Halacha Brura and Birur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת סנהדרין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת; כמיתת בעלים כך מיתת השור
...עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (עי' סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ"ג כמשפט אדם, שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לישחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו'. [מבאר כי התורה הקפידה על חייהן של הבהמות, ולא התירה להורגן לחינם.]
(אור החיים, ויקרא יז, יא)
ה ע"א
לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים
והענין הזה שהזכירו החכמים הוא כי משורת הדין אין אדם דן יחידי ויפטר מלשלם אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא והוא המלך. ואמרו כי בזמן הגלות כיון שיש מזרע המלוכה מי שיהיה לו קצת ממשלה ממלכי הגוים, כגון ראשי גליות שבבבל ונשיאי ארץ ישראל, יש להם נתינת רשות וסמיכה, וזה נהג בחכמי התלמיד לאחר ישו יותר מד' מאות שנה. כי אין דעת חכמי התלמוד שיהיה [הוא] מזרע (יהודה) שבט ומחוקק אשר ליהודה. אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו. ועל מלכות גמורה הבטיחו. ואעפ"כ נתבטלה ימים רבים כמו שהזכרתי, כי בזמן גלות בבל לא היה בהם שבט ומחוקק כלל. ובבית שני כשהיה המלכות לכהנים ולעבדיהם, לא היה לשבט יהודה שום ממשלה, לא ראש גלות ולא נשיא, כי הנשיאות והראשות למלכי הכהנים ולשופטיהם ולשוטריהם, ולאשר ישרו בעיניהם.
(רמב"ן, מאמר הויכוח [מלחמות ה'])
הבטיחו שלא תסור לעולם משבטו קצת ממשלה, בין בהיותם על אדמתם, בין בהיותם בגולה. וכן הבטיחו שלא תפסק תורה מזרעו. וזהו שאמר בפרק קמא דסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והנה הבטיחו בכאן שתי הבטחות. האחת, שלא יפסק נגיד ומצוה מזרעו ואפילו בהיותנו בגולה. והשנית, שיהיו זרעו עוסקין בתורה. והוא שאמרו ביומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר, מלוי דכתיב: יורו משפטיך ליעקב, מיששכר דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. הרי שאף על פי שלא הובטח זרעו שיסכים אל האמת, מכל מקום הובטח שלא תהא תורה פוסקת מזרעו. וזו ההבטחה קיימת לעולם, בין בזמן שישראל על אדמתם בין בעת לכתם בגולה [דן מה משמעות היעוד של לא יסור שבט מיהודה שברך יעקב את יהודה.]
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
ו ע"ב
וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט, אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע
יש לפעמים דיין, העושה צדקה ומשפט כאחד, כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה, ויש הפרש בין משפט לצדקה, כי המשפט צריך להיות במתון, והצדקה ברדיפה ומהירות, כמ"ש (משלי כא כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים, כי המשקה העומד על שמריו זמן רב, יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול, ועל דרך שנאמר (תהלים עג כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר, בלא המתנה, מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד, שהוא חד וחותך הדין מהרה, אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן, אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ.
(כלי יקר, דברים פרק טז פסוק יט)
רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'
ויש להבין איך הוא מכונה מנאץ ה', והלא אינו אלא דבר עולה וגניבת נפש ומכרו? והנראה דבאמת אין זה פשרה כלל. וכדאיתא בב"ב ד"ח ב', דשבי קשה מחרב ומרעב דכולהו איתנהו בי'. והוכיחו מלשון המקרא בירמיה ט"ו דכתיב בשבי ישראל: אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, וכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו. וא"כ לא הועיל יהודה כלום. אבל זה אינו אלא בישראל שנשבה ביד גוים משא"כ בגוי שנשבה שנוהג מנהג שוביו. ומש"ה כתיב בירמיה מ"ג: בשבי מצרים ביד נ"נ אשר למות למות אשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב. וא"כ שראה יהודה דשבי נוח ליוסף מחרב ה"ז כמייעצו לנהוג מנהג שוביו ולעבוד ע"ז וה"ז מנאץ ה'. ולכן גם המברך את יהודה הוא מנאץ ה'.
