הרע שהוא קוץ מכאוב יותר מכל, לבטל הצלחת מלחמה וכדומה כנ"ל, ולכך נמנעו מלכים לבטלו ולכתותו, וכן פירש"י [במדבר כ"א-ט] בנחש הנחשת לשון נופל על לשון, רמז לנו כי היה לבטל בעלי לשון הרע, אמנם בימי חזקיהו שכבר דרשו חז"ל [סנהדרין צד ע"ב] וחובל עול מפני שמן, שלא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בחדרי תורה, וא"כ אין כאן חשש ללשון הרע כנ"ל, כי תקנתו של לשון הרע בתורה כנ"ל, ולכך כתת נחש הנחושת.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)



ז ע"א

רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה, גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה, אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דבמצוה עסיק. חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא כך עושים לבני לויה. חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין

מביא כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) ואלו דבריו "וזה מבחן ומצרף אל היות התורה מאת ה' מן השמים, אחרי שהוא יתברך מחסה ומסתור לחוסים בו ושומרי בריתו ומצותיו, וזהו שאמר דוד: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" כלומר "כי הראיה להיות תורת ה' צרופה ונקיה מכל סיג ומכל חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" וכמו כן מסביר ספר העקרים שכח הצדיקים לשנות את העולם הוא מכך שנפשם התעלתה ע"י האמונה למדרגה שיא מעל הטבע ומכאן כוחם לשלוט בטבע ואלו דבריו "כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שייכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה בדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, וע"כ ימשול בהם". כ"כ מביא ספר העיקרים כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

(ספר העיקרים מאמר א' פרק כא)

מהות הוויכוח שבין ר' פנחס בן יאיר והנהר היא, שהנהר החזיק בדעת הפילוסופים, הטוענים כי רצונו של האדם לא מסוגל לשנות את חוקי הטבע, שכן הרצון האנושי הוא בעל שינוי ולפיכך הוא קלוש ביותר, בניגוד לחוקי הטבע שהינם קבועים וקיימים. אולם תשובתו של ר' פנחס היא, שאף שחוקי הטבע אינם בני-שינוי, הרי שכל מהותם היא לשרת את האדם השלם, ולפיכך אם יימנעו חוקי הטבע מלשרת את האדם, הרי שמציאותם בטלה מעצמה (והיא הגזירה שביקש ר' פנחס לגזור על הנהר).
בקיעת הנהר לעושה המצווה ולבן-הלוויה באה להראות, כי לא רק את בעלי שלמות שכלית, כר' פנחס, מיועדים חוקי הטבע לשרת, אלא גם את עושי המצוות, ואף את כל מי שקשור ומתלווה אליהם. רב יוסף בדבריו הראה, שהטבע נכנע בפני כל צרכי האדם, ולעניין זה אין הבדל בין יחיד לרבים.

(עקידת יצחק שער מ)

במעשה בראשית התנה ה' עם כל הברואים להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם... ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכוף את הים להתחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה להתחלק לרבי פנחס בן יאיר ולמתלווה עמו, רצה לקונסו, ופחד הים ממנו.

(אור החיים, שמות יד, כז)

ובזה ביארנו הש"ס במסכת חולין: רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר לו גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה כו', יעויין שם. והדבר מתמיה, וכי באלמות בא נגדו, ולמה אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, הרי יפה השיב לו גינאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר וכדין אמר לו. וביותר לפי מה שכתבו התוספות שרבי פנחס היה מחשב כך בלבו, משמע שהיה שוקל בעצמו פלס המשפט מי ידחה לפני מי ובאיזה טענה נצחו בלבו. אכן באמת תשובת רבי פנחס בן יאיר תשובה נצחת היא, ובזה שהשיב לו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם בזה עצמו הוא נכלל התשובה, שבזה השיב לו מאחר שהוא יכול לגזור עליו שלא יעברו בו מים לעולם מוכח מזה ששורשו גדול משורשו, והיינו שזה הכח שצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים לא נמצא בצבא מעלה. והיינו שהוא לא נברא אלא לעשות רצון קונו בדבר שהוא ודאי עושה, שהוא אינו בעל בחירה, אבל הוא נברא לעשות רצון קונו אפילו בדבר שהוא ספק אם יעשה אם לא יעשה גם כן מחויב להלוך, וממילא הוא גדול מן הנהר, שלאדם מסר השם יתברך דעה ובכל מקום שנראה לו מקום שיוכל לעשות רצון קונו צריך לילך, ואף הספק שלו נכנס בקיום רצון השם יתברך והטורח הזה על הספק הוא גם כן טרחא דמצוה וכו'. הרי דטורח וטרדא וההכנה להמצוה הגם שהוא על הספק שמא לא יעלה בידו המצוה, מכל מקום זו הטרדא בעצמה שעל הספק הוא גם כן מצוה, וממילא מוכח ששורשי גבוה משורשך, שגם מה שאני עושה מספק הוא גם כן רצון קוני, וממילא אם לא תתבטל מפני לשעה אוכל לבטל כל שורשך ולא יעברו בך מים לעולם, שהספק שלי גדול יותר מודאי שלך, שאף אם אלך ולא אעשה גם כן היה הלוכי מצוה ואף שהוא מספק.

(עין התכלת סעיף מא דף פט ע"א)

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה

[רפב"י הלך לפדות את הנפש הישראלית, שנשבתה בין האומות ולומדת מהם את מעשיהם. הוא הולך לפדותה ולטהר אותה מהלכלוך שנדבק בה בהתערבותה בגוים. הוא הבין שהגורם לנפילתם מהקדושה הוא הרצון לעשות שלום עם כל הדעות, גם דעות של כפירה, כמו נהר שמקבל את כל המימות שנשפכים לתוכו; אבל הוא ידע ששלום כזה הוא שלום של שקר, כמו שבסוף הנהר נשפך לים ומאבד את ישותו, כי מימיו בטלים במי הים, וזה יהיה גורל ישראל אם נלך בדרך זו - אם נקבל את כל הדעות, לא נישאר כעם. לכן אמר לנהר "חלוק מימיך" - צריך להפריד ממך את המים הרעים של הדעות הרעות, והשאיר בך רק מים חיים של אמונה טהורה. והנהר השיב לו "ספק אם תצליח לפדות נפשות, כי בשיטה שלך אתה מרחיק רבים מישראל, ואני ודאי עושה רצון ה', שאני מקבל את כל המימות, וזה שלום מלא". זו טענת החפשים שטוענים שיש להכניס ליהדות גם דעות של כפירה ויהודים כופרים. אבל רפב"י ניצח, וחלק את הנהר, כי דבריו הם אמת.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 162) לטקסט

אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה

[קשה, אם רפב"י היה יכול לחלוק את הנהר, מדוע המדרש (שמות רבה פרשה כא) אומר שבקריעת ים סוף, הים לא הסכים להיקרע, בטענה "אני גדול ממך", עד שה' "נתן ימינו על ימינו של משה"? עוד קשה, שלכאורה הנהר צודק בטענתו. יש להסביר ע"פ עקידת יצחק שער טו שהאדם השלם הוא מטרת הבריאה, כדברי הגמרא (ברכות ו) "כל העולם לא נברא אלא בשביל זה". ולכן הטבע צריך להיכנע מפניו ולשמוע בקולו כמו עבד לאדונו. האדם השלם הוא כמו בעל הבית, שבידו הכל. ולכן רפב"י גזר שהנהר ייחלק. ואילו הנהר סבר שהאדם אינו מטרת הבריאה, אלא הוא כמו שאר הנבראים. ורפב"י צודק (עמ' 32), כי מה שהראה משה את גבורתו על הים נשאר בתוקפו לדורות הבאים. ולכן הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", שדרשו חז"ל "לתנאו הראשון" שה' התנה עמו בשעת הבריאה שייקרע, נכתב דווקא בזמן חזרת הים ממצב הנס למצב הטבעי, ולכאורה התנאי היה שיקרה נס, והיה צריך להיות כתוב בזמן בקיעת הים; אלא, שמשה חידש את בקיעת הים, ואף שאח"כ חזר למצב הטבעי, נשאר לדורות התנאי שיש כוח לאדם השלם לקרוע את הים, לצורך הדור או ליחידי סגולה. וזה הכונה במה שדרשו שחזר לתנאו הראשון - שאם יצטרך צדיק שייקרע הים, ייקרע לו. אבל לפני שמשה עשה את זה, לא היה צדיק יכול לקרוע את ים, ולכן היה צורך שה' עצמו יעזור בזה בים סוף.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 31-32) לטקסט

רמו ליה שערי לחמריה לא אכל (ז:) חבטינהו לא אכל נקרינהו לא אכל אמר להו דלמא לא מעשרן עשרינהו ואכל

...מה שאמר ישעיה הנביא [א, ג] "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע", דהיינו דקאמר שמה שידעו חמורים בדורות הקודמים, עתה "ישראל לא ידע". וי"ל שרמז בנבואה על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלא רצה לאכול כשנתנו לו דבר שאינו מעושר... ואין סברא לומר שמקיים החמור מצוה שנצטוו בה ישראל ואין הציווי על הבהמה. ויראה דאמרו חז"ל למדנו גזל מנמלה [עירובין ק ע"ב], משמע דנזהרים בעלי חיים בגזל אף שלא נצטוו, והטעם דגזל הוא מן המצות הנקראים משפטים כמו שפירש"י ז"ל, דאפילו לא נצטוו על הגזל ראוי' לקיימו. וא"כ אף חמורו של רבי פנחס בן יאיר יש לומר דלא רצה לאכול מטעם גזל שאין התבואה של בעלים, וכיון שיש בו חלק המעשר והוא גזל השבט, כמו שכתבו התוס' בפסחים דף לח ע"א, והיינו דקאמר קרא "וחמור אבוס בעליו", שידע החמור מה שהאבוס משל בעלים. ועיין במסכת תענית דף כד בחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת שהי' נזהרת ג"כ בגזל והיינו כמו שכתבתי.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ח)

[ובדומה, אומר המדרש (במדבר רבה פרשה כג, ט) שבמעשה אליהו בהר הכרמל, הפר שנבחר לנביאי הבעל לא רצה ללכת אליהם. וכן יש מעשה (פסיקתא רבתי, פיסקא יד) בפרה שיהודי מכר לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת. עליהם נאמר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג).]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 7) לטקסט


ז ע"ב

שמע רבי נפק לאפיה [של רבי פנחס בן יאיר] אמר ליה רצונך סעוד אצלי? אמר לו הן, צהבו פניו של רבי, אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך, כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?! שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול, מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית, הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו

אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה [נראה מדבריו שרבי פנחס תרוצים נתן, כדי להתחמק אך הסיבה העיקרית היתה שרגיל היה לאכול לבדו ולא לתת למזון חשיבות יתר].

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה

[וכתבו תוספות: ואפ"ה איקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת. יש להסביר ע"פ מה שכתב רמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ, שישראל רוצה לעשות טוב אלא שיצרו מונע ממנו, והכפייה מגלה את רצונו הפנימי, וגם כאן, הוא באמת רוצה לתת צדקה, אלא שיצה"ר מעכב, אבל כשהוא נותן מחמת בושה זה רצונו הפנימי, והבושה עצמה באה ממנו, כי בושת פנים לגן עדן].

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 15) לטקסט

[גם בשאר מצוות, יש רוצה לעשות ואינו יכול כי אינו יודע, ויש שיודע ואינו רוצה לעשות, וכולם קדושים, כי גם זה שאינו רוצה, עושה מתוך בושה כמו שכתבו תוס' לגבי צדקה. ויש רבים מאוד בעלי תורה ואינם רוצים לשמור את לשונם.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף יד ע"ב, טו ע"א - לטקסט)

למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה

וזה סוד הכשפים וכחם: שהם הפך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין (=מבחינה מסויימת). ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו.

(רמב"ן דברים יח, יב)

...ולכן קראו חכמינו ז"ל שמכחישים פמליא של מעלה, אין כוונה בלשון כחש מגזרת כזב רק מגזרת דל ורזה, שעושים כאן שפע רב, ומכח זה במקום אחר הוא כחוש ורזה, כי חומסים שפע של עולם אשר לא כדת ולא כטבעו של עולם אשר הוחק מטבע אשר יצר את העולם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)

ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב, והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה

תמיהני בזה, הוא ענין הכישוף שאסרה אותו התורה בפירוש, ונכלל איסורו בפרשה זו באמרו. ולא תעשה כמעשיהם, ואין ספק שהוא ענין אמתי, אע"פ שהוא ז"ל [ הרמב"ם] כתב שהוא דבר בטל אין אמתות לו. ואין זה דעת רז"ל בכמה מקומות והרי אמרו: ההיא אתתא דמהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, אמר זילי שקולי, אין עוד מלבדו כתיב, והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכו', ותירצו שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. הנה מבואר נגלה שענין הכישוף הם סוברים שהמגיע ממנו הוא אמתי לא מדומה לבד, ועל פי מה שכתבנו יחוייב שיהיה מותר מצד הכנת המתפעל, כי מצד הפועל בצבא המרום הוא דבר בטל, ואם כן למה אסרה אותו התורה.
ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רז"ל במס' סנהדרין בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם [ושפע] מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקב"ה לבד, לא שישפיעו כחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. ובוה יובן מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו [תמיד] אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

שקולי לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה

[פמליא של מעלה הוא מערכת הכוכבים, שה' נתן להם כוח לנהל את משטרי הטבע, וכשפים יכולים לפגוע באדם גם אם לא נגזר דינו למות במערכת הכוכבים. אבל מי שזכותו גדולה, שעושה לשמה, אינו תלוי בטבע, ושכרו מעל הטבע, כמו שנאמר בפסחים נ ע"ב, ששכרו "מעל השמים", ולכן כשפים לא יכולים לפגוע בו. וזה כוונת הפסוק (במדבר פרק כג פסוק כג): "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - נחש וקסם לא יכולים לפגוע בישראל, כי "כעת" - לפי מעלת ישראל עכשיו שעושים לשמה, "יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - רק ה' גוזר עליהם מה יהיה, ואינם תלויים במערכת הכוכבים (כך פירש אפיקי יהודה דרוש לה סי' ז).]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כב ע"ג-ע"ד) לטקסט

אין עוד מלבדו אמר רבי חנינא ואפילו כשפים וכו' והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה

כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שיימצא לטוב הגדול הזה - ההיפך, והוא, שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם הוא הַמשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמא, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו יתברך שמו, הפך הדבקות בו ממש. והדבר נמשך מאותם כחות הרע שזכרנו בחלק ראשון פרק ה, שהושמו להם בגזרתו יתברך שמות יוזכרו בם, ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות, שלא כדרך הטבע, וכן ייעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם... והנה באותו השיעור שניתן להם היכולת לפעול, גזר האדון ברוך הוא שיידחו מפניהם פקידי הטבע המחזיקים עניני העולם על מצבם הטבעי וכל המלאכים המביאים ההשפעות כפי הסידור המסודר, ועל זה אמרו חז"ל: "כשפים - שמכחישים פמליא של מעלה". אך לא יהיה זה אלא כשיעור ההוא, ולא יותר; וגם באותו השיעור כבר אפשר שיודחו הם מכח חזק מהם, ותימנע פעולתם בגזרתו יתברך, ועל זה אמרו: "אין עוד מלבדו" - ואפילו כשפים, וביאר שזה למי שזכותו רב, שמן השמים יצילוהו וידחו את הרוצים להרע לו, והוא מה שאמרו "שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה".

(דרך ה' חלק ג פרק ב אות ט)

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה

ההכרזה שמכריזים למעלה היא: בואו וראו את האדם, בחיר היצירה, אשר עם כל גדלותו לא התבונן ולא ידע את חטאו שפגם בו, ומן הכרח להענישו בנקיפת אצבע, כדי שיפקח את עיניו ויראה את טעותו.

(שיחות מוסר, פרשת וישב שנת תשל"ב עמ' עד)

בכה רבי ואמר מה בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה דאמר ר' חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן

[הוא בכה על כך שהצדיקים סובלים ממתנגדיהם שמבזים אותם בחייהם, ורק אחרי מותם מכבדים אותם, כמו הפתגם "אחרי מות - קדושים אמור". וזה מה שאמר ר' חמא "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" - שהעם מעריך את הצדיק במותו יותר מבחייו. כשרבי ראה את הנס של רפב"י, בכה, כי הוא היה יוצא מהכלל, שנחשב בעיני העם גדול גם בחייו, ולמד רבי שק"ו שבמותו יהיה גדול. וזה מה שכתוב (דברים לג, א) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" - שמשה היה מיוחד בזה, שגם בחייו היה איש האלקים בעיני ישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 145) לטקסט

גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן

[כי תמיד הדבר המאוחר הוא המטרה, והדבר הקודם הוא הגורם. מזה רואים שהמיתה היא מטרת הלידה, כי המיתה מביאה אותו לשלמות נפשית, שבטלים כוחות התאווה, כי השלים מה שהוטל עליו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לה ע"ג) לטקסט

דם ניקוף מרצה כדם עולה. אמר רבא: בגודל ימין ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה

הליכתו לדבר מצוה אינה מוסיפה על הכאב שבנקיפת האצבע. אלא שמאחר שעירקר יהסורין הוא בזיון האדם ובושת פניו - לכן אם אירעו לו היסורים בזמן הליכתו לדבר מצוה - הרי בושתו גדולה בכפלים. בושה יתירה זו, שניקפה אצבעו בזמן הליכתו לדבר מצוה - היא היא שמרצה לו ומכפרת לו כקרבן.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בא מאמר לב' עמ' קלז')



י ע"א

שדרכן של שרצים לגלות

[שרצים רגילים לגלות דברים מכוסים. מי שמגלה פשעים מכוסים של חברו ומפרסם זאת, הולך בדרך השרצים. ה' אינו רוצה שיגלו דברים מכוערים מכוסים של ישראל, כי זה יעשה חילול השם, וימעט את כבוד ה'. ולכן נאמר "כבוד אלקים הסתר דבר" (משלי כה), שה' רוצה להסתיר את חטאי ישראל, ולדון כל אדם לכף זכות. לעומת זאת, "כבוד מלכים חקור דבר" - מלכים רוצים לגלות פשעים, לגלות מרידות נגדם, כדי להרבות את כבודם, ולחזק את מלכותם.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 20)
לטקסט


יא ע"ב

לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ה ע"ב]



יג ע"ב

דתניא "איש" מה ת"ל 'איש איש'? לרבות העובדי כוכבים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל

החפץ לה' בזבח רשעים? אלא הכוונה רק לקבל ממנו, אך לא לשאול ממנו. ואם תאמר: כיצד זה שאל משה מפרעה "וגם-אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (שמות י, כה)? הרי אין לשאול מנכרי שיקריב קרבנות?! אך דקדק משה בלשונו ואמר "ועשינו לה' א-לקינו", שהיה לו לומר 'לעשות לה' א-להינו', אלא נתכוון לומר שפרעה ייתן בידם מקנה הראוי לזבחים, ואנחנו נעשה לה' א-להינו לצורך עצמנו. כלומר שהוא, פרעה, ימציא להם מתנה שהם יסתפקו ממנה לזבחיהם לה'.