(העמק דבר, בראשית פרק לז פסוק כז (הרחב דבר))
ז ע"א
אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא. כיון דרווח רווח
והבן זה, כי דרכו של יצר הרע לילך לאט לאט, היום כך ומחר כך, ובא מתחלה בכונה לשם שמים וכל מעשיו לשם מצוה, הן בענין מחלוקת יבוא 'מחויב אתה לקנאות קנאת השם' וכדומה, עד שמביא אש וקטטה בלבו, ואחר כך דמיא למים הזדונים השוטפים בזעם כמאמרם (סנהדרין ז.) דדמיא לבידקא דמיא, ולכן זה צריך שמירה ביותר, כי באמת ראוי להתקנאות בעושי עול, אבל, מבלי להרבות במחלוקת.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'
כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
ההוא דהוה קאמר ואזיל דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא, א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום
ואני אומר עוד בפשט הכתוב, כי הוא שוחד, אפילו תהיה כונתו לשפוט משפט אמת, מפני שני דברים, האחד שיש לחוש שהשוחד יעור עיני שכלו, וגם כי יחשוב לדון דין אמת לאמתו יעותנו, זהו אמרו: כי השוחד יעור עיני חכמים, ונתן עוד טעם באמרו ויסלף דברי צדיקים, כלומר, שגם אם ישפוט משפט אמת, יהיה נראה למי שנתחייב בדינו שהשופט עוות משפטו מפני הכסף שלקח, כי מתועלות המשפט הוא שגם אותו שנתחייב בדין אינו נעצב על הדבר, כדאמר בסנהדרין בפרק קמא ההוא דהוה קאמר ואזיל, דאזיל מבי דינא המקל גלימא לומר זמר וליזל באורחא, אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, ולכן אסרה תורה לקחת שוחד אפילו לשפוט משפט אמת.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
תמים פעלו - כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה התמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה, והסביר איך הוא כה, כי כל דרכיו משפט - בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ' סנהדרין ד"ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל, ופרש"י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב"ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש"ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי' אחרי שהוא הצור וא"כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א"כ א"א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה. [מבאר כי כל מה שעושה ה' בעולמו, אף מה שנראה כהחרבת העולם וכקלקולו, הרי הוא חלק מתיקון העולם והשלמתו.]
(העמק דבר, דברים לב, ד)
ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן, אמר רב הונא, קראי כתיבי, מעיקרא כתיב, ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו, ולבסוף כתיב, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו'
מבאר שכוונת משל זה למשכבי אביך שבשמים, היינו לאהבה של ה' עם ישראל ושעוונות ישראל באה גלות, וכביכול פחתה האהבה.
(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ג)
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו
עניין זה, שיראה את החרב ואת הגיהנם הוא, למען יהיה זהיר וידקדק בדין ביותר. כי במצב זה שחרב מונחת לו בין ירכותיו, הרי כל תנודה קלה מסוכנת היא ביותר, וזו היא מחובתו של הדיין ביושבו בדין. וכששירגיש הדיין כך - ודאי שיהיה ימתון ביותר.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפד)
ז ע"ב
אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך
אשרה מרמזת על גאווה, ואילו המזבח הוא של אדמה המרמז על שפלות וענווה,וסמיכות פרשת המזבח לפרשת משפטים, מלמדת שאילו הן התכונות הרצויות של הסנהדרין.
(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)
מבאר, שדמיון לגמרא המשווה עיוות הדין לע"ז מצוי בפסוק "וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשנו", שחשן המשפט המכפר על הדינין, יהי כמעשה אפוד המכפר על ע"ז.
(כלי יקר, ספר שמות פרק כח (טו)
לא תטע - ... יש לשום לב על סמיכות אזהרה לפ' דינין, ובמדרש אי' שגם בכסא שלמה המלך היו כתובין שלש אזהרות הכתובין כאן על מעלות לכסא משפט, ולפי הנראה אינם ענין למשפט. אבל חז"ל בסנהדרין ד"ז למדו מכאן כל המעמיד דיין ע"ה כאלו העמיד אשרה, ואצל ת"ח הוי אלו נטע אשרה אצל מזבח, והרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ג ה"ח הוסיף דבר וכו' ועוד אמרו כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו' ובמקום ת"ח כאלו נטע אשרה, ומסתמא כך היה לפניו נוס' בגמרא.
(הרחב דבר, דברים טז, כא)
והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט, אצל הדיין הדן, שם השכינה שורה והשפעתה קבועה, כי המשפט לאלהים, אך זהו בדיין הגון, אבל בדיין שאינו הגון, תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא, וזהו ענין אשירה, שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא, שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא, וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה, כי שניהם משכנות לסטרא אחרא, ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה, ולכך אמרו כנוטע אשירה, ואם יש אצלו תלמידי חכמים, וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא, ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא, הרי כאן - להבדיל בין קודש לחול - קדושה וטומאה במעמד אחד, וזה כנוטע אשירה במזבח, שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה, וזה פשוט.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)
דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אמר רבי אליעזר מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש שנאמר לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא אלו כלי הדיינין
הזכיר לשון "דרש" אצל דברי בר קפרא, ואצל דברי ר"א לא הזכיר דרש, ש"מ שדברי בר קפרא הם דרך דרש בעלמא, כי פסוק ולא תעלה במעלות, פשוטו מדבר במזבח, ודיינים מאן דכר שמם. אבל דברי ר"א, אינם דרש, ומפשוטו של פסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי", אנו למידין שפירושו, שלא לפסוע על ראשי עם קודש, כדרך שפירש"י והרי דברים ק"ו, ומה אבנים שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה התורה לא תעלה במעלות, לא תנהוג בהם דרך בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה, ולפי זה, בלא שום דרש, אנו למידין, שלא יפסיע על ראשי עם קודש בק"ו מן האבנים.
(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)
ח ע"א
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, מי כתיב ואשמיעכם, ושמעתיו כתיב, אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזלינא וגמירנא
והיינו ושמעתיו מפי הגבורה, ונכון הוא, כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו.
(כלי יקר, דברים פרק א פסוק יח)
כתיב "כי אתה תבוא" וכתיב "כי אתה תביא". אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם! דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור!
יש להבין במה נחלקו משה וקב"ה, ועיקר קושיא, הלא בימי משה היו ע' זקנים והם נשאו עם משה במשא והיו ע' דברים לדור, ואיך בימי יהושע נאמר דבר אחד לדור.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)
טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל, ותרגם אנקלוס אתה תיעול עם עמא הדין, ואמרם ז"ל זקנים שבדור עמך טול מהם עצה, לא יחלוק על זה המאמר, שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא, והקדוש ברוך הוא על זה, והוא בשכלו ישמע דברי שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד, שאביו מצוה לייסרו בשוטים, ואמו תצוה לחמול עליו, והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט. [אומר שאין סתירה בין "טול מקל והך על קדקדם" לבין "טול מהם עצה"].
(עקידת יצחק, שער קג)
יב ע"ב
ולית ליה לחזקיה '"החדש הזה לכם" - זה ניסן, ואין אחר ניסן'?! טעה בדשמואל. דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר 'הואיל וראוי' לא אמרינן
מבואר בקרא כי בחודש הראשון בשנה ראשונה למלכו עיבר חזקיה את ניסן. ועל כרחך דמת אחז ערב ראש חדש ניסן, דאם לא כן 'בשנה שנייה' מיבעי ליה, דקיי"ל מלך שעמד בכ"ט באדר, בהגיע ניסן מונה לו שנה שניה. ומלכות בית דוד הבנים יורשים בלי מונים ובלי משיחה כלל, כמאמר חז"ל למה משחו את יואש מפני עתליה וכו'.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)
יד ע"א
רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו אמצי ליה אנפשיה
מבאר שרבי זירא נרתע משום שהסמיכה יש בה הטלת אחריות גדולה על הנסמך כלפי עם ישראל, וזו היתה משמעות הסמיכה של משה את יהושע. אמנם רבי זירא התרצה משום שיש שכר של כפרת עוונות. עניין זה מרומז בפסוק [ויקרא א, ד] ונרצה לו לכפר עליו שכולל אף את האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה ולכן נאות רבי זירא לסמיכה.