(אור החיים, שמות י, כה)

אומות העולם שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם

אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים. אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ כלומר שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'.

(מאמרי הראיה, על במותינו חללים)


טו ע"ב

כל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר, וכל שיש לו סנפיר אינו ידוע אם יש לו קשקשת

קשקשת רומז לקושיות שיש לאדם בעבודת ה'. הקושיות הן כלים לקבל תירוצים שמתמלאים בשכל פנימי, שהוא סוד האור העליון שמתלבש באדם. בלי הכלי, היינו הקושיות, אין האור העליון יכול להתלבש באדם כי אין אור בלי כלי. לכן הקשקשת היא מסימני טהרה, כי יש באדם חיפוש, ויש לו כלים גם לקבל את התשובות. סנפיר רומז על "שונא-פה-אור" העליון. מי שיש לו קושיות בוודאי שונא את האור העליון, כי הוא חושב שההנהגה של הבורא היא הנהגה גרועה. הקשקשת והסנפיר הם סימני טהרה, כלומר מי שאין לו קשקשת וסנפיר, לא יוכל לזכות לשום מדרגה רוחנית. מי שנמצא ביחסים עם ה' יכול גם להגיע לרגשות של שנאה, כשירגיש שה' בגד בו. ואם יש בגידה יש הרבה קושיות וטענות. נמצא שסנפיר וקשקשת מעידים על קשר והם כלים לקבל את התשובות אח"כ, ולכן הם סימני טהרה. ולכן פרעה מלך מצרים לא רצה לתת לעם ישראל קש כמ"ש (שמות ה, יב): "ויפץ העם לקושש קש", קש הוא מלשון קושיות, והוא לא רצה לספק להם קושיות, כי הבין שהקושיות מביאות אותם אל כל הטוב, להוציא אותם מרשות הטומאה לקדושה, ורצה למנוע זאת מהם.

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר מב עמ' עה-עו)


טז ע"א

מנין לשחיטה שהוא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט וכו' קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל

[תוס' הקשו, אולי הפסוק מדבר רק בקדשים? יש ליישב, שאם רק בקדשים צריך להיות תלוש ולא בחולין, נמצא ששחיטה היא עבודה (שהרי תוס' זבחים יד ע"ב הסבירו ששחיטה אינה עבודה כי היא גם בחולין, אבל אם יש הבדלים בהלכותיהן, נמצא ששחיטת קדשים היא עבודה), וא"כ היא פסולה בזר (שהרי בזבחים יד ע"ב נאמר ששחיטה כשרה בזר כי אינה עבודה), וא"כ אברהם היה פסול לשחוט בעקידה כי לא היה כהן (ומה שנאמר בנדרים לב ע"ב שה' הוציא את הכהונה מאברהם היה רק מזרעו ולא הוא עצמו). ועל כרחנו לומר שאין הבדל לענין שחיטה בין קדשים לחולין, ולכן אפשר ללמוד מהפסוק הזה גם חולין.
[ב ע"ב] עוד כתבו תוס' שאם מדובר בקדשים לא שייך לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל". אפשר להסביר ע"פ הדעה (רקנטי פרשת וירא) שהעקידה היתה ביום הכיפורים. הרי ביוה"כ אסור להשתמש במחובר כמו בשבת מדרבנן שמא יתלוש. ובזה יש לפרש "זריזותיה דאברהם קמ"ל" - שאף שמחובר כשר לשחיטה, הזדרז להביא תלוש מפני שאסור להשתמש במחובר. אבל אם זה רק בקדשים, הרי אין שבות במקדש, ומותר להשתמש במחובר, ולכן אין לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל".
[ב ע"ג] פירוש אחר לדברי תוס': "זריזותיה דאברהם קמ"ל" שייך רק בדבר שאדם רגיל היה עושה, ואברהם מצדקותו נמנע. בחולין אפשר לומר שאדם רגיל היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו אף שהוא ספק גזל, ואברהם מצדקתו נמנע מספק גזל ולכן הביא סכין. אבל בקדשים ספק גזל פסול, ולכן גם אדם רגיל לא היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו, שמא הוא גזל, ולכן לא שייך לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל".]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ב ע"א-ע"ג) לטקסט


יז ע"א

ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי

(היתר אכילת האיסורים חל רק על מלחמות לצורך קיום מצוות כיבוש הארץ.) כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים ... אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

(רמב"ן במדבר לא, כג)



כז ע"ב

ועוד שאלו כתוב אחד אומר ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איברו וכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו אמר לו מן הרקק נבראו ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם

ועוף יעופף על הארץ - ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף והכתוב שאמר ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (להלן ב יט), כאלו אמר "ויצר ה' אלהים את כל חית השדה מן האדמה ויצר את כל עוף השמים", ורבים כמוהו וכן דעת רבי אליעזר הגדול בפרקיו (ריש פרק ט), שאמר בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף.
אבל בגמרא (חולין כז:) נחלקו בו, יש אומרין כן שמן המים נבראו, ויש אומרין שהעוף משניהם נברא, אמרו מהרקק נבראו ואם כן בעבור שתולדותם היתה במים, והרקק בקרקע הים הוא, מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי. [מבאר שיש מחלוקת בחז"ל שלפי רבי אליעזר העופות מן המים נבראו כמו כל בריות יום חמישי, אמנם יש בגמרא דעה חולקת שמן הרקק נבראו היינו ממים ועפר מעורבבים.]

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק כ)

הורו בזה, שג' מינים אלו, לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים, רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים, ויש לאדם יד בים וביבשה, ובשניהם יחד, כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה, שלא ניתן ברשותו.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק כ)


כח ע"א

מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה וכו' סימנין

והקיום דחיים הוא בפה. חיים הגופניים בוושט המכניס מיני אוכלים ומשקים, וחיי עולם בקנה המוציא קול. ושניהם קרויים סימנים, שהם סימני החיות שעל ידם הוא קיום החיות. ובהם ניכר סימן החיות, שבקלקול החיות נחלש או נעדר לגמרי כח האכילה וכח הדיבור והשמעת הקול. והקנה עם הריאה ולב וכבד הנתלים בה, והושט עם איברי המזון הנתלים בו, הם ממש דוגמת נפש וגוף, שאלו משמשים לכוחות הנפשיים ומידות שבנפש ואלו לכוחות הגופנים.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)


לא ע"א

השוחט צריך שיתן עפר למטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ז ע"ב]



לה ע"א

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יח]



לז ע"ב

ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול, הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.

הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]

(עקדת יצחק, שער ע"ט)


מד ע"ב

ואומר (אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול. הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם

הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]

(עקדת יצחק, שער עט)

כי הוו מזמנין ליה אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרו בי

[הרי שאם הנותן נהנה מהמתנה, אין "שונא מתנות יחיה". וזה מה שכתוב (דברים טו, י) "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" - אם אדם יאמר מתוך רוע לב שאינו רוצה לתת לעני כי זה רע לו כי שונא מתנות יחיה - אומר ה' שאין בזה שונא מתנות יחיה, כי הנותן מתברך בזה יותר מהעני (בשם ס' הבאר, פ' ראה).]

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 16) לטקסט

ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל וכו' אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה

[אפשר להסביר בזה את הפסוקים (שופטים פרק א פסוק יד-טו) "ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה ותצנח מעל החמור וכו' ותאמר לו הבה לי ברכה". יש לפרש שאמרה "ותסיתהו" - אמרה לעתניאל שיש לו טענה טובה, שזה לא מתנה, אלא מגיע לו שכר בגלל לכידת העיר. וכפי שהסביר כלי חמדה שם, שאמרה "הבה" ולא "תן", כי "הבה" משמע שיש תמורה, וכאן המתנה היא תמורת לכידת העיר. ואע"פ שזה היה שדה חשובה (שלכן נאמר "השדה", כמו שכתב כלי חמדה), היה מותר כי זה בתמורה. אבל עתניאל רצה להחמיר על עצמו ולא רצה לבקש. ולכן היא עצמה ביקשה, "ותצנח מעל החמור", שנפלה לרגלי אביה ואמרה "אני לא אשמה בזה שאני דורשת לקבל תמורת שכר, כי בלי זה היה אסור לקבל מתנה". (ד ע"א) ועוד אמרה "כי ארץ הנגב נתתני" - זה עוד סיבה שמותר לקבל, כי אין לו במה להתפרנס (כפי שדרשו מזה בתמורה טז ע"א, שהיה "מנוגב מכל טובה"), ואז מותר לת"ח לקבל שכר, כמו שכתב ב"ח יו"ד סי' רמו. ועוד נאמר שם "ויתן לה כלב את גולות עלית ואת גולות תחתית", ודרשו (ילקוט שמעוני יהושע רמז כז) "מי שרזי עליונים ותחתונים גלויים לו יבקש מזונות ממנו", כלומר כיון שהוא גדול בתורה והציבור צריך אותו, שהרי החזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (תמורה טז ע"א), מותר לו לקבל שכר הרבה מהציבור ולא מיחיד, כמו שכתב ט"ז יו"ד סי' רמו, אם כן, אל יבקש ממני את השדה.]

(רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ג ע"ד-ד ע"א) לטקסט


מט ע"א

אין הלכה כר"ש

מי לנו גדול כר"ש בן יוחאי ומדוע אין הלכה כמותו? אך האמת בזה כי לפי גודל מעלת רשב"י גבוה מאוד לכן בעוה"ז בעת כזאת אינו באפשר שיהיה הנהגת העולם כמותו ולכן אין הלכה כר"ש, אבל לעתיד כאשר יהיה מלאה הארץ דעה אזי באמת יהיה הלכה כמותו. וזה שאמרו (נדה עג, א): הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות. שההלכה הוא לפי ההליכה של העולם לפי מדריגת ומעלת עוה"ז. לכן עתה אין העולם ראוי להתנהג לסבול עוצם קדושתו של רשב"י.

(תפארת שלמה, פרשת שופטים)

כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם

ולפי שכבר ידוע שהשפע יורד תחילה אל הכהנים שהם סוד הימין, ועל ידי ברכתם מתפשט אחר כך על כל ישראל, לפיכך כתיב בתחלה 'ורויתי נפש הכהנים דשן', ותיכף סמיך ליה 'ועמי את טובי ישבעו נאם ה'', כי השפע נקרא דשן בתחילה אצל הכהנים, כד לא איתפשט, אלא שעומד אצלם כמו חלב ודשן בתוך גופו של אדם, וטוב איתקרי, לבתר כד איתפשט לישראל על ידי ברכתם. ומ"ש 'את טובי ישבעו', להבחין בין הטוב שהיו מקבלים בזמן הגלות, שהיה בו עירבוב הסט"א ולא היו מוצאים בו קורת רוח לעצמם, ברזא דכתיב (שמות טו כג) 'ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם', אבל זה יהיה מתוק בלא מר וטוב בלא רע, ולכן ישבעו ויהנו ממנו כל צרכם.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לא, יג)


מט ע"ב

חלב טהור סותם טמא אינו סותם

[התעשרות גורמת ליהודי לעזוב את התורה - "וישמן ישורון ויבעט". יש עשירים שמתנצלים בזה ואומרים שעברו על התורה כי ה' נתן להם עושר. אבל זה לא נכון, כי הם התאמצו להשיג את העושר, חיללו שבת לשם כך, הונו את אחיהם בשביל העושר. אם כן, עושר כזה אינו מגין על עוונותיהם. וזהו "חלב טהור סותם" - אם יש נקב באחד מאברי של היהודי, בלבו או במוחו, חסרון שעושה אותו טריפה, ה' מוחל לו אם יש לו חלב - עושר שגרם לו לחטוא. אבל זה רק חלב טהור - עושר שהגיע אליו בהיתר. אבל "חלב טמא" - עושר שהגיע אליו באיסור, אינו סותם את נקבי נפשו, אינו מגין עליו מפני הדין. וזה מה שהפסוק אומר אחרי "וישמען ישורון" - "שמנת עבית כסית" - השומן שלך לא בא מה' אלא אתה מעצמך השגת אותו, והיה באיסור, ולכן אין לך התנצלות על חטאיך. ]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 25) לטקסט



נא ע"א

נפלה מן הגג: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים

ומן המופלא שבדיניהם בטרפות, הוא שהם שערו ובדיוק את הגובה, שאם תדחה בהמה ממנו למטה תאסר משום רסוק אברים, זאת אומרת משום שודאי יתפרדו אבריה פרוד הגורם למיתתה, ולכן אמרו, הניח בהמה למעלה, ובא ומצאה למטה, אין חוששין משום רסוק אברים, משום דאמדה אנפשא, זאת אומרת הבהמה משערת לעצמה, את הגובה ומתכוננת לקפיצה, על כן לא תזיקנה זו כשם שהיתה מזקתה, אלו דחוה אחרים, כי הטבע נוכח בקפיצה, ואלו בנפילה הוא מסתלק ונעלם.

(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)



נג ע"א

אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל דלא, אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא, אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא, אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא

ומן המופלא שבמאמריהם ובדבריהם, בענין הארס של אחדים מבעלי הצפרנים, הוא מה שאמרו דרוסת חתול ונץ ונמיה בגדיים וטלאים ודרוסת חולדה בעוף, וכן מה שאמרו, אין דריסה לשועל, ואין דריסה לכלב, אין דריסה אלא בצפרן, לא בשן, אין דריסה אלא ביד, לא ברגל, אין דריסה אלא מדעת, אין דריסה אלא מחיים, זאת אומרת אין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בצפרני רגליו הקדמיות, ורק מתוך כונה, לא במקרה, כגון שנאחזו צפרניו בבשר הבהמה, ולא היתה לו כונת דריסה, ויותר נפלא מזה, מה שאמרו מחיים, זאת אומרת שאם במקרה, נקטעה רגלו הקדמית של הדורס, בעוד צפרניו נעוצות בבשר הבהמה, לא תצא מזה דריסה, וזה משום, שאין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בהנתקו ממנה, עם הוצאת צפרניו מבשרה, ולכן אמר מחיים, אחר שאמר מדעת.

(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)

קטע רישיה דחד מינייהו נח מריתחיה

[בזה מוסבר מה שאמר יעקב "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" - כי עי"ז ינוח עשיו מכעסו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יז ע"ג) לטקסט


נד ע"ב

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לג]



נו ע"ב

הוא עשך ויכוננך - מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות.

עם נבל ולא חכם, הלא הוא עשך - היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ"ו ב' איתא ע"ז המקרא מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע"י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן, וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית' שברא הבני מעים עקומים כ"כ, שהלא מ"מ כל אדם חי ואינו מסוכן, ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו, כך אע"ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם בני אדם וכל לב עקוב, מ"מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. [מבאר כי אף שהמבנה האנושי - הן הגופני והן הנפשי - הוא מפותל ומסובך, הקב"ה עשה את האדם ישר, ותיקן הליכותיו שיהיו בנועם ובאופן מתוקן.]

(העמק דבר, דברים לב, ו)



נז ע"ב

סימן לטרפה י"ב חדש

[לפי ש"ך יו"ד סי' נז ס"ק מג, בשנה מעוברת צריך י"ג חודש. הרי שהטבע נשלט ע"י ב"ד שמעבר את השנה, כמו שנאמר (ירושלמי נדרים פרק ו הלכה ח): "בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין". זה מתקיים גם בזמן של הסתר פנים, שגם אז ה' נותן כוח לתורתו לשלוט על הטבע. אף שאין עכשו נסים לויים, הנהגת ה' מתהלכת בינינו.]

(רבי יהושע העליר, שרגי נפישי (תרסח), לרבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, דף סא ע"ד) לטקסט

סימן לטרפה כל שאינה יולדת

[בעל הטורים בראשית פרק לב פסוק טו כותב "שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים, שלא יקריב מהם קרבן". יש לפרש ששלח לו טריפות, שפסולות לקרבן (שאילו בעלי מומים כשרים לבני נח). וקשה הרי ר"א בירושלמי כתובות פ"ה ה"ז לומד "מכאן לעונה האמורה בתורה", כי יעקב שלח את הנקבות והזכרים לפי היחס של זמן העונה, והרי טריפה אינה יולדת, ואינה צריכה עונה? זה מיושב לפי רב אחא בדף נח ע"א שטריפה יולדת. או שטריפה אינה יולדת, ויעקב שלח לפי העונה שלהן, כדי שעשיו לא ירגיש שהן טריפות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יז ע"ג-ע"ד) לטקסט


נח ע"א

כח דהתירא עדיף

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



נט ע"א

כל עוף הדורס טמא וכו' אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' כל בהמה שמעלת גרה

והענין, כי מאכילת הדבר, כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל, כי אבר מחזיק אבר [חולין סט ע"א]. וזה סוד נפש הבהמית שבאדם ונפש החוטאת וסוד הקרבנות כידוע. וכל העבירות והחטאים הכל מחמדה, כמ"ש כי "לא תחמוד" כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה, ועיין בדבריהם. וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאינו בו מדות ההסתפקות. וכן הוא בבהמה, סימן מעלה גרה, שמסתפק במאכל שבקרבו. וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו. ז"ש "מעלה גרה". ונ"ל למה גרה. והענין, כי ודאי מי שיש לו הרבה מאוד יותר על מידת סיפוקו והוא מסתפק בהם, בודאי אינו ממידת הסתפקות. רק מי שמסתפק כדי סיפוקו, זה הוא מדת הסתפקות. ונאמר (שמות ל): "עשרים גרה השקל", ומתרגמינן "עשרין מעה", ואמרו כי מעה הוא שני פונדיון ופונדיון הוא ב' איסרין. נמצא כי מעה ד' איסרין. ואמרו (פאה פ"ח): מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרין, שהוא מזונות לו ולאשתו ליום אחד כמ"ש הר"מ ור"ש, ע"ש שהוא חשבון מככר בפונדיון וכו' ע"ש. וזהו מעלה גרה, שהוא מדת מזונו בצמצום לעני ביום א', כמו שכתוב: כל מי שיש לו פת בסלו ואמר מה אוכל למחר כו' [סוטה מח ע"ב]. וכמ"ש (שמות טז): "דבר יום ביומו" וכו' כידוע.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מו-מז במהד' תשיז)

אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' כל בהמה שמעלת גרה

[בהמות טהורות הולכות לאט כי פרסותיהם סדוקות, וכך ישראל בין הגוים הולכים לאט, כמו שאמר יעקב "אתנהלה לאטי", שלא ללכת מהר עם הגוים. דרך אחת לאחדות העולם היא שהגוים יבואו לעבוד את ה', אבל זה יהיה רק באחרית הימים, וזו דרך ארוכה, עם הליכה אטית, וזו הדרך הנכונה; והדרך השניה הרעה היא שישראל יעזבו את דרך התורה ויתחבר לגוים, וזו הליכה מהירה, כבהמות טמאות.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 36-37) לטקסט

אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה

[הפרסה השסועה גורמת לבהמה ללכת לאט. זה בא ללמדנו לא לרוץ אחרי כסף וכבוד וחכמות שעלולות להביא לכפירה ולהפקרות.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 22)
לטקסט

כל בהמה שמעלת גרה

[בהמה שמעלה גרה לועסת את מאכלה כמה פעמים, ולכן לא אוכלת הרבה. זה בא ללמד את האדם להסתפק במועט.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 22-23)
לטקסט

כל עוף הדורס טמא

[אדם יכול להתרומם כמו עוף ע"י חזיונותיו, ע"י האמונה והתעלות הרוח. אבל הכמרים שהרגו את היהודים בגלל אמונתנו, כאילו מתוך התעלות רוחנית, לא הביאו ברכה לאנושות. הם כמו עוף דורס, בזה שהוא הורג כדי להרים את כבוד אלהיו - והוא עוף טמא.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 23)
לטקסט

כל עוף החולק את רגליו טמא

[מי שרוצה להתרומם כמו עוף בעולם החזיונות ולהקדיש את עבודתו לאידיאלים נעלים, צריך להיות בעל עמדה קבועה. אבל מי שפוסח על שני הסעיפים, חציו לה' וחציו לכפירה, כמו עוף שחלק מאצבעותיו כאן וחלקם בצד אחר, הוא כעוף טמא. אין לו חלק בעולם העליון של חיים אידיאליים. ]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 23)
לטקסט

ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת

[יהודי יכול לחיות בתוך סכנות, כמו דג במים. אבל הוא צריך קשקשים, הלבוש שמגין עליו מפני נסיוניות ופיתויים, וזה המצוות שהוא עושה, המגינות עליו. והוא צריך סנפיר, כלי המשוט, היינו רוח התורה שבו הוא נלחם עם גלי הזמן ושטף העמים. בלי סימנים אלה הוא כדג טמא, שהולך עם שטף חיי העמים ומתבולל בגוים. ]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 24)
לטקסט


ס ע"א

שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס" מקרין ברישא והדר מפריס

שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלקיו על חטאתו אשר חטא - ההוא ייקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא... וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא, אז ודאי שור פרו הוא מפריס, כי הפרסות לו סימן טהרה... אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטעות נפסדות, המוסיפות כעס לפני קונו, הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח, כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהינצל מזה ביקש המשורר: אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו, באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין, אמר כי ודאי פר השור אשר שילמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו [טענת האדם הראשון - שהאשים את האשה בחטאו - אין בה חרטה אמיתית, אלא נסיון להטיל את האשמה על מישהו אחר, והיא נחשבת תוספת חטא לאדם].

(עקידת יצחק שער ט)

"יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" פסוק זה שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו"

והנה כל צבא מעלה מעלים שבחו של הכבוד הזה, ואומרים (ישעיהו ו, ג), "מלא כל הארץ כבודו", (יחזקאל ב, יב), "ברוך כבוד ה' ממקומו", כי הוא לבדו כח כל הנמצאים, כמו שביארנו. וכן נאמר (תהלים קד, לא), "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", כי הכבוד מתעלה משבח מעשיו ית'. [מבאר את השבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קנד-קסה)

אם אנו רואים כי דשאים שהם יותר חומר עכור מן אדם ומכל מקום שמעו בקול ה', והיינו כי קצת ניצוץ קדושה יש בקרבם כנודע, כי אין לך דבר שאין בו ניצוץ קדושה, ולכך כתיב [דברים ח-ג] לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', אם כן אם חומר דשאים נכנעו לקול הקדושה מבלי לצאת בערבוביא ולשנות דרכם ומנהגם, כי ענין לחות חומרם ומזגם מורה לצאת בערבוביא, כדאמרינן אלו שדרכן לצאת בערבוביא וכו', ומכל מקום בטלו ענינם נגד מקצת קדושה אשר בקרבם, מה היה אדם עושה אשר חומרו זך נשמתו וקדושתו רבה, פשיטא שהיה שומע קול נשמה מבלי נטות כלל, רק בסיבת המסית יצר הרע חוטא, ואם כן יפה ברא ה' אדם, כי מצד עצמו אינו עלול לחטא ואין לו להתעצב, וזהו הענין בשעה שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו', אם כן מזה מוכח דלולי יצר הרע המסית אינו אדם עלול לחטא ואין לו להתעצב על בריאת אדם, ולכך פתח שר העולם יהי כבוד ה' וכו' ישמח ה' במעשיו, כי יהיה לו שמחה ולא עוצב, ולכך אמרו שר העולם שהוא חנוך ומט"ט, כי נודע [ב"ר פ"ח ו] מ"ש נעשה אדם, בנשמת צדיקים נמלך והם מט"ט ואליהו ואמרו יברא, ולכך פתח שר עולם, כי הוא האומר יברא, כנודע בזוהר כי מט"ט וחילו ומלאכיו אומרים יברא וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

"ויאמר אלהים תדשא וגו'" - רבותינו ז"ל אמרו (חולין ס.) שהגם שלא אמר הבורא למינו אלא לעץ נשאו הדשאים קל וחומר וכו', וקשה כי לסדר הכתוב הקדים ה' דבריו על הדשאים ואם כן למה נתעכבו מלצאת תיכף סמוך ממש למאמר ה' עד שגמר ה' אומרו להוציא עץ שממנו נשאו קל וחומר? ולפי מה שפירשתי בפסוק בראשית כי כל מקום שיאמר דבר גבורות בשם אלהים ידבר בדבור אחד כל המאמר, אם כן לא היתה הקדמה לדשאים קודם לעץ. [מקשה איך למדו הדשאים קל וחומר מן האילנות, והרי היו צריכים להיברא מיד עם אמירת ה', עוד קודם שנבראו האילנות, ומתרץ.]

(אור החיים, בראשית א, יא)

בצביונם נבראו

[עיין לקט באורי אגדות ראש השנה יא ע"א]

שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב

[עיין לקט באורי אגדות שבת כח ע"ב]


ס ע"ב

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא? מאי אהני?! אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי, שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

"הגדולים" ...שהיו השמש והירח שוין באורה, ואחר כך נתמעטה הירח. וזהו שחזר ואמר (שם) "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה: אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? ולכבודו של מקום אמרה כן, שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו, וכמעט שיאמרו האומות: מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה.
ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה, אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד: וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד: צדיקים יקראו על שמך. ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה. ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת.
... וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו.
ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר. שאם ישובו אחר שחטאו - שהקב"ה יתפייס להם...
ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם.
וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.
ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.

(רבינו בחיי על במדבר פרק כח פסוק טו)

כוונת המדרש לבאר שמהלך הכוכבים אינו מקרי, אלא מכוון מאת הקב"ה.
הלבנה שואלת: אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד - כלומר: כל הכוכבים נעים באופן מקרי, ויתכן ששניים יסבבו באופן שווה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - ישנה סיבה מדוע מיעט הקב"ה את אור הלבנה, ואין הדבר מקרי.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - אמנם ברור שישנה סיבה למיעוט אור הלבנה, ואין הדבר מקרי; אך מהי הסיבה הזאת?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - התועלת מזריחת הלבנה נובעת דווקא מאופן זה של זריחתה, ביום ובלילה.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - עדיין אין תועלת בזריחתה ביום, ואם כן מדוע היה צורך למעט אותה?
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - הקטנת הלבנה מאפשרת למנות חודשים עפ"י חסרון הלבנה ומילואה.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - אפשר היה למעט את השמש לצורך מניית החודשים, ועדיין אין מובנת תחילתה של הקטנת הלבנה.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - התועלת בהקטנת כוכב יכולה להיות רק בכוכב קטן, הקרוב אל הארץ, ועל כן נבחרה הלבנה. זאת בדומה לצדיקים, שמכירים את מקומם ובכל זאת מקטינים את עצמם.
ואמנם אחר כל הדברים הללו, עדיין יהיו כאלו שיפקפקו בתכלית הקטנת הלבנה, ויתלו זאת במקריות הטבע; על כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי וכו' - על ישראל להביא קרבן חטאת בכל ראש חודש על אותן דעות טועות. זאת נרמז בלשון הכתוב: "חטאת לה'" - היינו: על מה שחטאו לה'.
אפשרות שניה לפרש את המדרש נוגעת ליחסי יעקב (שנמשל ללבנה) ועשו (שנמשל לשמש).
טענת יעקב היא שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, והיינו שהן זרעו של יעקב והן זרעו של עשו יגיעו לאותה דרגה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - זרע יעקב ימעט עצמו מהעולם הזה, בשביל שיוכל לזכות בעולם הבא; משא"כ זרע עשו.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - מדוע אי אפשר שיזכה יעקב לשני העולמות?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - יהיו כאלו בישראל שאכן יזכו הן לעולם הזה והן לעולם הבא.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - גדולת ישראל בעולם הזה איננה ניכרת לעומת גדולת האומות.
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - כבודם של ישראל יהיה שפמליא של מעלה (המכונה "ישראל") מקבלים את חשבונם לגבי קידוש החודש.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - פמליא של מעלה גם מקבלת את חשבונות העמים למניין החמה, לצורך קביעת האביב.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - הצורך להקטין את ישראל הוא הכרחי לשם קבלת מעלה בעולם הזה, כל שכן בעולם הבא.
אמנם עדיין לא נתיישבה דעתם של ישראל, משום שעול הגלות והצרות שקיבלו על עצמם כבד מנשוא; ועל כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עליו וכו' - על ישראל יש להביא כפרה על כך שלמרות כל התועליות הנ"ל לא מיעטו ישראל את עצמם והקשו ערפם. או שדברי הקב"ה נאמרים כהלצה: כביכול הקב"ה מקבל את טענת ישראל, שהוא חטא בהקטנתם, והכוונה היא שבאמת הועיל הקב"ה לישראל במעשה זה.

(עקידת יצחק שער לז)

לקטרוגם (של פמליא של מעלה) נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד, ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג ... הוא יום דין על צבא מרום, ולכך חייבים אנו להביא חטאת לה', היינו לכפרת פמליא של מעלה, ואמרו (שם: שבועות ט,) הביאו עלי, הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע, ואם כן הם י"א ראשי חדשים מלבד ראש השנה שהוא יום הדין הכולל, ולכן לא נזכר בראש השנה חטאת...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

וכן גרס הרי"ף אלי כפרה בא ע"ש, וצריך טעם ישראל מה עבידתיה ומה כפרה שייכת.
אבל כבר נאמר [בראשית א' ה'] ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה, הרי דקץ שם לחושך בלילה, ולכך ודאי מתחילה גם לבנה היתה אורה מבהיק ביותר להאיר אפילה, רק שניהם היו מאירים ביום אבל לא בלילה, כי לילה צריך להיות חשך, אבל היא קטרגה על ששניהם שולטים ביום ואי אפשר לב' מלכים וכו', אמר הקב"ה אם כן דאת רוצה לשמש בזמן אחר, על כרחך צריך להיות בלילה, ולילה זמן חשך ולא אור, על כן צריך שתמעטי עצמך, כדי להחשיך הכדור ארצי ולא יהיה במושבתו, רק עדיין הוא גופא צריך טעם, למה צריך דוקא חושך בלילה, ולמה לא שם לילה כיום, [זכריה י"ד ז'] לעתיד לבא יהיה יום ולא לילה, לעת ערב יהיה אור.
אבל אמרו חז"ל [עירובין סה ע"א] לא איברי לילה אלא לשינתא, והיינו כמאמרם [סנהדרין עא ע"ב] שינת רשעים נאה להם ולעולם ולצדיקים רע, ולכך עכשיו שרשעים בעולם, צריך להיות לילה חשיכה, אבל לעתיד לבא יהיה כולו צדיקים והשינה רע, ולכך יהיה הכל יום, א"כ מי גרם לילה לחשך, הרשעים, ולכך אמר הקב"ה הביאו אלי כפרה במיעוט הירח, כי לולי שקלקלתם את מעשיכם והיו מתוקנים, היה גם הלילה אור, ולא היה צורך למעט לבנה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

מה טעם לכפרה זו? והרי כדין נענשה הלבנה, על שאמרה "וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"?! ויש לומר, שהבריאה כולה מהווה שלימות אחת, וכיוון שנפגם חלק ממנה - הרי זה פגם בשלמות, בבריאה כולה, ועל זה צריך, כביכול, כפרה. ועוד. על פי בעל הטורים (בראשית א, טו) שכתב "מאורת - חסר כתיב, שלא נברא להאיר אלא השמש, והירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו לחמה, אם תהא יחידה." הרי שמצד הבריאה לא היה צורך בירח כלל. כל בריאתו הייתה רק כדי למנוע מקום לטעות בעולם. וזהו עניין הכפרה. כפרה על שנתמעטה הלבנה ונוצר מקום לטעות בע"ז.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר א עמ' א פרשת בראשית תשלג)

אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך

בהקדים מאמרם ז"ל בב"ר פרשת וירא: "ותאמר שרה שחוק עשה לי אלהים" - ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות, נאמר כאן "שחוק עשה לי", וכתיב התם "ויעש אלהים את שני המאורות"... ונהירנא דהוה גרסינא ביני עמודי להרב בצלאל ז"ל, שפירש במ"ש הרמ"ע ז"ל, דאברהם ושרה היו שוים כשמש וירח בתחילתם, שהיו שני מלכים בכתר אחד, וכשהאיש והאשה שוים אי אפשר להם להוליד, וזה שאמרו אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כי אין זיווגן עולה יפה, ולפיכך מיעט הירח, ולמלאת חסרונה תקבל אורה מהשמש, ותוליד צבאותיה הככבים והמזלות, והחמה רוב בנין והלבנה רוב מנין, ונמצאו שוים. וכן אברהם ושרה היו שוים, ואי אפשר להוליד, "וה' פקד את שרה" לשון מיעוט וחסרון, וכדי להשלימה נתן לה יצחק כי ממנו יבנה בית ישראל. וז"ש רבי לוי: הוסיף על המאורות, שזה היה הוספה דוגמת מה שעשה במאורות, אשר למלאת חסרון הלבנה הוסיפה בככבים, כן בשרה שמיעטה הוסיפה במה שהולידה... הירח קטרגה, ועל כרחה מיעטה... אך שרה היא היתה יקרת הערך שוה לאברהם ונביאה, והיתה מבקשת להוליד, ובודאי ידעה שאי אפשר להוליד אם היא שוה לאברהם, ומוכרחת להתמעט, ועם כל זה מדעתה ורצונה בקשה להוליד ולהתמעט. וז"ש ר' לוי הוסיפה על המאורות, שבמאורות הדבר נעשה על כרחה של לבנה, אך שרה הוסיפה על זה, שהיה מרצונה והיא בקשה על זה, נאמר כאן "שחוק עשה לי" בעבורי שאני ביקשתי, ונאמר להלן "ויעש אלהים את שני המאורות, את המאור הגדול ואת המאור הקטון", כי האלהים עשה על כרחה של לבנה.
ואפשר להמשיל הנשמה לשמש והגוף לירח, דכשם דאין אור ללבנה אלא מהשמש, כן הגוף אין לא אור כי אם מהנשמה, וכתיב "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והככבים"... וכשם שאברהם ושרה כשהיו שוים ונמשלים לשמש וירח לא היה אפשר לשרה להוליד, כן הגוף אם רוצה להגדיל עצמו שלא להשתעבד לנשמה, וילך אחר תאוות גופניות, לא יוליד מעשים טובים. אך אם הגוף יכיר חסרונו כי באמת כלא חשיב לגבי נשמה, וישתעבד לנשמה, אז יוליד מעשים טובים, וידבק בקונו כרצון הנשמה. וכן שני בני אדם רעים אהובים, אם כל אחד יחשיב עצמו גדול, אי אפשר להם להוליד מצות ולא שום מעשה טוב ביניהם, אך אם אחד יהיה קטון בעיניו, יגדל אהבתם ויולידו כמה מצות שיעשו ויעבדו לה' באהבתם.