(כלי יקר, ויקרא פרק א פסוק ד)
יד ע"ב
רבי אליעזר בן יעקב אומר ויצאו זקניך ושופטיך - זקניך זו סנהדרין ושופטיך זה מלך וכהן גדול; מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט
והאיש וגו' אל הכהן העומד לשרת וגו' או אל השופט - ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה וכמש"כ באורך לעיל י' ו' ובס' במדבר ט"ו ל"ג; חדא על ידי סברא בעלמא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכה"ג מוכשר יותר מכל ישראל, ושנית ע"י דרך החקירה וההכרח, ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה השופט ומשמעו כאן החוקר הראשון בישראל, ולא מתפרש השופט דהאי קרא כמו השופט דלעיל, דלעיל משמעו החותך הדין וכאן משמעו החוקר היותר גדול.
(העמק דבר, דברים יז, יב)
טז ע"א
כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו! אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד! מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים
ויש להבין, מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)
טז ע"ב
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר "שופטים תתן". שוטרים לישראל מניין? תלמוד לומר "שוטרים תתן". שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר "שופטים לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין? ת"ל "שוטרים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שופטים לשעריך". שוטרים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שוטרים לשעריך"
וקשה: למה דרש התנא תיבת 'לשבטיך', שהוא בסוף פסוק, קודם תיבת 'בכל שעריך', שקדומה לה? שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך?! אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך, אלא קודם חיוב בכל שעריך, אבל אחר שציוה 'בכל שעריך' אין מקום להצריך 'לשבטיך'.
(אור החיים, דברים פרק טז פסוק יח)
יז ע"א
תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתירים אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסרים אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטלו פיתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת אמר משה כיצד אעשה להן לישראל אם אומר לו תן לי פדיונך וצא יאמר לי כבר פדאני בן לוי מה עשה הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן בן לוי ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים בללן ונתנן בקלפי אמר להן טלו פיתקיכם מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי מי שעלה בידו חמשת שקלים אמר לו תן פדיונך וצא רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו
שראה יהושע שאלה היו חולקים על הכונה האלהית אשר כוונה שיהיה רוח כלם יונק ונמשך מרוח משה, כדי שישתוו דעותיהם ויסכימו כאחד. והנה אלו השנים היו עושים ראש בפני עצמם, ורוצים להתנבא מרוח מיוחד. ועם היות שיהיה רות הש"י בפיהם אמת, כאשר יתנבאו לישראל בסגגון מיוחד, יהיה פשר להמשך מזה רוע סדר וקלקול הנהגה. ולכן בקש יהושע לשומם בבית הכלא [כדי] שתהיה בבואתם לנפשם לבד.
(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)
... דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו
מדברי רבותינו נראה, כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל (=אלא) הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים.
(רמב"ן, במדבר יא, כח)
וכבר הזכיר הרמב"ן דוגמא במגילה דף י"ד ב': ובמקום דקאי ירמיה, היכי מתנבאה חולדה? ומשני: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא היה מקפיד עליה. והענין: דאע"ג שרוח היא חלה על האדם, ואח"כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה', מכ"מ לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה. והכנה זו אסור במקום רבו אם לא בפניו וברשותו. כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו, או חוץ לג' פרסאות, שגם הוראה שרי. מש"ה היה כאן חשד שהכינו עצמם לקבל שפע נבואה גם בלי האצלה ממשה. [אכן הנבואה היא כרוח העוברת בנביא, כאש עצורה בקרבו אשר אינו יכול שלא להוציאה. מכל מקום, כדי לקבל נבואה דרושה הכנה. והכנה זו אין לנביא לעשות במקום רבו, אלא ברשותו. (וכך גם מוסברת תמיהת הגמ' מגילה יד כיצד היתה חולדה מתנבאת בימי ירמיה. שהיה עליה לקבל רשותו לעשות ההכנה לנבואה).]