(חיד"א, דברים אחדים, דרוש א לשבת תשובה)

אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים

איתא במדרש [בראשית רבה פרשה ו אות ג]: ריש לקיש רמי, כתיב "שני המאורות" וכתיב "את המאור הקטן", אלא מתחילה ברא ב' מאורות גדולים, ראה שהעולם יטעו אחריהם, עשה האחד מהמאורות קטן... לכאורה יש ליישב קושית ריש לקיש הנ"ל, דודאי נבראו מאורות הגדולים ואפ"ה כתיב קטן מפני שקטרגה הלבנה, הוקנסה להקטין כדאמרו חז"ל... אך הא אינו, שהרי אמרו שם שטענה הירח מפני שאמרתי דבר הגון אלך ואמעט כו', ופייסה הקדוש ברוך הוא שממשלת השמש רק ביום והלבנה נראית ביום ובלילה, ועוד השמש יוצא לבדו על הארץ והירח כוכבים עמה, א"כ ש"מ שבדין אמרה והמיעוט היה מפני טעם אחר כנ"ל. לזה אמר "את השמש לממשלת היום" - רק ביום, "ואת הירח ואת הכוכבים" כו' - מרבה בתיבת "את" הקודמת שגם מלבד הארתה בלילה מאירים את השמש ביום ובלילה ג"כ עם הכוכבים, וכ"ז לפייסה, א"כ ש"מ כדאמרן.
והנה יש להבין מאי פיוס יש ללבנה במה שנראית ביום, ושרגא בטיהרא מאי מהני? ונראה לתרץ דעוד פייסה דישראל ימנו ללבנה לקדש החודש כמ"ש הרי"ף בריש שבועות ע"ש. והנה בראש השנה דף [כ ע"ב] אמרו חז"ל: צריך להיות לילה ויום מן החודש, וכתבו התוס' [ד"ה חצות] לחד פי' דאם ליל שלאחר יום כ"ט אינה מלבנה החדשה, אי אפשר לעשות ר"ח בו ביום, א"כ כשנעשה יום ל' ר"ח, צריך להיות ראיית הלבנה סוף יום כ"ט דוקא. א"כ יש תועלת גדול בראיית הלבנה ביום, שעיקר המצוה תלויה בה. אך התוס' כתבו שם דלא קיי"ל הכי, שהרי רק "מולד זקן בל תדרוש", היינו עד אחר י"ח שעות, אבל קודם זה לא חיילה.
ונ"ל מ"מ מצות קידוש החודש שנצטוו ישראל בפרשת "החודש הזה לכם" [שמות יב, ב] על כרחך כן היתה, דהנה דרשו חז"ל [ר"ה כ ע"א] על הפסוק "החודש הזה לכם": כזה ראה וקדש. ופשטי' דקרא ר"ל החודש הזה יהיה שמור לנו כי הוא ראש גאולתנו. ונ"ל שהפשטי' דקרא ודרשת חז"ל עולים בקנה אחד. דהנה אמר הקדוש ברוך הוא למשה כזה ראה וקדש, על כרחך הראה לו חידושה של לבנה. וידוע דרשת חז"ל בתו"כ פרשת [צו פרק יח]: כל הדיברות הקדוש ברוך הוא למשה היו רק ביום. א"כ הראה לו חידושה של לבנה סוף יום כ"ט. א"כ למ"ד דצריך להיות לילה ויום מן החודש ה"ק קרא: "החודש הזה לכם" - כמו החודש הזה, הלילה ג"כ מחידושה, כן יהיה ביתר החדשים. אבל אם לא היתה הלבנה נראית ביום, שוב לא היה אפשר חידושה של לבנה באותו פעם ולקדשו. ואם היה זה בסוף יום ל' לאדר, א"כ אם לא קידשוהו לאלתר ר"ח למחר, אבל אם קדשוהו היום ר"ח מתחיל מהיום.
והנה כשנתבונן בדבר היה הדבר מוכרח לעת ההיא להיות כך, דידוע הכאת מצרים בבכוריהם היה בחצי הלילה, מפני שאז שליטת מזל בכור שור אלוהיהן של מצרים, והקב"ה הכה באלוהיהן בעת תקפן וגבורתן. והנה ימות החמה שס"ה ימים ו' שעות, הרי חלק י"ב - ל' יום י' שעות וחצי, וא"כ חצי חודש חמה היה ט"ו יום ה' שעות ורביע, וא"כ כיון שהיה מכת בכורות אחר י"ד ימים לחודש ו-ו' שעות בלילה, על כרחך מחודש החמה התחיל כ"ג שעות [ו]רביע [לפני תחילת חודש הלבנה, כדי שמכת בכורות תהיה באמצע חודש החמה, שיא שליטת מזל שור]. א"כ אם לא היה מתקדש החודש עד למחר, היה כבר המזל בירידתו ולא היה הפלא כל כך, והאמת אמרו חז"ל בראש השנה דף כ ע"ב שכ"ד שעות מיכסא סיהרא... א"כ היתה תחת חגורת החמה כ"ד שעות קודם שנראית, ע"כ אמר שיש בזה תועלת גדול שהלבנה נראית ביום, שהרי עי"ז היה הפלא גדול למכה מצרים בבכוריהם, אילולי שכן הוא היה צריך להתאחר החודש כנ"ל.

(דרשות מהר"ם בנעט דרוש יא)

אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד

ולפי שאמר ליה הן לא יאמינו לי היינו באמונה פשוטה מאחר שאין השכל משיג. כי הללו עובדי עבודה זרה וכו' ולמה יגיע להם ההצלה ועל זה אמר הם מאמינים וכו' ודבוקים בשורש הנעלם למעלה משכלן ויאמינו וממילא בזכות האמונה יגאלו כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח ו') והיינו כי נתברר שורש הנעלם וממילא מגיע הגאולה כמו שכתבתי לעיל ואתה וכו' ולכך הראה לו אות דנחש ונתירא ממנו דהיינו שאין עדיין האמונה ברורה בלמעלה מן השכל ולא ידע עדיין דרך נחש עלי צור עד רפידים ששם נצטוה בהכאת הצור. וידוע דצור זה הוא בארה של מרים שאמרו ז"ל (תענית ט' א) שהיה בזכות מרים. ומה ענין פעולת משה שם. וגם ההכאה שהרי היה באר מוכן לכך בזכותה של מרים. ועיין בזוהר (חקת קפ"א ב) בסוד הבאר שהיא סיהרא יעוין שם לשונו איך מרים ומשה הם שמשא וסיהרא. והיינו כמו שאמרו (סוטה י"א ב) דמלכות ממרים שיצא ממנה דוד המלך ע"ה עיין שם.
והנה היו שני הפכים שאי אפשר להם להמצא בנושא אחד כטעם אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. כידוע דהם סוד תורה ותפילה. שמשה רבינו ע"ה הוא שורש התורה ונקראת על שמו. ודוד המלך ע"ה עמוד התפילה. כטעם ואני תפילה. וענין התורה הוא נתינת הכח וההשתדלות לאדם. שבהשתדלותו ובבחירתו הטובה יהיה לו טוב וכן להיפך. [כי מאן דאחיד באורייתא אחיד בקודשא בריך הוא ונעשה בדרגא דקודשא בריך הוא בסוד הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל (מו"ק טז ע"ב), שזהו רק בכח התורה כטעם נצחוני בני (בבא מציעא נ"ט ב). וזה רק הכרת אתה. כי גם לו יש כח בפני עצמו. ועכו"ם מונין לחמה (סוכה כ"ט א) וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו', י') דנמשלו לה. והנה בכל מקום חמה גדולה מלבנה רק הם סמא דמותא דבאורייתא שחושבים כוחם ועוצם ידם עשה כל החיל דעולם הזה ומה שתחת השמש. דשם צריך להיות ברזא דסיהרא בכל חמדות הארץ להכיר שהכל מה' יתברך ואין ממשלה לשמש בלילה והם חושבים גם בזה דפעולת ידם הוא] וענין התפילה הוא ההכרה שהכל בידי שמים ומה' יתברך ורק מה שהוא נותן לו יש לו ומבקש ממנו עזר בכל דבר כסיהרא דלית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מהחמה וזהו הכנסת ישראל שמונין ללבנה ברזא דאני שמכירין שה' יתברך שוכן בקרב לבם ומוחם ממש. והכל ממנו. וזולת עזרו כל השתדלותם לבטלה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קע-קעא)

לכי ומעטי את עצמך

[הרי שהירח מורה על ענווה. לכן ישראל מונים ללבנה, כי הם ממעטים את עצמם.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סג) לטקסט

[נחל קדומים הסביר שלכן המצוה הראשונה היא "החודש הזה לכם", כדי שנלמד מהמעשה עם הלבנה לאחוז במידת הענווה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עח) לטקסט

ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן

[לכן החתם סופר היה חותם שמו "משה הקטן", כי אדם יודע אם הוא צדיק גמור (ברכות סא).]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף פח ע"א)
לטקסט

השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים

[סימני הטהרה בבהמות רומזים לסימני טהרה ביהודי. בשסועה יש שני סימני טהרה ובכל זאת היא טמאה. זה "סוד השסועה" שנזכר בפיוט למוסף ליום ראשון של שבועות. השדרה הוא סימן לגאוה ותקיפות - מי שיש לו רוח חזקה ואינו נוטה לצדדים נחשב בעל שדרה. יהודי צריך שיהיה לו עמוד שדרה, להתגאות ביהדותו ברצון חזק. אבל יש יהודים שיש להם כמו שני גבים ושני שדראות - יש להם סימני טהרה, באים לפעמים לבית כנסת. אבל באמת הם בריה בפני עצמה, שאינם שייכים לא ליהודים ולא לגוים. אינם אוהבים את היהדות, והגוים אינם אוהבים אותם. יש להם שתי שדראות. בתוך מחנה היהודים הם מראים רצון חזק לדבר נגד היהדות. אבל כשהם בין הגוים, שדרתם כפופה ועקומה, אין להם אומץ לפקפק במנהגי הגוים. הם כופרים בתורה מן השמים, מבזים את תורתנו כשהם בין היהודים. השסועה מלמדת תשובה לאומרים אין תורה מן השמים - יש לומר לכופרים: אם אינכם מאמינים בתורה מן השמים, למה אתם מעריצים את הנצרות, שהיא מבוסת על תורתנו?]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 69) לטקסט

שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סד]



סב ע"ב

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]



סג ע"ב

עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל

[יש אנשים שמתחפשים לאידיאליסטים שמעופפים במרומי החזיונות, ומביטים על היהדות מלמעלה למטה, ומוצאים בה מומים, מה שלא מתאים להשקפותיהם "הנאורות". אבל באמת אינם מתעלים, הם רחוקים מטהרה. הם עומדים בבבל - מקום טומאה, עושים מה שהתורה אסרה, אבל אינם רואים את נגעי עצמם ורואים פסול רק בארץ ישראל, אדמת הקודש של אמונתנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 71) לטקסט

דאה וראה דיה ואיה אחת היא

[יש שמוצאים מומים ביהדות, טוענים שחסרים בה צדק ויושר ומוסר אנושי ואהבת הבריות, ואינם רואים את המומים שלהם עצמם. כלפי המאמינים בתורה הם בגדר "ראה", רואים את כל המומים, אבל לגבי עצמם, הם מעופפים על המומים מגבוה ולא רואים אותם, והם בגדר "דאה", שעף גבוה "כאשר ידאה הנשר" (דברים כח). כלפי הגוים אינם מוצאים שום מום, הם שבעי רצון מכל מה שיש שם, בגדר "דיה". ]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 71-72) לטקסט


סו ע"ב

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת

[הדג משתמש בסנפיר לכוון אותו לנוע לכיוון שהוא רוצה. וזה סימן הטהרה של ישראל, שיודעים לאיזה כיוון ללכת בין המים אדירים של הגוים ולהתגבר עליהם, להיות יהודי בכל מקום שהוא נמצא, לשוט ולבחור ללכת בדרך התורה, ולא להיות כמו עץ שצף במים שהמים מובילים אותו, לנהוג כמו הגוים שהוא ביניהם. הקשקשים מגינים על הדג, כמו שכתוב "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א' יב), וכן המצוות מגינות על ישראל שלא יתבולל בגוים. התנהגותו השונה, הציצית והמזוזה, גורם לו להתרחק מהגוים. ומי שיש לו סימן הטהרה של קשקשים, שומר על המצוות, יש לו גם סנפיר, יודע לאיזו כיוון לשוט בין המים הזידונים, כי אמונתו חזקה. אבל יש שיש להם סימן טהרה של סנפיר, שטים על המים עם כיוון ידוע ע"י הרעיון הלאומי, ומוסרים נפשם על כך, אבל אין להם מצוות, בסוף יאבדו, כי יהדות לא יכולה להתקיים בלי מצוות. יש הלכה בשו"ע, יו"ד, פג, ד, "מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת, אם החתיכות מתאימות, כולן מותרות; חזקה מדג אחד באו. ואם אינן מתאימות, אלו שנמצאו בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות" - רמז שאם יש בעם ישראל או באיזו קהילה סוגים שונים של יהודים, חלקם צדיקים, שמקבילים לחתיכות עם קשקשת, וחלקם שאינם שומרי מצוות, שמקבילים לחתיכות בלי קשקשת, אם הם מתאימים לחלקים האחרים, כלומר שמרגישים שהם חלק מהכלל וקשורים באהבת ישראל ואהבת התורה, אם כן הם מאורגנים עם עם ישראל ואין להרחיקם, אבל אם הם נפרדים מהקהילה בנפשם, לא רוצים קשר עם בתי הכנסת, מרגישים כגרמנים בני דת משה, אין להם שייכות עמנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 78-81) לטקסט


סז ע"ב

הולך על גחון זה נחש

[יש אומרים שאין צורך להקפיד על כשרות באכילה, כי האכילה אינה עיקר, אלא המחשבה היא העיקר. הם מכניעים עצמם בפני הגוים ואוכלים מה שהגוים אוכלים. זה מה שהנחש אמר לחוה "לא מות תמותון", לא תמותו ע"י אכילה מעץ הדעת, כי אכילה אינה חשובה. והנחש הולך על גחונו, משפיל עצמו, ואומר שהגחון הוא מקור החיים, וצריך לאכול כל מה שיועיל לגחון, גם מאכלות אסורים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 25)
לטקסט


ע ע"א

רובו ככולו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



עא ע"א

חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל

פירש רש"י: הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל... עד כאן.
הוא בן עזאי שאמר "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום ..." (בכורות נח, א), ולכאורה גם ר' ישמעאל בכלל זה. ומ"מ כיוון שהייתה נקודה בדרך לימודו של ר' ישמעאל שיכול היה בן עזאי לקבל ממנו אם היה משמשו, ועכשיו שלא שימשו הפסידה, חש בן עזאי כי כל העולם כולו נחבל ע"י הפסד זה.
והטעם לכך שכל העולם נחבל הוא, כי האדם הגדול הוא צינור של השפעה מן השמים. ויש שאפילו גדולים וחשובים כמותו שואבים את גדולתם מכוחו, ובהסתלקותו נסתם הצינור, ואבדה חכמת בני דורו שהיו חכמים כמותו בעודו קיים.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סה' עמ' רעז')

כלומר, כל העולם נפסד ונחבל ע"י אי התעלות של הפרט שהיה באפשרותו ובכוחותיו להתעלות יותר ע"י עסק התורה ושימוש ת"ח.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת יתרו מאמר לט' עמ' קסה')

טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע

ובאמת גם בטומאת מת בהאי גוונא הוא, דבליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שענין מיתה הוא מחמת ששורין עליו כחות הטומאה עד שאין הנשמה יכולה לסבול ומסתלקת, עכ"ד, והיינו נמי שהשראת כחות הטומאה היא סיבה לסילוק הנשמה, שזה לכאורה היפוך מדברי זוה"ק הנ"ל, שהטומאה איוותה למושב לה במקום שהי' מקודם השראת קדושה שנסתלקה. וצריכין לומר ששני מיני כחות הטומאה הם, הראשונים שורין בעוד הנשמה איתא ומפני' הנשמה מסתלקת, אך כחות הטומאה אלו אין בהם כח לטמאות באוהל ולהיות בוקעת ועולה עד לרקיע, שטומאה כזו באה רק אחר סילוק הנשמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין מה שטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע מצינו רק ברשות היחיד שעולה עד לרקיע, ורה"ר תופסת רק עד עשרה [שבת ז ע"א-ע"ב], אלא מחמת שהיא תמורת הנשמה שהיתה מקודם במקום הזה, וכמו שהנשמה הי' לה ענין זה שעולה עד לרקיע, כן הטומאה הבאה לעומתה נמי בוקעת ועולה עד לרקיע. וא"כ טומאה זו בהכרח לומר שבאה אחר סילוק הנשמה.

(שם משמואל פרשת משפטים שנת תרעה)



עז ע"א

שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי

משמע מהרמב"ם שמלאך זה הוא השכל הפועל הנותן צורות לחומרים היסודיים בעולם הזה.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ו)

ולהרחיק מכל מעשי הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשי עבודת האדמה והמרעה וכיוצא בהם - רצוני לומר, כל מה שיאמר שהוא מועיל, ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אבל נוהג, לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות - והוא אמרו, "ולא תלכו בחוקות הגוי", והם אשר יקראום ז"ל, דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשי המכשפים, שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי, אך הם מושכים למעשי הכישוף, אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם - ואמרו בפרוש, "כל שיש לו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" - רוצים בזה, שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר, וזולתו אסור. ולכן כאשר נאמר, "אילן שהוא משיר פרותיו טוענו באבנים וסוקרו בסקרא", הוקשה על זה המעשה, "בשלמא 'טוענו באבנים' כי היכי דליכחוש חיליה, אלא 'סוקרו בסיקרא' וגו'?" - הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההקש אסור לעשותו 'משום דרכי האמורי'. וכן אמרו בשליא של מקודשין תקבר - אמרו, "אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי" - ועל זה תעשה הקש. ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם, כמסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה, והולכים על דרך תלות העשב שקורין בערבי 'פאוניא' על הנכפה, ונתינת צואת הכלבים על מורסות הגרון, והעישון בחומץ מרקשית למורסות המכות הקשות - כי כל מה שנתאמת נסיונו, כאלו, אף על פי שלא יגזרהו ההקש, הוא מותר לעשותו, מפני שהוא משום רפואה, ונוהג מנהג שלשול הסממנים המשלשים. והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה, אתה המעין, ושמרם "כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך".

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)



פג ע"א

את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה

[קשה, הרי "יום אחד" במעשה בראשית בא ללמד שה' היה יחיד בעולמו, כי לא נבראו המלאכים עד יום שני, וא"כ אינו מופנה לגזירה שוה? י"ל שבן זומא סובר כדעה במדרש שהמלאכים נבראו רק ביום חמישי.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיח ע"ב) לטקסט


פד ע"א

תנו רבנן, אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן מנין, כגון אווזין ותרנגולים, ת"ל ציד מ"מ, אם כן מה ת"ל אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת

טעמו של דבר, שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה, שתאכל סתם בשר באקראי, לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט, כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים, כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.

(כלי יקר, בראשית פרק כז פסוק ג)

ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו, לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז, אז כל היום יתאוה תאוה, וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל, עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף, שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם, אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו, וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר, ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה, אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר, כי אם בהזמנה זאת, ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה, שלא יהיה מורגל בו, ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, שמסתמא אינו מורגל בהם, כי חיות הנה, והם מחוסרי צידה, ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם, כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י.
ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד, ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו, שיביא לו מן ההפקר, ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע"כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה'. וכי ס"ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה', אלא שר"ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת, כי יצוד ציד חיה או עוף, ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע"כ אמר אשר נתן לך ה', שאפילו במצודתך, לאפוקי הגזול אינו מאת ה' וע"ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.

(כלי יקר, דברים פרק יב פסוק כ)



פד ע"ב

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט - לעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה - במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם

לא תקח וגו' - ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים, דהאם היה ביכלתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגין על האפרוחים או על הביצים ע"כ תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים. ומלמדנו על הא דאיתא חולין ד' פ"ד ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והא תלוי במי שאמר והיה העולם, וזה היסוד למדנו ממה שחסה התורה על האם שהגינה בנפשה על האפרוחים, ומ"מ אינו אלא גזירה. [מביא שיש ללמוד הרחמים על הבנים מכך שחסה התורה על הציפור שיכלה לברוח וסיכנה עצמה עבור גוזליה.]

(העמק דבר, דברים כב, ו)

הן תלויין בו. באותה מידה שהוא תלוי במי שאמר והיה העולם, כביכול. וכיוון שכן, עול האחריות של צרכיהם עליו הוא. ומעתה אין מציאות של חסרון-יכולת קיימת לגביו, ולעולם אין זה יותר ממה שיש לו, שהרי המקבל עליו עול אחריות - בידו לעמוד בחיובו.

(שיחות מוסר, מאמר כג פרשת מקץ תשל"ב עמ' צח)

ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו - כיוון שהם סמוכים על שולחנו, ועיניהם תלויות בו, הרי על פי אמונתם בו ניתן לו הכוח לפרנסם. על כן אמרו שיכבדם יותר ממה שיש לו ולמעלה מיכלתו, כי באמת אין גבול ליכלתו, אלא כפי מידת בטחונם בו - באותה מידה יוכל למלא את משאלותם.

(שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ מאמר סד' עמ' רעד')

הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה

[לכן במצרים עסקו במרעה צאן, ולכן עבדו לטלה, כי לא האמינו שהפרנסה היא מה', אלא עבדו לזה שממנו באה פרנסתם ועושרם. וכן עבדו לנילוס, כי הוא היה משקה את שדותיהם, וממנו באה פרנסתם. ולכן ה' ציווה שישחטו את הטלה בחודש ניסן, כדי לעקור מישראל את המחשבה הזאת ולנטוע בלבם את האמונה שה' מביא את הפרנסה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מב ע"א, מד ע"א) לטקסט


פה ע"ב

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



פו ע"א

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כד ע"ב


פח ע"ב

בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יז]

בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצות - לחוט של תכלת ורצועה של תפילין

[עיין לקט באורי אגדות סוטה יז]



פט ע"א

רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש [עיין לקט באורי אגדות מגילה טז ע"ב ]

חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני

בפרשת קרח [טז, ג-י], אמרו "ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וכו' ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, המעט מכם כי הבדיל וכו' להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם וכו' ובקשתם גם כהונה". דמתחילת דבורו משמע שרצה להתווכח אתם בטענה ניצחת ואמר להם "המעט מכם" וכו', הלא זה מובן בהשקפה ראשונה שבקשו גדולה יתירה ממה שיש להם לפניהם, וע"ז היצו ונכנסו בעובי הקורה... ועיין... שדרשו על פסוק "לא מרובכם וכו' כי אתם המעט", אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני... פירשו דלשון "כי אתם המעט" אין הכוונה על מיעוט הכמות, דזה נראה בעליל, והכוונה דקאי על מעט האיכות והן הכנעה ושפלות. וזהו שהתווכח משה אתם: "המעט מכם" וכו', הכי כבר התקטנתם והשפלתם בקירות לבבכם כל כך עד שבקשתם גם כהונה?

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות י)

חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר

[מה שאמר אברהם "אנכי עפר ואפר", לא התכוון להזכיר את זכותו, שמסר את נפשו על קידוש השם ולהציל את לוט, אלא התכוון להודות על גודל חסדי ה' עמו, שהציל אותו פעמיים. וכן בני אברהם דרכם למעט עצמם, שבשעת צרה לא מתלוננים לה' אלא מצדיקים את הדין, ובזמן הישועה לא אומרים שזה בזכותם אלא מודים לה' על החסד שעשה להם.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' צג) לטקסט

[לכן ה' שלח את בלעם לברך את ישראל "מי מנה עפר יעקב", ומפרש במדבר רבה פרשה כ סימן יט: "מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר" - במובן של ענווה, ביטול, שכאילו מתגלגל בעפר מתוך הרגשה שאינו ראוי לקיים מצוות; ומתוך שמחזיקים עצמם כעפר, עושים הרבה מצוות, מתוך ענווה. ולכן כתוב "עפר יעקב" ולא "עפר ישראל", כבהמשך הפסוק "ומספר את רובע ישראל", כי "יעקב" מלשון עקב, שקרוב לאדמה, עניין של ענווה.].

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף נב ע"ג) לטקסט

[נועם מגדים פירש בזה את הפסוק (תהלים פרק קמט פסוק ד) "כי רוצה ה' בעמו" מפני ש"יפאר ענוים בישועה" - שאנחנו ענווים.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עח) לטקסט

חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר

[ה' השרה את שכינתו על האבות, כפי שנאמר שהאבות הן המרכבה, כיון שהשיגו את השראת השכינה שממלא כל עלמין, ולכן ביטלו את עצמם ונחשבים בעיניהם כאין. ולכן זכו לא"י שהיא תחילת הבריאה יש מאין. (נד ע"א) כיון שאברהם היה הראשון למעט את עצמו כעפר, קיבל את א"י שנאמר עליה "ראש עפרות תבל", . והוא היה היסוד לקנין הארץ. גם יצחק ביטל את עצמו, ומסר נפשו על המקום הזה ששם קיבל שפע קודש בעת העקידה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נג ע"ב) לטקסט

קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו

[לכן עצה טובה לא לאסוף צדקה או לקבל כהפקדה ממון של רבים, שמא יהיו לו הרבה הוצאות ולא יוכל להחזיר לתורמים מה שיצטרך להחזיר מפני חילול השם.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף יא ע"א) לטקסט


צ ע"ב

דברה תורה לשון הואי דברו נביאים לשון הואי דברו חכמים לשון הואי דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן דברה תורה לשון הואי ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים לשון הואי ותבקע הארץ לקולם

כבר התבאר ונגלה מאין ספק שרוב נבואת הנביאים במשלים - שהכלי בזה זאת פעולתו - רצוני לומר הכח המדמה. וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט, שהנה יבוא מהם בכתובי ספרי הנבואה - וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמה, או יובנו כמה שתורה עליו המילה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים - יחודשו ענינים מרוחקים. וכבר בארו ואמרו, "דברה תורה לשון הבאי" - רוצה לומר, הגוזמה; והביאו ראיה מאמרו, "ערים גדולות ובצורות בשמים" - וזה אמת, ומכת ההפלגה - אמרו, "כי עוף השמים יוליך את הקול"; ולפי זה נאמר, "אשר כגובה ארזים גבהו וגו'". וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם - רצוני לומר, ענינים נאמרו על צד הגוזמה וההפלגה, לא על צד ההגבלה והדקדוק. [כיון שהנבואה בעזרת כח המדמה ותכונתו היא כזו שבין דמיונות שונים וצודקים שהוא מפעיל ישנם גם גוזמאות הנוצרות מפעולת כח המדמה]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מז)

תפוח היה באמצע המזבח

צְרֹף שִׁטּוּחַ פְּנֵי טָפוּחַ. כְּמַעֲלֶה אֵפֶר עַל גַּב תַּפּוּחַ.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)


צא ע"א

מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב התם וענן אבק רגליו

באורו, כי רצה המלאך לסמא עין שכלו, כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם, כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו, כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, ... כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו, הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך, ומציאת כסא כבודו ית'.
ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע"י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי' בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד לט) שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים, וכן אברהם לא הכיר בוראו כ"א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ"ש (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו (יומא כ ע"ב) אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית' היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית'. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע"י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה' הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ"ש (תהלים קא ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה'.

(כלי יקר, בראשית פרק לב פסוק כה)

ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל

וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים, וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בעיניני העולם אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

ויותר יעקב לבדו וכו' שנשתייר על פכין קטנים

[מצוה לאהוב את עשיו כי הוא אחיו, ומצוה לפרנס עניי גוים. אבל צריך להיזהר שלא ייטמא השמן הטהור של אמונתנו ע"י קירבה לגוים. צריך לשמור במיוחד על הפכים הקטנים, המצוות והמנהגים שירשנו מאבותינו, אף שהם נראים כמיותרים - גם פכים קטנים אלו מכילים שמן קודש של דת ישראל. בזה לא יתחבר לעשיו, לא יבקש את הסכמתו. לכן "ויותר יעקב לבדו" - בשמירת קדשי אמונתנו, יעקב אינו מתחבר לעשו, כי רק כך יוכל לשמור אותם מטומאה. אבל עשו נאבק עמו על הפכים הקטנים, טוען שדי באמונה ואין צורך במצוות שאינם חשובות. "עד עלות השחר" - עשו רצה להאיר את עיני יעקב, רוצה לעזור לו להעלות את השחר ולא יישאר לבדו. אבל יעקב לא נכנע, ולא ויתר על הפכים הקטנים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 48-49)
לטקסט

שנשתייר על פכין קטנים

[הפכים הקטנים הכלים שמחזיקים את השמן הטהור של התורה, בהם יעקב נלחם עם שרו של עשיו, שאם עשיו כופה עלינו לעבור על המצוות, אנחנו נלחמים אתו ואיננו עבדים שלו, כי אמונתנו היא זו שמחזיקה אותנו מול כל העמים. זאת ברכת יצחק "הוה גביר לאחיך" - בענייני אמונה יעקב הוא גביר לעשיו.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 38) לטקסט

שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם

[עשיו הוא סמל לשונאי ישראל, שמבקשים תואנות לשנאתם. הוא מאשים את ישראל בחמדת ממון, שהרי מסר את נפשו בשביל פכים קטנים וגנב את הבכורה מאחיו בשביל ממון. הוא אומר שיעקב מחבב את הממון יותר מהגוף כי הוא חי בשביל הממון. האשמה זו מתבטאת בדבריו "מי לך כל המחנה הזה" - לא אמר "מה לך", כי התכוון לרמוז שיעקב, מתוך חמדת הממון, מתייחס לבהמות (שבמנחה ששלח) כבני אדם, שעליהם אומרים "מי". ויעקב השיב לו "למצוא חן בעיני אדוני" - אני זקוק לפכים הקטנים ולממון בכלל כדי לקנות את אהבת שונאינו, שע"י הממון אני מוצא חשיבות בעיני שונאינו, כדי שלא ירדפו אותנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 119)
לטקסט

צדיקים חביב להם ממונם יותר מגופם

[לכן בני יעקב אמרו לפרעה "כי אין מרעה לצאן" ורק אח"כ "כי כבד הרעב"].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יא ע"א - לטקסט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יב]

כגוי נדמה לו וכו' כת"ח נדמה לו

[מסיתים רבים ניסו להסיר אותנו מדרך התורה. יש הטוענים: הרי אתם רואים כמה יהודים נהרגו וגורשו מארצם וה' לא עזר להם, וזה הוכחה שתורתכם לא אמת. זהו "כגוי נדמה לו" - שרו של עשו נלחם עם יעקב ללמדנו שכך עמו של עשיו יילחם עם בני יעקב, להכריעם בכוח, כדי שיעזבו את התורה. אחרים ניסו להסיר אותנו מדרך התורה "כתלמידי חכמים", מביאים הוכחות מהתנ"ך שהנצרות נכונה, ושאיסורי התורה לא נועדו להתקיים לנצח, או שהוראות התורה סותרות את החיים הנאורים. ושניהם לא הצליחו.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קסג-קסד)


צא ע"ב

חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ואלו ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו וגו'

ואולם ענין החביבות לישראל יותר ממלאכי השרת בענין הזה, הוא כי חבה יתירה נודעת להם, שאף על פי שהם מקצרין בקלוסן מהם, הנה עם כל זאת שבח ישראל וקלוסן הוא מקובל לפניו יתברך כשבח וקלוס מלאכי השרת. ... וכמו שאמר המלאך ליעקב (חולין שם) אני משנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום. ירצה, כי לשליחות היום נברא. והנה הוא מבואר שהדבר אשר יהיה כן מזמן לזמן רחוק, הוא יותר יקר ונחמד בעיני האנשים, מאשר הוא תמידי. ומזה הטעם היה ראוי שקלוס הכתות ההן יהיה יותר חביב, והנה עם כל זה הנה אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל וכו'. והדין דין אמת, כי שירת המלאכים למעלה היא השלמת פעולותיהם המיוחדות, ובה משלימין עניני כתות של מטה, ואם כן אי אפשר להם להשלים שירתם בשלמות שליחותם, אם לא שבראשונה ישוררו התחתונים בשלמות ענינם, וכמו שהיה הענין במלאכו של יעקב כאשר אמרנו כנ"ל...
וזה, כי הנה המלאכים מבדילין ומקדישין אותו על שלשה עולמות (ת"י ישעיה שם) למה שהם יודעי את עצמם, ומשיגין ענין הבדלו מהם השגה שלמה עצמית. אמנם ישראל לא יוכלו לקדשו בהכרה שכלית, כי אם מהשני העולמות המורגשים המושגים להם, אבל מהשלישי יקדשוהו במאמר לבד, כמו שתקנו בנוסח הקדושה (נוסח הספרדים) נקדישך ונעריצך בנועם שיח סוד שרפי קדש המשלשין לך קדושה וכו', ובקצת הנוסחאות (נוסח אשכנז) נקדש את שמך בעולמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום. וכן כתוב על יד נביאך וכו', והוא אשר נרמז יפה במאמר שמע ישראל, כי שמע רומז האדם שיש בו כח לשמוע והוא ראש העולם התחתון. וישראל אל העולם האמצעי, וכמו שאמר רבי עקיבא (בפרקי היכלות) חיה את יש שם ברקיע ששמה ישראל ואומרת ברכו את ה', וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ובאמת היא החיה אשר ראה יחזקאל (א') הכוללת העולם האמצעי, אשר ישראל בכללו הם בדמותה וצלמה, כאשר כתבנו הענין היטב (בשער ל"א) דרוש משם. וזהו עצמו ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי לא ייחסו הברכה לעצמותו ולא לכבודו, אלא לשם כבוד מלכותו, כעין הקלוס אחר שלשה תיבות. אמנם דוד אמר כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, וברוך שם כבודו, שהוא קלוס של שני תיבות, והנה היא בחינה נכבדת מורה על יתרון ההשגה. [מבאר שהמלאכים משיגים בשלשה עולמות, כלומר: בשלש בחינות שהן כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים. אבל ישראל אינם משיגים אלא בשני עולמות. ועל דרך זה אין ישראל יכולים לומר ברוך שם כבוד מלכותו, שהרי שם כבוד ומלכות הם שלשה. ואעפ"כ חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שהם קלוסם חביב אע"פ שהוא שכיח יותר].