(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כח)
...מאי "אדני משה כלאם"? דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו... מאי "כלאם"? א"ל: הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן
והנה המהרש"א כתב [סנהדרין צ. ד"ה מתנבאים] כי חרה אפו של יהושע על אלדד ומידד הוא כי הם נשארו במחנה וקבלו נבואתם בעצמם ולא על ידי אצילות משה, וחשבו יהושע לגנאי למשה רבו והעדר כבוד דלא צריכין לו, וחשבם כמורה הלכה בפני רבו. וזוהיא כוונת יהושע הטל עליהם צרכי ציבור, שגם הם יהיו מזקנים המנהיגים הדור, וא"כ יצטרכו לקבל ממשה כדי שלא יהיו שני דברי דור ושני סגנונות כנ"ל, וזהו מאמרו והם כלים מ'אליהן' דייקא, שלא יהיה עליהם הרוח מאליהן כי אם על ידי האצלה דילך, ותהיה הנהגה בסגנון אחד, ולא יהיה העדר כבוד, ואתי שפיר, זכי חולקיה דחס על כבוד רבו.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)
...מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו: כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו: תן פדיונך וצא!
ולא תני 'מי שעלה בידו בן לוי הלך לו', ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי. וכבר ידוע עפ"י לשון המשנה פסחים פ"ד דתנן 'לא תקרא לה שם'. דמצוה במילי דקדושה להוציא בשפתיו. וכמבואר בזוה"ק פ' זו (במדבר) דבמילי דקדושה - כל מילי דבעי למתישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא. [יש צורך באמירה, ואין די בנטילת הפתק, מפני שבכל דבר שבקדושה יש להוציא בשפתים. וכמבואר בזהר הקדוש בפרשת במדבר: בדברי קדושה - כל דבר שצריך להתיישב במקומו - אינו מתיישב עד שיזכיר בפיו.]
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מא)
מי שפדאו בן לוי - לא נתן כלל. ולא לקח אלא מאת העודפים. והיינו משום שנצרך להעמיד את הבכור, וליקח הלוי תחתיו. ובזה נפטר אותו בכור לגמרי.
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מט)
אמר רב יהודה אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין, אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה
יש לדעת בכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה,הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה, וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו כאן שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, שאם לפעמים צריכין להוראת שעה, לפסוק נגד התורה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה', אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב, ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך, אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה, והרי הוא מחויב לטהרו, מטעם סמוך עת לעשות לה', למיעוט סברות הנוטין אל ההפך, ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה, שהסכימו לטהרו, אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג ע"ב) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.
(כלי יקר, דברים פרק יז פסוק יא)
והקשו בתוספות [שם ד"ה שיודע] מה לי בחריפות של הבל... לכך אין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטמא הטהור וכן להיפך, כי אין זו חריפות של הבל ושקר כדעת התוספות, רק אמת, והכל בזמנו, וצריך להתחכם בענין החכם ההוא, אף שהוא טמא, אין החלט, ויש זמן שהוא טהור והכל לפי הזמן
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)
אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרי, אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן
(סג) אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות דבר אשר אין כמהו בכל תורה אחרת.
(ספר הכוזרי, מאמר שני אות סג-סד)
ומה נבואה נתנבאו (אלדד ומידד)? אמרו: משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ...אלא למ"ד משה מת, מינח הוה ניחא ליה?! לא סיימוה קמיה
יובן מ"ש בגמרא פ"ק דסנהדרין [דף י"ז.] דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס, ופריך הגמרא א"כ איך אמר משה מי יתן וכו' מינח ניחא ליה, ומשני גמרא לא סיימוה קמיה, עיין פירש"י ודוחק, אבל אמרו הפשט, כי לכך אמר משה מי יתן וכו', כי מה שהקב"ה אומר ע"י נביא אינו חוזר, לבל יחשדו אותו לנביא שקר, לכך אמר [במדבר י"א, כט] מי יתן כל עם ה' נביאים, א"כ יהיה סיפק ביד ה' להנחם מהרעה אשר דיבר עליו, כי כולם ידעו שאין הנביא אומר שקר, רק הקב"ה חזר ולא נביא שקר הוא, אך במה דאמרינן [ב"ר נג, ד] שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע, אבל לטוב אינו חוזר, כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב, וזוהיא קושית הגמרא מינח ניחא ליה, ולמה לי כנ"ל דביקש שיהיו הכל נביאים שיהיה בחזרה, הא אמרו יהושע מכניס לארץ וטובתו של יהושע אי אפשר בחזרה, ואף מיתת משה אי אפשר בחזרה, כי אין מלכות נוגעת וכו', וע"ז משני הש"ס לא סיימוה קמיה וא"ש
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יג)
ומה נבואה נתנבאו? ... רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין. שנאמר "כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם וגו'". אל תיקרי "שנים" אלא 'שנים'. ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת? הוי אומר: אלדד ומידד
לכאורה תמוה: מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג, שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל, באמרם הנה בארזים נפלה שלהבת וכו'. והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה, כדכתיב [שופטים א' ב'] יהודה יעלה. רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף, וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם. [בהנבאם שיהושע יכניס את ישראל לארץ, חשבו אלדד ומידד שיהושע הוא משיח בן יוסף, ועתיד הוא להיהרג. על כן באה להם הנבואה שרק במלחמת גוג ומגוג ייהרג משיח בן יוסף.]