(עקדת יצחק, שער סג)

באור, לפי שהעליונים, כח שכלם זך ונקי, ונקל להם לעמוד על מהות חקירת שלשה עולמות התחתון התיכון העליון, על כן אינן רשאי להזכיר השם כי אם אחר ג' קדושות, דהיינו שישכילו תחלה במהות כל נמצאי מטה, ויבינו מקום מוצאם, וע"י זה יקדישוהו ית' למטה. ומשם יעלו להבין במהות הנמצאים שבעולם התיכון, ויקדישוהו ית' להמליכו גם עליהם. ומשם יעלו להבין גם במהות עצמותם, ומשם יעלו להשגת שמו ית' על כן אין מזכירין השם, עד אשר יקדישוהו תחילה בכל שלשה עולמות. אבל התחתונים שאין שכלם זך כל כך ואין כל אדם יכול לעמוד על חקירה זו, כי רבה היא, על כן די להם לבוא, לידי הכרת מציאת הש"י, אחר שתי תיבות שמע ישראל. כי שמע היינו לשמוע דברי התורה הזאת, המפרסמת אלהותו ית'. ישראל, היינו הקבלה שנתפשטה בישראל מן אדה"ר עד אברהם, שהיה מכריז ומפרסם אלהותו ית', כמו שפי' רש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי (בראשית כד ז) וממנו נתפרסם אלהותו ית' בכל זרע ישראל ויהודה, כמ"ש (תהלים עו ב) נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק א)

ואין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה

[אף שמלאכים הם במעלה יותר גבוהה מהאדם, אבל זה לא מעלה שאומרים שירה, שהרי הם כולם רוחניים וקל להם להגיע למדרגה זו, ודוקא כשישראל אומרים שירה אף שאנחנו עשויים מחומר, ועולים למדרגה גבוהה, זה אכן מעלה, ולכן אנחנו קודמים. וזאת הטענה בתפילה "זכור כי עפר אנחנו" - שלמרות שאנחנו עפר אנחנו מתעלים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 49) לטקסט

[הטעם הוא כי מעלת ישראל גבוהה ממעלת המלאכים, כי כל דבר נקבע לפי הוראת ב"ד של מטה, כגון קביעות החודש, וכמו במעשה תנורו של עכנאי (ב"מ נט ע"ב) "לא בשמים היא", כך שכל קיום העולמות תלוי בהנהגת ישראל בקיום התורה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מ ע"ד) לטקסט

[הטעם הוא שישראל נעלים יותר, שיש לנו בחירה חפשית.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לא ע"ג) לטקסט

ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום וכו' ואמרי לה פעם אחת בעולם

[המלאך עומד בפחד ומצפה שיבוא העת שיזכה לומר שירה, וזה נחשב עבודה. ובזה פירשו את מה שנאמר במשה "ענו מכל אדם" אבל לא ממלאך, כי מלאך יותר ענו, שהוא ירא לומר דיבור אחד לפני ה'. וזה גם הטעם שהעורב לא רצה לצאת בשליחות של יונה, כי חשש שאז לא יזכה לשמש את אליהו, כמו שרש"י מביא שהעורבים היו מביאים לו לחם ובשר, והוא כמו מלאך שיכול לעשות רק מצוה אחת בחייו, והעדיף לשמש את אליהו שהוא שימוש ממש, מלצאת בשליחותו של נח שהוא רק לדעת האם קלו המים, ועוד שלאליהו היה שימוש של כמה ימים, והיה פיקוח נפש, והיה אחרי מתן תורה. וזה כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה לג סימן ה): א"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו. כלומר נח טען, אתה לא ראוי לאכילה או לקרבן, א"כ למה ה' ברא אותך? כנראה ברא אותך לשליחות זו. וענה לו הקב"ה שהוא ישמש את אליהו, ולזה נברא, ולא יכול לעשות יותר ממצוה אחת בחייו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ב ע"א) לטקסט

הארץ אשר אתה שוכב עליה וכו' מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו

[ה' הבטיח לאברהם וליצחק את הארץ בהקיץ, וליעקב דווקא בחלום. כי יעקב סבל הרבה, במיוחד מעשיו, ודברי ה' בחלום עם הבשורה הטובה עודדו אותו. וכך ישראל סובלים צרות, וחלומם לשוב לארץ מעודד אותם. "אשר אתה שוכב" - אף אם אינך עובד את האדמה אלא שוכב, כמו ישראל בגלות, וחולם על השיבה לא"ע - "לך אתננה". ה' הבטיח שיהיה לנו קל לכבוש אותה אף שאנו כשוכבים. וכמו שדבר מקופל אפשר לפשוט אותו, כך כל א"י תיפתח בפני עם ישראל, וכל מי שירצה לעלות יעלה. והמדרש (בראשית רבה פרשה סט) ממשיל אותן לפנקס מקופל - שפנקס נפתח עמוד אחר עמוד, וכך א"י תיפתח לאט לאט לעלייה.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קמז-קמט) לטקסט

מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכו' וכולן נבלעו באחד

[קיום התורה תלוי באחדות, ישראל, כמו שנאמר (סוטה מז ע"ב) "משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות". ולכן כשיעקב ראה שהאבנים שהניח מראשותיו התאחדו לאבן אחת, שזה רומז לאחדות ישראל, וראה שהם ראויים לקבל את התורה, יצק שמן על ראש האבן, רמז לשמנה של תורה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף יז ע"ב) לטקסט

וכולן נבלעו באחד

[הטעם הוא, שאין הקב"ה מטיל קנאה במעשה בראשית (ברכות לג ע"ב), ולא רצה תהיה קנאה בין האבנים.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מו ע"א) לטקסט

וכולן נבלעו באחד וכו' מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו

[יעקב לקח "מאבני המקום", זה מקומו של עולם, אבן השתיה, שיצאה מאין, שממנה נברא העולם. "וישם מראשותיו" - שזה יקח מקום בראשו וכל מחשבתו אלוהות לנר בראש דרכו. והיינו שנבלעו באחד. ה' קיפל את כל א"י תחתיו כי מקור הקדושה המשפיע לכל א"י ראשית ההתחלה היא מהמקום הזה, אבן השתיה, שממנה יוצאים גידים להוביל את ההשפעה לכל העולם, וא"כ כל העולם כלול במקום הזה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נד ע"א) לטקסט

שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה וכו' ואין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים

..אמנם שהגלגלים חיים משכילים - רצוני לומר, משיגים - זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים, כאש וכארץ, כמו שחשבו הסכלים, אבל הם, כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם, ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים - אמר, "השמים מספרים כבוד אל וגו'". ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב, שזה לשון הענין! וזה, כי לשון הגדה וסיפור לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם - רצוני לומר, ענין הגלגלים - לא ענין בחינת האנשים בהם - אמרו, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" - הנה כבר באר ופרש, שהוא מתאר עצמם, שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת - כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים או להראות על עצמו השיג - כבר אמר, "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", כמו שבארנו. וזו - ראיה תוריה, לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.
אמנם דעת החכמים בזה, איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה. התבונן סדורם בברכת הירח, ומה שנכפל בתפילות, ותורף המדרשות באמרו, "וצבא השמים לך משתחוים" ובאמרו, "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים", וזה בדבריהם הרבה. [הוא סבור שגרמי השמים יש להם דעת הם חיים ונשמעים לבוראם ומהללים אותו, והוא דוחה את האפשרות לבאר שהם עוזרים ומעודדים אותנו לפאר את ה' אך הם מצד עצמם דוממים]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ה)

חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת וכו' וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות

[הטעם הוא שישראל קרובים לה' אחרי שתי מדרגות, כתר (הספירה העליונה, כנגד שם אהי-ה) וחכמה (כנגד שם הוי"ה), והמלאכים רק אחרי שלש מדרגות, כתר, חכמה ובינה, כמו שכתוב (משלי פרק ג פסוק יט) "ה' בחכמה יסד ארץ" - שהעולם נברא בחכמה, "כונן שמים בתבונה" - היינו עולם המלאכים. וזה מה שאומרים "וקרבתנו לשמך הגדול להודות לך וליחדך" - קרבת אותנו לשמך הגדול, שנוכל לומר את שמך אחרי שתי מלים בלבד.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כד ע"א) לטקסט

ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו מסייע ליה לרב חננאל אמר רב דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ה' צבאות

מבאר הכיצד יש ראיה למאן דאמר שלוש משמרות הוי הלילה. ומסביר, שהזמן של המשמרות הוא מהשקיעה ועד הזריחה. עלות השחר הוא שעתיים לפני הזריחה. ובאותו היום, ביאר רש"י, זרחה השמש שעתיים קודם, לכן גם עלות השחר הוקדם בשעתיים. אם נאמר שלוש משמרות הוי הלילה הרי במשמרת השלישית מיד בתחילתה החל השחר עולה ולכן אמר המלאך "שלחני כי עלה השחר". אמנם אם נאמר שארבע משמרות הוי הלילה הרי כל משמר הוא בן שלוש שעות ומשמר אחרון אותו לילה היה כולו אחר עלות השחר והמשמר שלפניו הרי חלקו הוא בלילה ויכול לומר שירה. נמצא שמיושבים הדברים רק למ"ד שלוש משמרות הוי הלילה ומיד בתחילת משמר שלישי עלה השחר והמלאך בקש להניחו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

[הוא אמר שירה כי הצליח להחליש את יעקב ולעשותו צולע. המאבק היה סמל למה שהיהודים מבקשים זכויות אזרח בגלות, ואכן "כשעלה השחר", תקופת הנאורות, קיבלו שויון זכויות. אבל יעקב נעשה צולע, היהודים הפסיקו להיות חזקים בדעתם, אלא עשו פשרות עם הגוים, והתחילו לחקות את מעשי הגוים. הם ניצחו כי נלחמו גם עם אלקים - לא שמעו לקולו בתורה, ועי"ז מצאו חן בעיני הגוים וקיבלו זכויות אזרח. והגוים אומרים שירה על הצלחתם להוריד את ישראל מדרך התורה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 162) לטקסט

[המלאכים אומרים שירה לה' על מה שהוא עושה נגד הרעים, מפני שהוא חפץ בטובת יצוריו. לכן שרו של עשיו לא היה יכול לומר שירה עד עכשיו, שהרי תפקידו להשחית את העולם, להפיץ מוות בעולם. דוקא עכשיו שנלחם כל הלילה נגד יעקב ולא הצליח לנצחו, בגלל אמונתו ובטחונו בה', ומאורע זה יהיה אות לבני יעקב, שלא יוכל לנצח אותם, עכשיו יכול לומר שירה: מה גדלו גבורותיך, שאתה מציל את הכבשה מהזאבים, שעם ישראל חי וקיים ושאר העמים נעלמו, וגם אני, שרו של עשיו, אעבור מהעולם.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קסד) לטקסט

ויזרח לו השמש וכו' וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה! אמר ר' יצחק: שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

וזהו מאמר רש"י, אותן ב' שעות ששקעה, אותן דייקא, שהיו משעות של אחר חצות, שהם דין, לא יפעלו לרחמים. וא"כ לא היתה רפואה לכל עולם, זולת יעקב שהיתה לו להצלה מהמלאך, וגם אף במדת הדין ניצול, כנודע [ב"ר פל"ג ד'] גדולים צדיקים שמהפכין דין לרחמים, ולכך כתיב "ויזרח לו השמש", לו דייקא, לו לבדו, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)



צב ע"א

...כי שרית [עם אלהים ועם אנשים], אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו - ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל

...והיינו שדרשו חז"ל בחולין דצ"ב: רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו - ר"ג שבבבל ונשיא שבא"י. הקדימו חז"ל את ר"ג שעליו בא הרמז כי שרית עם אלהים, דלענין דין בבל עדיף מא"י, ואע"ג שהמה אלהים ומוסמכים. ועם אנשים - זה נשיא שבא"י שהיה גדול באמת ממעלת ר"ג שבבבל, מש"ה כתיב תחלה אלהים וח"כ עם אנשים.

(העמק דבר, בראשית פרק לב פסוק כט, הרחב דבר)

ובגפן שלשה שריגים אמר רב חייא בר אבא אמר רב אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור וכו' רבא אמר אלו שלשה שרי גוים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור תניא רבי אליעזר אומר גפן זה העולם שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב

בכמה פנים שונים על הצלחתן של ישראל, ומה הראו לשר המשקה בזה, אלא שכל אלו סיבת גאולתן של ישראל מבית השבי, וגאולה ראשונה של יוסף היתה ע"י שר המשקים, ועל ידו זכה יוסף לכל היעודים ההם וק"ל.
כי ידוע ששתית הכוס מורה על התשועה מאיזו צרה, כמ"ש (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא, וד' כוסות של פסח יוכיחו, וכל שבוי סבבוהו ארבע משפחות הרעות שנזכרו בספר ירמיה (ירמיה טו ב) כה אמר ה' אשר לחרב לחרב ואשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ובב"ב (ח ע"ב) א"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו כו' עד שבי כולהו איתנהו ביה, כי בידו של אדונו לייסרו בחרב, ולהמיתו, ולהרעיבו, ולענותו בענין בית הסהר, ונמצא שכל שבוי שבבית הבור כשיוצא מבית האסורים דין הוא שישתה ד' כוסות של ישועה, כי מאחר ששבי כולהו איתנהו ביה א"כ ביציאתו משם מבית הסהר הוא ניצול מארבעתן, ע"כ נזכר בשר המשקים ד"פ לשון כוס, כי הראה לו בחלום שיצא מן בית הבור ויהיה נצול מארבע רעות אלו, ויהיה ראוי לשתות ד' כוסות של ישועה.

(כלי יקר, בראשית פרק מ פסוק יא)

גפן אלו ישראל וכן הוא אומר גפן ממצרים תסיע וכו' עלתה נצה הגיע זמן של ישראל ליגאל

[חלום שר המשקים גרמה את עליית יוסף לגדולה, שהביאה לירידה יעקב ובניו למצרים, וזה גרם לגלות מצרים, ולגאולה ממנה. לכן חז"ל רמזו בחלום זה את גאולת ישראל, בדומה לדברי מדרש איכה שביום שחרב בהמ"ק נולד המשיח. "גפן אלו ישראל" - גם בגלותו, ישראל הוא כגפן שנותן פרי. "גפן ממצרים תסיע" - גם כשהיה במצרים היה כמו גפן, אבל היה צורך להסיע את ישראל ממצרים לא"י, כמו שמעבירים גפן לאדמה טובה, כך ישראל יתנו פרי יותר טוב בא"י. ולכן אח"כ כתוב אח"כ (תהלים פ, יא) "כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל" - שבאמת השפיעה והביאה טוב לכל העמים. וזה רמז בחלום שישראל יהיה ראוי לגאולה. "הגיע זמן של ישראל ליגאל" - הגאולה אינה תלויה בשום תנאי, והיא בוודאי תבוא, כי היא ניטעה יחד עם הגלות, שבפריחת הגלות פרחה גם הגאולה. אבל הגאולה לא תבוא פתאום אלא בהדרגה, כרמוז בפסוק - קודם נטיעה אח"כ פריחה וא"כ בישול.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קפה-קפו) לטקסט

אומה זו כגפן נמשלה וכו' אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ

[בזה מוסבר הפסוק (ירמיהו פרק ח פסוק יג) "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה" - חסרים תלמידי חכמים, ועדיין אפשר להתנחם שהדור החדש יגדלו את בניהם ויהיו ת"ח, אבל "והעלה נבל" - עמי הארץ אינם מוסרים את בניהם ללימוד תורה, כך שגם בדור הבא לא יהיו ת"ח.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 75) לטקסט


צד ע"א

שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה

ומצאנו לרב יהודה, גדול-חסידי האמוראים, אשר... חביבה עליו ארץ-ישראל עד כי גם בנוסח הברכה רצה להזכיר שבח ארץ-ישראל [ברכות מג ע"א] ... ואולי משום זה אמרו: שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה, משום דעולא "נחותא" קרו ליה )ירושלמי סוף כלאים(, דהוה נחית וסליק לארעא דישראל, והיה חביב עליו לשמוע מפיו מה בארץ ישראל.

(רבי מאיר שמחה מדווינסק, התור, תרפ"ב, גיליון ג = אוצר ישראל, תרפ"ו, עמ' פב-פד = שיבת ציון מהדורת מכון הר ברכה עמ' 100-101(

אסור לגנוב דעת הבריות

כפי הכרחי בדורות הללו, וכאשר בינותי מפי ספרים וסופרים, אדבר בעדי ולנגד בני גילי ובני ותלמידי, שהעיקר בזה שמתחילה ירגיל את עצמו לדבר נכוחות נגד כל פני גבר וגבר, הן מבני עמינו והן לא"י. וכמאמר חז"ל שאסור לגנוב דעת הבריות, דייקו 'בריות' כל מין האנושי משמע. וכל משאו ומתנו יהיו באמת ובתמים, ולא ידבר תהפוכות בערמה ותרמית, רק הדברים היוצאים מקירות לבבו באמת ובתמים. וזה שנה בתנא דבי אליהו פרק ח"י: ד"א לא תלך רכיל שלא תהא רך בפיך וקשה בלבבך. וכשירגיל עצמו בזה יעלה מעלה מעלה, וישא ק"ו בעצמו: אם לאיש כמוני, אני מרחיק את עצמי לדבר דברים שאינן יוצאין מלבי, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה. וישפוך שיחו לפניו בדברים כנים ואמתיים, שישים עיוני הדק היטב, ויאמינם על עצמו בקירות לבבו ובכל סרעפי לבבו ובכל עשתנותיו, ואחר שהאמינם על עצמו, הנה יצאו מפיהו, וישפוך שיחו ותפילתו לפניו יתברך.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב ב, אות א)


צה ע"ב

לא אכל רב מההוא בישרא מ"ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא

אם תקשה אחר שאסרו כל אלה הסימנים ואמרו שהוא בכלל מנחש, איך יאמרו בפ' גיד הנשה: רב בדיק במברא, ומה בין מברא לצבי הפסיקו בדרך, תשובתך, רב אע"פ שהיה בודק במברא, לא היה סומך עליו שיעשה מעשה ע"פ הוראת הבדיקה, אך היה רוצה לקחת קצת הוראה אם יצליח דרכו, ואך אם ימצא שלא יצליח לא היה נמנע מלכת, לדעתו שהש"י משנה הכל כרצונו, והנחש אינו אסור אלא למי שסומך עליו, וזה מבואר שם: ואפילו הכי רב לא אכל מההוא בשרא מאי טעמא עלומיה עיניה הא לא עלים, אלא משום דנחיש, והא אמר רב כל נחש [שאינן כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש, כלומר נחש]. שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם שאמר והיה הנערה וגו' וכיונתן בן שאול שאמר: והיה אם יאמרו אלינו עלו ועלינו וגו' אינו נחש. ורב לא סמך עליו אלא שאמר אמברא אתי לאפיה יומא טבא לגאו, ולא אמר אי אמברא אתי לאפיה יזול ואי לא לא איזול.
ואם תשאל ותאמר אם כן אלו השנים היו מנחשים גמורים ואיך נאמר באלו הצדיקים ככה. והתשובה, כי לא נאסר הנחש אלא במה שאין השכל גוזר ומורה עליו, אבל מה שהשכל מורה אין זה נחש כי אם מנהגו של עולם, ואין בין זה ובין האומר אם ימטיר מחר נזרע וכדומה. ומה שתלו בו מעשיהם אלו השנים כבר הורה עליו השכל, אליעזר עבד אברהם שהיה יודע כי כל מעשי בן אדוניו היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תפול בגורלו, גזר ואמר כי האשה אשר תהיה יותר שלמות המדות היא האשה הראויה ליצחק, ובמה יודע אפוא, כי אם שתהיה נערה בלתי רבת השנים, ושתהיה יוצאות לשאוב אינה יושבת בית, אך עוסקת במלאכת טורח ועמל, ועכ"ז יגבר עליה שלמות מדות עד שלא תחוס על כל עמלה, אבל יקל בעיניה להטיב לשאינה מכרת, זה באמת מורה תכלית שלימות במדותיה, והיא האשה הראויה לנוח על גורל הצדיקים, נמצא שוה אינו נחש אבל עיון שכלי עמוק מאד.

(דרשות הר"ן, דרוש יב)

רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל, ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם, והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אע"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש"י ז"ל אע"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, זהו דעתי בדברים הללו

(חידושי הר"ן, כאן)

ואם תקשה ותאמר הרי אמרו ר' יוחנן בדיק בינוקא, ומן הנראה שהיה סומך במעשיו עליו כאליעזר עבד אברהם, שהרי אמרו שם כי נח נפשיה דרב וכו'.
והתשובה בזה כי זה אינו מצדדי הנחשים, אבל הוא צד נבואה, כמו שאמרו רז"ל בפ"ק דבתרא: א"ר יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים ולתינוקות.

(דרשות הר"ן, דרוש יב)



צז ע"ב

אפילו באלף לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]



ק ע"ב

אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו

מבאר שבעצם כל הדברים שנאמרו קודם מתן תורה, כל סיפורי האבות ודבריהם, והקורות אותם, לא ידענום אלא מכל תורת משה, הוא שקבל מאת ה' שכך היו הדברים, ום כן אף התוקף של המצוות מתחיל ממנו, בציווי של ה' לכל קהל ישראל בתורה, ולא מהציווי שנצטוו האבות כיחידים.

(רמב"ם, אגרת לרבי יוסף אבן ג'אבר)



קד ע"ב

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



קה ע"א

אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר, אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה

והענין, כי הטעם על "לא תבשל גדי בחלב אמו"... שבעוונותינו אין נגמר חדשיו, ומפלת כנסת ישראל את משיח, "הרנו חלנו" וכו' (ישעיהו כו). וידוע שזרע הזכר נקפא דומה לגבינה, וזרע נקיבה צלול דומה לחלב, וכשאשה מזרעת תחילה אז גובר זרע הזכר ויולדת זכר [נדה כה ע"א]. וז"ש (איוב י): "הלא כחלב תתיכני" - זהו אשה מזרעת תחילה, "וכגבינה תקפיאני" - זהו אח"כ זרע הזכר, ואח"כ יצירת הולד: "עור ובשר תלבישני". אמו מזרעת ממנו עור ובשר כו' [נדה לא ע"א], "ובעצמות וגידין תסוככני" - זהו זרע האב, שממנו עצמות וגידים. ואח"כ "חיים וחסד עשית עמדי" - זהו מה שנותן בו הקב"ה נר"ן. ואם ח"ו מפלת אותו ונימוח בשליה, אז נימוח הבשר וחוזר לחלב. זהו "לא תבשל גדי בחלב אמו", שיחזור לחלב אמו, זרע האם. וז"ש אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר, שזה סדר היצירה, אבל אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה, שזה ח"ו סיבת הנפל.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מב-מג במהד' תשיז)


קו ע"א

מצוה לשמוע דברי חכמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כ]



קי ע"א

רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו, אזל איהו - נקטינהו אכלינהו וכו' ובמה טויתינהו? אמר ליה: בפורצני; חזייה דלא הוה מנח תפילין, אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית

עני ומדוכא היה רמי בר דיקולי. אין לו במה להחיות את נפשו, חולה מעיים, בגדיו שאולים. ורק מכיוון שהיה זה ערב יוה"כ, ומצוה לאכול ביום זה, נטל מן הכחלים שהשליכו אנשי העיר, ויצא אל מחוץ לעיר, צלה אותם על חרצנים שמצא ואכלם.
ויש לתמוה: על מה ולמה לא נכנס רמי בר דיקולי לבית יהודי לסעוד אצלו את סעודת ערב היום הקדוש? היש לך אדם מישראל שלא יכניס אורח בשעה זו?!
למדנו מכאן כי כדאי כל הדוחק והטורח ובלבד שלא ליהנות משולחנם של אחרים. וקיים רמי בר דיקולי בנפשו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא (בבא בתרא דף קי עמוד א).

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת לך לך מאמר ח' עמ' כט)



קכ ע"א

דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]



קכג ע"ב

כהנים זריזים הן

מבאר שמקור דברי חז"ל אילו הוא צו את אהרן ואת בניו לאמר. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כי הכתוב זרזם לדורות. שכולם יהיו מזורזים בעבודה ויעבירו שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם ויתעסקו בעבודה כל הלילה עד הבוקר.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק ב)


קכד ע"א

האלהים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה

...ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות [ביכולת שינוי מצוה באופן זמני לצורך חשוב]. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות, הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה, בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד, והוא האמת [מבאר שמעלתו של נביא ביכולתו לשנות מצוה באופן זמני לצורך חשוב , אך בסברת הבנת התורה , אין שומעים לנביא אלא לחכמים ובזב נביא חכם הרי הוא כחכם ולא יותר ממנו, וזה שאמרו כאן אם יבוא יהושע, ויאמר דבר מסברתו בניגוד להלכה הרווחת אין שומעים לו].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



קכד ע"ב

עורבא פרח

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]



קלג ע"א

רבא נזוף הוה

רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פרק ג' והיה נזוף מחמת זה. [הסיבה לכך שרבא היה נזוף היא נס שחולל רבא, שלא היה לרצון ה'. כמסופר בתענית כד ע"ב: ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא, משום דבעל כותית. נגדיה רבא, ומית. אשתמע מילתא בי שבור מלכא. בעא לצעורי לרבא. אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי, דכל מאן דבעיין ממרייהו - יהיב להו. אמר לה: מאי היא? - בעין רחמי ואתי מיטרא. אמר לה: ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא, אלא לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא. שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי, ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם ואנו בעינינו לא ראינו". אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת. אתא אבוה, איתחזי ליה בחלמיה, ואמר ליה: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי? אמר ליה: שני דוכתיך! שני דוכתיה. למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני.]

(העמק דבר, במדבר פרק כ פסוק יב)

הצנועין מושכין את ידיהן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לט ע"א]

כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס

ה... כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים, או ספרי חכמות והשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעית למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה... ו... מי שירצה להמשיך השפעה, ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה. אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים, ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כחות הטומאה והרע, ודאי שייאמר בו (תהלים נ, טז): "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", וכן אמרו חז"ל: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס". והנה איש כזה, ודאי שתורתו לא תמשיך מן ההשפעה שזכרנו שום מדרגה כלל. ואף על פי כן, רז גדול גילו לנו חז"ל, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכחם להמשיך שום המשך מלפניו יתברך, כמו שזכרנו, כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם, יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות, וכמו דמות הארה קטנה שבקטנות אל העוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו ותחזירהו למוטב. והוא מה שאמרו חז"ל (מדרש איכה פתיחתא ב): "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה - המאור שבה היה מחזירן למוטב". ואמנם פשוט הוא, שאין הדברים אמורים במי שיתעסק בה דרך שחוק והיתול, או לגלות בה פנים שלא כהלכה, אלא שיתעסק בה לפחות כמו שמתעסק בשאר החכמות.

(דרך ה' חלק ד פרק ב אותיות ה-ו)

מכאן שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]



קלד ע"ב

גדלהו משל אחיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יח ע"א]

שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ט ע"א]



קלז ע"ב

תרומה עין יפה אחד מארבעים וכו' חטה אחת פוטרת את הכרי

השניה תרומה גדולה שאין לה שיעור מן התורה, כמו שאמרו ז"ל חטה אחת פוטרת את הכרי. והטעם שאין לה שיעור, מפני שרומזים בה לחכמה העליונה אשר לא תושג ולא תשוער לגודל מעלתה. והשיעור שנתנו בה חכמים ירמזו בו לעטרה שהיא החכמה האחרונה, המתבוננים בה החכמים והנביאים. ומה שאמרו בענין המדה, עין יפה אחת מארבעים, עין רעה אחת מששים, בינונית אחת מחמישים, יתבונן לפנים.

(רבי יהודה חייט, פירוש על מערכת האלהות, פרק ה)

חטה אחת פוטרת כל הכרי

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]



קלח ע"א

אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]



קלט ע"ב

מצא קן בראשו של אדם מהו אמר ואדמה על ראשו

[האדם נברא כדי שיזכה לשלמות, ושהצד החומרי והבהמי שבו, "עפר מן האדמה", ייכנע לצד הרוחני שבו, נשמת ה'. וכך במקום "אדם" יגיע לדרגת "בשר", ויזכה ל"אשפוך רוחי על כל בשר" (יואל ג, א). ועם ישראל יכול לזכות לזה רק ע"י התורה, ויכול להתגבר על היצר רק בעזרת ה' קידושין ל). מדוע שאלו על קן שנמצא בראש, היינו כשהוא הולך, וזה לא שכיח, הרי היו צריכים לשאול על קן שנמצא על גופו של אדם ששוכב על הארץ, שהוא יותר מצוי. בכל זאת שאלו על הראש, כי שאלתם היתה לגבי זיכוך האדם, שבא מנשמתו שבראש, ולא משלימות הגוף, כמו שאמרו על הפסוק "וראו כל עמי הארץ" וכו', אלו תפילין שבראש (ברכות ו) - רמז לנשמה שבראש. והשיב מהפסוק "ואדמה על ראשו", שגם על ראשו נשאר שם אדמה [והסיבה שלא הועיל הזיכוך להפקיע שם אדמה ושייקרא בשר, היא כי רק ע"י התורה אפשר להגיע לזיכוך, וכפי שבהמשך מצאו רמזים בתורה לעתידות].]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות יג) לטקסט

משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר המן מן התורה מנין המן העץ אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא

[מהרש"א מסביר ששאלו על שמות אלו כי היו להם שמות אחרים, למשל משה נקרא גם טוביה ואביגדור; המן נקרא ממוכן; מרדכי נקרא בלשן, פתחיה; אסתר נקראת הדסה, ולכן מחפשים מקור בתורה להראות שהשמות האלו הם עיקר. קשה, הרי גם שלמה נקרא בכמה שמות, ולא שאלו "שלמה מהתורה מנין". וכך גם יתרו.
הנה טעם הגזירה הוא שנהנו מסעודת אחשורוש, ושם אכלו מאכלות אסורים. השאלה "המן מן התורה מנין" היא מנין שעבירה כזאת מחייבת כליה מדין תורה. והתשובה היא "המן העץ", שאדם וחוה עברו על ציווי ה' ואכלו מעץ העת, וזה היה ברצון, ונענשו בכך שנקנסה מיתה על האדם.
[לה ע"ד] אח"כ שאלו, "מרדכי מן התורה מנין" - אם היו חייבים כליה איך מרדכי ביטל את הגזירה? והתשובה היא "מירא דכיא" - זו הקטורת שיכולה לעצור את המגיפה, כמו שאהרן עצר את המגיפה עם קטורת.
"אסתר מן התורה מנין" - האם מה שהסתירה את עמה ואת מולדתה היה כדין תורה? לכאורה היה עדיף שתגלה, כי אז המן לא היה גוזר כליה על ישראל. והתשובה היא "אנכי הסתר אסתיר פני" - רק כשה' מסתיר פנים מישראל באה ישועה, כמו במצרים, שרק אחרי "ויאנחו ישראל מן העבודה", אז "וישמע אלקים". ואף כאן, הסתרת אסתר גרמה לגזירת המן שבעקבותיה ישראל חזרו בתשובה. נענשו מדה כנגד מדה: הם הסתירו את "אנכי ה' אלקיך", ונענשו ב"אנכי הסתר אסתיר את פני".
"משה מן התורה מנין" - איך הגיע להתרומם להיות מבחר המין האנושי? (לו ע"א) התשובה היא "בשגם הוא בשר", הוא ילוד אשה כמו כל אדם, וכל אחד יכול להתרומם ע"י התורה ולהיות כמו משה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לה ע"ג-לו ע"א) לטקסט

אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר

אסתר מלשון ואנכי הסתר אסתיר, והיינו שהיתה השכינה בהסתרת פנים מאתנו, היינו בגולה במלכות פרס, החיה השניה שראה דניאל, ולכך נאמר אסתר, שמורה שהיה בהסתרת פנים, ולא האיר ה' פניו אלינו, כאשר האריך בזה האר"י ז"ל, ומ"מ נעשה לנו נס כזה, וזהו מתוקף הנס, ומלת שם אסתר מגדיל הנס.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל "דודי חמק ומציץ מחרכים".