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)
יח ע"א
מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא
ופירשו בטעמו של רבי מאיר, "ומן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. [מבאר שדיוקי התנאים אינן דרשה גמורה אלא אסמכתא מן הפסוקים ומבאר הטעם שהחמירו בכהן גדול כי הוא בהול על מתו דווקא משום שאינו יכול להיטמא ולטפל במתו].
(רמב"ן, ויקרא פרק כא)
יט ע"ב
אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. שנאמר "ואלה תולדות אהרן ומשה", וכתיב "ואלה שמות בני אהרן". לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו
היינו (שמלמדו) בחכמת התלמוד, שנעשה עפ"י זה בריה חדשה. כדאי' עוד בסנהדרין דצ"ט: 'המעשה את חבירו לד"ת - מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו... וכל מאן דמעשי לחבריה למיגמר אורייתא, חשובין עלי' קמי שמיא כמאן דהוא ברי'. דאמר ר"ל: המעשה את חבירו כו''. הרי דמיירי בגמרא שמביא ליד קיום...
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק א)
רבי אלעזר אמר מהכא: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". וכי יוסף ילד? והלא יעקב ילד?! אלא יעקב ילד ויוסף כילכל. לפיכך נקראו על שמו
לזה ברכו ברוב טובת הארץ. "מבורכת ה' ארצו". מדה כנגד מדה.
(אור החיים, דברים פרק לג פסוק יג)
כתיב "פלטי" וכתיב "פלטיאל"?! אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה
מכאן מבואר יסוד, שאף שהיה הדבר כרוך בנס, שאם לא פלטו א-ל, לא היה יכול לעמוד בנסיון ולהתגבר על יצרו זמן כה ממושך, והוצרך לנס שיצילו מן העבירה, עם כל זה שאלו חז"ל "מה עשה?", כי אין אדם זוכה לנס, אלא אם כן עשה את שלו לשמור עצמו מן החטא.
(שיחות מוסר, תש"ל פרשת חיי שרה מאמר יא' עמ' מו)
כ ע"א
דבר אחר: "שקר החן" - זה דורו של משה ויהושע, "והבל היפי" - זה דורו של חזקיה, "יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי
"יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי, שלמדו תורה על ידי הדחק, וע"י כך עלו על הדורות הקודמים. יוצא שהקשיים המפריעים לעסק התורה אינם צרה כלל, אלא הם אושר נפלא: "היא תתהלל"!
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו' עמ' קנג)
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה
בדרך הטבע אין טלית אחת מספקת לששה אנשים. אבל זה רק כשכל אחד חושב על עצמו, ודואג שיהיה מכוסה.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו' עמ' קנג ועמ' קנז)
כ ע"ב
וכן היה רבי יהודה אומר נצטוו ישראל ג' מצות בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה
ואמרת וגו' - אין הפי' אמירה כמשמעו בפה, אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו', והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך וא"כ למאי כתיב ואמרת וגו'.