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

[העובדה שניצלו ע"י אסתר נרמזה בתורה, ללמד שזה לא היה בדרך הטבע אלא בנס. היה אפשר לומר שזה בדרך הטבע, שאחשורוש אהב את אסתר, והיה מלך טיפש, והרג את אוהבו בגלל אשתו. והביאו את הפסוק "הסתר אסתיר", כלומר שבזמן אסתר תהיה הסתרת פנים וצרות, וגם ההצלה ע"י אסתר תהיה בהסתר, בנס נסתר, ולא יהיה ניכר גודל הנס בפרסום. מזה שהדבר נרמז בתורה עוד לפני לידת אסתר, מוכח שגם הגזירה וגם ההצלה היו בהשגחה מה'. כי באמת היו ראויים להיענש בגלל הנאתם מהסעודה, וניצלו רק בזכות מרדכי. ומזה רואים את גודל השגחת ה' על הצדיקים, שלכאורה זה שהוא לא השתתף בסעודת אחשורוש היה אמור להביא לכך שאחשורוש ישנא אותו, ובכל זאת זה דוקא הביא לעלייתו לגדולה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות יא) לטקסט

מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא

זהו שאלת הגמרא [חולין קלט ע"ב] מרדכי מהתורה מנין, שעשה כן לחבר קשר פושעים וצדיקים יחד, הלא נאמר [דה"ב כ, לז] בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, על זה באה התשובה, קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דכיא, ונאמר חלבנה כמ"ש חז"ל [ילק"ש ח"א רמז שפ"ט] כי מזה למדו לקרב לאחדים אפילו פושעי ישראל, ונרמז מרדכי בקטורת, כי הוא מקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועיקר קטורת על תפלה כמ"ש שהקול יפה לבשמים.
וכן מרדכי בתפלתו עצר מחשבת המן, כמו קטורת שעצרה המגפה, ונקרא מר דרור, כי תחלתו מר, שעמד נגד המן ולא השתחוה לו וערער מדנים לישראל, אבל סופו היה דרור וחירות וגם טהרה לכל ישראל בתשובה, כי מה איכפת בחירות, יאי גלותא לישראל, רק העיקר בתשובה שעשו ישראל, ולכך מתרגמינן מרי דכיא שנטהרו למקום, ישראל שימחול ויאריך להם לעונש יום לשנה ודבר גדול למדנו התרגום בזה, כי אין לך בן חורין, רק מי שהוא טהור וצדיק בכל הדברים, הוא נקרא בן חורין, ומה נפקא מינה בשעבוד עולם העובר כצל, אבל מי שאינו טהור במעשיו, אף שידומה שהוא בן חורין, אין לך עבד גדול מזה כעבד לעבדים, וכל רוחות שפילות ימשלו בו והרי הוא משועבד למס עובד, ולכך מתרגם על דרור דכיא דעיקר חירות תליא בטהרותו והטהרה היא החירות.
ואך יש גם כן רמז, כי נודע על פי החשבון בגמרא דמגילה [דף יב ע"ב] כי שנה זו שנגזר גזירה היתה שנת ס"ה לאחר חורבן, ובגמרא דערכין [דף יב ע"א] דרשינן מקרא כי ארבע עשרה שנה אחר שנה שנחרב הבית - דהיינו בכלל ט"ו שנים - היה יובל, ולכך נאמר ביום כפור ראש השנה היינו ראש היובל, וא"כ היה בשנת ס"ה לאחר חרבן גם כן יובל, והיתה שנה זו שנת יובל, והיה דרור לכל הארץ, ולכך בזכות זה ניצלו ישראל ויצאו לחירות כי בגלות בבל היו מקדשים יובלות, כדמשמע מקרא דירמיה וכמ"ש התוספות [שם ע"ב ד"ה הנך], ובפרט אז כי כבר מימי כורש ראשון קרבו במקדש, שמקריבין אף על פי שאין בית וכו', ולכך נקרא מר דרור דכתיב וקראתם דרור בארץ.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

[השאלה היא היכן רמוז בתורה שמרדכי עתיד להיוולד ושיעלה לגדולה, להיות משנה למלך. אם זה רמוז בתורה, מוכח שזה היה בהשגחת ה' ולא במקרה, בזכות שהציל את המלך בגלל ידיעתו שפות זרות. הדיוק מ"מר דרור" הוא מזה שכתוב "בשמים ראש", לשון יחיד, והיה צריך לכתוב "קח לך ראשי בשמים", שכולל את כל מיני הבשמים שנתפרטו אח"כ בפסוק, ללמד שצריכים להיות מובחרים. וכן מזה שכתוב "מר דרור" אף ששמו הוא "מור", כמו בפסוק "אריתי מורי עם בשמי". רמב"ן ביאר שהמלה "דרור" משמעותה חפשי מתערובת של דברים אחרים. אבל הרי זה כבר נאמר במלים "בשמים ראש" - שיהיה מובחר. ועוד מדוע התורה הקפידה דוקא במור שיהיה חפשי מתערובת. לכן דרשו את הפסוק על מרדכי. "בשמים ראש" - שיהיה ראש לבשמים, היינו לחבריו אנשי כנסת הגדולה. "מר דרור" - יש לקרוא אותו במלה אחת, מי שתחילתו "מַר", יתעלה אח"כ ל"דרור", חרות. והביאו את התרגום להוכיח שהכוונה למרדכי, שהרי בדרך כלל "דרור" תרגומו "חרותא", כמו שמתורגם בפסוק "וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י) - כאן התרגום שינה כדי לרמוז למרדכי. והפסוק אומר לעשות שמן המשחה מהבשמים הללו, לרמוז שקדושת שמן המשחה שעשה משה תתפשט על מרדכי. שמן המשחה נעשה "למשחה" - לגדולה, שע"י משיחת המשכן וכליו ואהרן ובניו, נתקדשו לקדושה ולגדולה. וכך מרדכי עלה לגדולה. וכמו שרמב"ם בספר המצוות מצוה לה, מביא מספרי פ' נשא, שע"י משיחת הכלים בזמן משה, נתקדשו כל הכלים לכל הדורות.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות יב) לטקסט

המן מן התורה, מנין המן העץ

ולכאורה אין לו מובן כלל, אבל כפי מ"ש יוסף בן גוריון לרומים, וכן ידידיה אלכסנדרי בספרו לרומים, קראהו פילגוש בספרו המתואר מעבודת נבטים, אשר שם המן הוא שם עכו"ם, ולכך קראו המן על שם עכו"ם אחד מצורות כוכבים כפי צורתם בעבודתם, וזוהיא הצורה חקק בבגדיו, ולכך מרדכי לא יכרע, ואמרו נעבד כהמן והוא שם עכו"ם...
ואמרינן בגמרא [סנהדרין סג ע"א] דאסור להזכיר שם עכו"ם, חוץ שם עבודה זרה הכתובה בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה, והם מסטרא דטוב ורע, ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת, משא"כ שאר שמות עכו"ם, הם כולם רע אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון.
...וזוהיא השאלה גם כן המן מהתורה מנין, אנה נזכר שם זה עכו"ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, ועל זה השיב המן העץ, כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו', ולכך היותו טוב ורע, מותר לקרותו כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

כשפיתה הנחש את חוה, אמר לה שהסיבה שאסר הקב"ה לאכול מעץ הדעת היא, שאם נאכל ממנו נהיה כדעת עליון, נשיג את השער החמישים בשעריה הבינה, שהוא מעבר להשגת האדם. כי משה רבינו ע"ה וכן אדם הראשון השיגו מט' שערים, ובאכילה מעץ הדעת, כך אמר הנחש, ישיג האדם את השער הנ', והייתם כאלקים, ועל כרחכם תמותון, כי תיפרד הנפש מהגוף. ואולם אין כאן עונש! כי רק מהעוה"ז תמותו, אך לא מהבא! לכך התכוון באומרו "לא מות תמותון".
יש צדיקים המתים ללא חטא, אלא רק מחמת עץ הדעת שגזר מיתה (האר"י בהספדו לרמ"ק). וכך היה גם במרדכי הצדיק. וזוהי העצה שיעצו יועציו של המן, לתלותו על עץ, כנגד עץ הדעת, הגבוה נ' אמה, כנגד נ' שערי בינה. ובזאת קיוו לעורר עליו את הדין ולגרום לו למיתה. וזהו 'המן מן התורה מנין? "המן העץ"'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

והענין, כמו שכתבתי במגילה, כי המן ועשרת בניו הם הס"א, הנחש וי' כתרין דמסאבותא, ותלו אותו על עץ, על סיבת עץ הדעת, זהו סיבת מיתתו.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לז במהד' תשיז)

[השאלה היא איפה נרמז בתורה שימות מיתה משונה כזאת, להיות תלוי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והתשובה היא שגם כשנגזר על ישראל גלות ושעבוד, יש לזה גבול, כמו שכתוב (ישעיהו פרק ו פסוק יא) "עד מתי", ובתוכחה "אף גם את וכו' לא מאסתים". וכך אצל המן, כשרצה לתלות את מרדכי, עמוד התורה, ולהשמיד את ישראל, ה' שם לזה גבול, והפר את עצתו. ואף שהמן היה מזרע עמלק, מזרע עשיו שנתברך "על חרבך תחיה", זה כלפי שאר הגוים, שיוכל לנצחם בחרב, אבל לא כלפי ישראל. וזה רמוז בציווי ה' לאדם "מכל עץ הגן" - היינו מכל האנשים בעולם (רמז ע"פ הפסוק "כי האדם עץ השדה"), "אכול תאכל" - מותר לעשיו להרוג, אבל "מעץ" - ישראל, "הדעת טוב ורע" - שניתנה בו התורה שמלמדת מהו טוב ורע, כמו שנאמר "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע", "לא תאכלו ממנו" - אין לעשיו זכות לפגוע בו, "כי ביום אכלך ממנו דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך" - רמז למפלת המן ובניו. וזאת כוונת הגמרא שזה רמוז בפרשת עץ הדעת.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף ה ע"ד-ו ע"א) לטקסט

[השאלה היתה: ידוע מהתורה שמי שעוזב את התורה נענש. אבל אולי זה רק שמתפקר בעיקר יסוד האמונה בה', כמו שאומר מכילתא בשלח מסכתא דעמלק פרשה א: "ולפי שפירשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה לכך נאמר ויבא עמלק", והחטא היה שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", ואולי בפריקת עול מצוות בלבד לא יענשו. ובמעשה המן, נענשו על שהשתתפו בסעודה של אחשורוש, שנהנו ממאכלות אסורות. ועל זה שאלו מנין שגם על זה נענשים? אולי גזירת המן היה רק מקרה ולא עונש על חטא. והתשובה: "המן העץ", רמז שנתלה על עץ. בתרגום על אסתר (ד, א) נאמר שנענשו על הנאתם מהסעודה. וכן בילקוט שמעוני על אסתר ד, א. זה רמוז בפסוק "המן העץ", שמדבר על איסור אכילה מעץ הדעת. אכילה זו לא מטמטמת את לב האדם, ואדרבה נותנת לו הבנה בין טוב לרע. וה' רצה שלא יאכל כדי שעבודת האדם תהיה בתמימות. והוא נענש על עבירה זו, ומזה רואים שנענשים גם על עבירה של הנאת גרונו. והלשון "המן העץ" רומז על המן. ומזה לומדים שמעשה המן לא היה במקרה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות י) לטקסט

משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר

[כל זמן שאנחנו מאמינים שמשה הביא את התורה מה', רוח ה' חי בקרבנו ומשה רבינו לא מת, כי התורה שמסר לנו עומדת לעד, וכמו שהתורה קיימת גם הוא קיים. אבל אם חושבים שמשה היה מנהיג בשר ודם שהמציא את התורה מעצמו לפי צורך זמנו, ימי חייו הם רק 120 שנה, "בשגם הוא בשר - והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואינו ממשיך לחיות עמנו, "לא ידון רוחי באדם לעולם" - רוח ה' לא ימשיך להיות בנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 131-132) לטקסט

[תחילת הפסוק הוא "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר", והוא בא אחרי מה שנאמר בפסוקים הקודמים ש"בני האלהים" לקחו להם נשים באשר בחרו, ופירש אבן ערא שגם אנשים הקדושים חטאו ולקחו נשים בחזקה, וכדומה פירש הרמב"ן, וכן פירש זוהר חדש בראשית דף לד ע"ב: "גדולי הדור שהיו אבותיהם גדולי הדור ולא היו מוחין בידם... ומי הם אותם העוברים העבירות? גדולי הדור אנשי השם שהיו גדולים בדור". ולכן "ויאמר ה' לא ידון רוחי" - ואפילו רוחי, שהוא מושפע משם הוי"ה, שהוא שם הגדול לבריאת חדשות בשינוי תולדות בנס, כמו שכתב רמב"ן בתחילת פ' וארא, "לא ידון" - לא ישפוט, והכוונה למה שנאמר בברכות סא ע"ב "צדיקים יצר הרע שופטם", כלומר הם מתגברים על יצה"ר, וזה נקרא שפיטה, שהוא שופט את יצה"ר ומכניע אותו תחתיו, ואילו "בני האלהים" שהיו קדושים לא שפטו את יצה"ר שלהם. "באדם" - רומז למי שקשה כאדמה ואינו רך כבשר להיכנע, וכאן רמז שהם היו קשים ולא הכניעו את יצה"ר. "בשגם הוא בשר" - אף שהיו קדושים, שהם בגדר בשר, שנאמר בסוטה ה ע"א שהוא מדה טובה, להיות רך ועניו ולא קשה, וכן ביואל ג, א "אשפוך את רוחי על כל בשר", ופירש רש"י: מי שלבו נעשה רך כבשר. בכל זאת לא הצליח "רוחי", הצד הקדוש שבהם, לשפוט ולהתגבר על הצד הקשה שלהם, ה"אדם", והטעם הוא, כי עוד לא ניתנה תורה שהיא תבלין ליצה"ר, שהיא מכניעה את יצה"ר.
וזאת השאלה "משה מן התורה מנין", הרי התורה קדמה לעולם, והעולם נברא בשביל התורה, והיתה מוכנה להינתן לישראל ע"י משה, א"כ בהכרח ששמו של משה כתוב קודם לידתו, כדי שלא נאמר שבמקרה ניתנה תורה על ידו. והתשובה: "בשגם הוא בשר", בפסוק זה רמוז כאמור שבלי התורה, יצר הטוב לא יכול להכניע את יצר הרע. רק ע"י התורה שניתנה ע"י משה, כשיצר הטוב עמל בתורה, הוא מכניע את יצר הרע, והופך את ה"אדם" ל"בשר", שראוי שתשרה עליו שכינה. אותם קדושים היו בגדר "בשר", כי השיגו קדושה ע"י חכמות חיצוניות, אבל חטאו, כי אין בכוח חכמות חיצוניות להביא למעלת קדושה בדרגה שיכול להכניע את יצר הרע. ורק התורה יכולה להביא לזה. וזה נרמז במלה "בשגם", גימטריא משה, שעל ידו ניתנה התורה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות ט) לטקסט


קמא ע"א

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סו ע"ב ולקט באורי אגדות מכות יא]



קמב ע"א

לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה וכו' ר' יעקב אומר וכו' ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב וכו' ר' יעקב מעשה חזא וכו' והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקים וכו' סולם רעוע הוה ומקום דקבוע היזקא שאני

[בקידושין לט ע"ב יש מחלוקת האם "למען ייטב לך" הוא לעוה"ב (ר' יעקב) או לעוה"ז (המשנה). קשה, איך התנא במשנה בקידושין חולק על ר' יעקב, הרי הוא ראה מעשה? (עמ' צג) הוא יאמר שבאותו מעשה, הבן מת מפני שעלה על סולם רעוע ואיבד את עצמו בידים, ולא היה צריך לסמוך על הנס, ולכן לא זכה לשכר בעוה"ז, כמו שמינים ודומיהם שנכרתים מעוה"ב אינם מקבלים שכר על כיבוד אב ואם, כי התורה אומרת "למען ייטב לך" בתנאי שלא יכרית עצמו מעוה"ב בעבירות חמורות. ואילו ר' יעקב יאמר שזה שמינים לא יקבלו שכר על כבוד אב ואם הוא מטעם אחר: שהם אינם עושים זאת בגלל ציווי ה' אלא משכלם, ומצוות צריכות כוונה; ולכן אין מזה ראיה לומר שהבן שעלה על סולם רעוע יפסיד את שכרו. הקשר בין הקל וחומר לדין של נטילת אם על הבנים לטהר מצורע: אם "למען ייטב לך" הוא בעוה"ז, המצורע לא ישמע לנו לשלח את האם, אלא הוא יקח את האם כדי לטהר את עצמו, כדי שיוכל להיות עם אשתו, כי הוא מעדיף את זה על השכר בעוה"ז שמובטח לו אם ישלח את האם. אבל אם "ייטב לך" הוא בעוה"ב, הוא ישמע לנו, כי השכר בעוה"ב שווה הרבה יותר מהנאתו מכך שיהיה עכשיו עם אשתו. ונמצא שההלכה שאסור ליטול אם על הבנים לטהר מצורע (וההנחה שהוא ישמע לנו לקיים את הלכה) מוכיחה ש"ייטב לך" הוא על השכר בעוה"ב. ולכן הקל וחומר שבמשנה מובן, שאילו אם השכר הוא בעוה"ז, אפשר לפרוך את הק"ו, כי ייתכן שבמצוה חמורה מריעים לו בעוה"ז כדי שיקבל שכר בעוה"ב, שכך עדיף לו.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צב-צג) לטקסט

למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב


[עיין לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב, למען ייטב לך והארכת ימים וכו' למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך, לעולם שכולו טוב

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו.
...הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בו מפני שהוא בא אחרי התחיה. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם, בית דוד (לז))

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך וכו' ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה

[וכתב הרא"ש, ר"ה פ"א סי' ה, שאפילו מחשבת ע"ז, ה' מרחם עליו לפני שיחטא, וזה מה שנאמר בראש השנה יז ע"ב "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ובזה מוסבר מה שנאמר (ירושלמי עבודה זרה פרק ג הלכה א): "רבי אבהו מי דמך עברון קומי י"ג נהרין דאפרסמון, אמר לון כל אילין למאן? אמרו ליה דידך, אמר לון וכל אילין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי" וגו'. שהוא חשב שה' מעניש על מחשבת ע"ז, ולכן המעשה באותו בן שנפל ומת אינו מוכיח שיש שכר בעולם שכולו ארוך, שהרי ייתכן שמת בגלל מחשבת ע"ז. אבל כשראה י"ג נהרי אפרסמון, כנגד י"ג מדות, הבין שיש רחמים לפני שיחטא בכך שאין עונש על המחשבה (שאילו היה עונש על המחשבה היו רק י"ב מדות), ולכן המעשה הנ"ל מוכיח שיש שכר בעולם שכולו ארוך, כדעת הרמב"ן שהגוף ייכנס לעוה"ב אחרי התחייה, ולכן אמר "אני אמרתי לריק יגעתי" - חשבתי שכל עמלי לא יועיל לגוף, ובאמת גם הגוף יקבל שכר.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ח ע"א) לטקסט

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

דילמא מהרהר בע"ז הוה [עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]


שלוחי מצוה אין ניזוקין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]

וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US