(העמק דבר, דברים יז, יד)
שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, וזהו סדרן, ראשון להעמיד מלך, ואחר כך להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות בית הבחירה. והטעם, כי אין כסא שלם עד שיעשה נקמה בעמלק, ואם אין כסא שלם אי אפשר לבנות בית המקדש, כי הוא כסא כבוד ה' וזה שער השמים. ולכך ראשון הכניע שאול עמלק, ואח"כ בנו דוד ושלמה בית לה', וזה יסודות, וזה ארמון על תלו. וכן היה הדבר בבית שני, ובפרט למ"ד קדושה ראשונה בטלה, והיתה קדושת עזרא קדושה חדשה, ולכך היה צריך ראשונה להכניע זרעו של עמלק ולקעקע ביצתם, ואחר כך לבנות בית המקדש כמו בראשונה. ולכך בימי כורש לא היה נבנה, אף שהיתה פקידה, כי עדיין לא נכרת זרעו של עמלק. אבל בימי מרדכי ואסתר, שנכרת זרעו של עמלק ונמחה כמעט שמם, אז החל לציץ ציץ מטע ישע, ולא איחר הדבר שנה שנתיים שנבנה הבית, והיה זה סיבת הבית ובנינו. ואחשורוש ידע זאת, כי תלוי בנין בית המקדש בהכניע זרעו של עמלק, ולהיות כל מגמתו שבל יעלה ישראל מעלה, כאשר כתבתי טעמו כנ"ל, ולכך הגביה המן ובניו וגידל ממשלתם, כי בזה היה בטוח כל זמן שהם בתואר המעלה, שאי אפשר להיות מתרומם קרן ישראל ובנין הבית כסא ה'.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)
...לבסוף לא מלך אלא על מקלו, שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי
אף לאחר הנפילה שהייתה לו, מצא החכם מכל אדם תחבולה לבל יפול ח"ו לאבדון. מה עשה? נשאר "מלך" על מקלו. אף כי לא היה לו אלא מקלו בלבד, החזיק במידת "מלכות" אף בעניו אשר הוא שם, והיא שעמדה לו לשוב אל כסאו כאשר מלפנים.
(שיחות מוסר, תשל"א כי תשא מאמר נה' עמ' רלז')
כא ע"א
ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא (על) [אל] המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה
מבאר שהצרות שנגרמו על ידי אבשלום ותמר [ויש גירסא אמנון ותמר] היו בגלל שהן היו מאשת יפת תואר ומצב זה הוא מצב בו אין די קדושה בעת התשמיש ולכך הילדים שנוצרים הם מתוך מצב זה. כי תמיד הילדים נוצרים לפי מידת ההתקדשות בעת הזיווג. נראה ממנו שהיה לו מקור לכך שא אבשלום היה בן יפת תואר אמנם בגמרתינו אין לכך מקור.
(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)
כא ע"ב
ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'
אין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל. [הסיבה לכך שטעמי התורה נעלמו מאתנו היא עיוורוננו, כלומר אי יכולתנו לתפוס את הטעמים בשכלנו. אך יש טעמים למצוות. ולראייה: טעמה של החמורה שבמצוות, פרה אדומה, התגלה למשה רבנו.]
(רמב"ן, דברים כב, ו)
אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד, "'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד פרה אדומה; וכן אמרם שהאלוה העלים סיבות המצוות שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלש מצוות אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו. [מבאר שאין כוונתם שאין למצוות טעם אלא שמאיתנו הוא נכסה כדי שלא נטעה בטעות שטעה שלמה].
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כו)
תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה
ואלו לא נהג משה טובת עין ולא הי' נותן מצות חקים ומשפטים בזמנו לישראל היה ניתן ע"י עזרא וכדאיתא בסנהדרין דכ"א ב' תני' ראוי הי' עזרא שתינתנן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה. במשה ה"א ומשה עלה אל האלהים ובעזרא ה"א הוא עזרא עלה כו' במשה ה"א ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא ה"ה כי עזרא וגו' וללמד לישראל חק ומשפט.
(הרחב דבר, דברים א, ה)
כב ע"א
אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך
בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח' עמ' תטו')
והנה ודאי שבגלל חטאיה שלה היא מתה, ואין היא נענשת בגללו. אבל סוף סוף אף הוא מצטער במיתת אשתו. ולמה הוא נענש? והרי "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י)?! על כך אמרו חז"ל "מפני שמבקשין ממנו ממון ואין לו", דהיינו ממון שחייב ואין לו לפרוע. ואכתי קשה, במה חטא? הרי אין לו?! אלא על כרחך שאין כלל מצב ש'אין לו'. מי שמרגיש בחובו כראוי, אין דבר העומד בפניו, ואין דבר הנשגב מכוחותיו*. ואם אין לו - סימן שאין מרגיש שהוא בעל חוב.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בהעלותך מאמר עג' עמ' שכב)
בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח' עמ' תטו')
א"ר יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו... אמר רבי אלכסנדרי... עולם חשך בעדו... ר' יוסי בר חנינא אמר, פסיעותיו מתקצרות... רבי אבהו אמר, עצתו נופלת
מיתת האשה היא מליצה מאומרם: רשעים בחייהם קרויים מתים... כי כשמתה בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות... הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי, והיא מעשה המידות המעולות והמעשים התוריים, ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זיכוך המעשים. וכן בענייני העולם, פסיעותיו מתקצרות, כי לא ייעזר ממנה כראוי אל השלמתן; וכן עצתו הראויה להימצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות: שנים בחלק השכלי, ושתים בחלק המעשי.
(עקידת יצחק שער כב)
קשה לזווגם כקי"ס וזה בזיווג שני
מסביר שכפי הנראה שזיווג שני זה היינו המחזיר גרושתו.
(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק א)
כב ע"ב
ת"ר מלך מסתפר בכל יום. כהן גדול מערב שבת לערב שבת. כהן הדיוט אחד לשלשים יום
וכן אמרו על מלך שמגלח כל יום, כי צריך אזהרה יתירה, היותו מלך, לבל יתגאל בחמדת מותרות, כדכתיב (דברים יז. טז) לא ירבה לו כסף סוסים ונשים, וכן כהן גדול בכל שבוע, למעט מותרות.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)
כד ע"א
"ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער". א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם. תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו?! אין. לבבל נחית, ואישתרבובי דאישתרבב לעילם. דיקא נמי דכתיב "לבנות לה בית בארץ שנער", ש"מ
והוא מדרש (=נדרש) מן חסרון המפיק הזה (בה"א של 'לה') שלא עמד לה (לגסות הרוח) הבית בארץ שנער.
(רמב"ן, במדבר לב, מב)
במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל
ולפום ריהטא מאוד תמוהה, כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותה מתי עולם.
(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תניינא) (יד))
ומפני חטאינו נתחשכנו עד שנחרב הבית, ונתוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב.
(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תניינא) (טו))
לז ע"א
...וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא
כי כל ישראל הוא צורך לעולם, ובחיבור פעולתם ישתלם העולם, ולכך באו ישראל במנין ולא במקרה, ולא הם מרובים למאוד בעמים על פני אדמה, כי הדבר כמ"ש, כמו שהחסרון גנות, כן עודף בלי צורך - גנות. ולכך אמר [במדבר כג י] בלעם, מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל, כי באו במספר מכוון, כי כל צורך בו לא העדיף ולא החסיר, ולכך אינם כל כך מרובים כעכו"ם שבאים במקרה ובטבע התולדה, וזהו מאמר הפסוק [דברים ז' ז] לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו', והבן.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)
לפיכך נברא אדם יחידי...
והנה בכתובות ד"ח אי' רב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד. ולפי פשט דמדבר אך בענין זכר ונקבה הוא תמוה דלמה לר"י להביא מפסוק שבפרשה אחרת והרי באותו פסוק כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ותו למה לו לדקדק מלשון את האדם שנברא יחידי. והלא בפי' כתיב פרשה שלימה שאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו וכל הענין אלא ע"כ כייל ר"י כוונה שני' ברומיא דקראי דבקרא הראשון כתיב ויברא אלהים את האדם הרי דמיקרי אדם בלי קריאת שם ואע"ג שנברא זכר ונקבה אח"כ מ"מ הרי הוא לבדו אדם. וכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם דמשמע שהנקבה גרם להיות נצרך להקרא אדם. ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים. היינו שני מיני אדם. והאדם המעלה יהא במעלתו גם בהיותו בלי האשה. ולבסוף נברא אחד. והוא האדם המעלה נשתנה ע"י האשה להיות נקרא אדם. ובזה יבואר הא דתנן בסנהדרין פ"ד לפיכך נברא אדם יחיד וכו'. ולכאורה קשה מה זה חידוש באדם יותר מכל הברואים שנברא אחד וממנו נתקיים המין ולדברינו ניחא שהיה ראוי להבראות שני מיני אדם אחד יהא אדם המעלה והשני מדיני. [מקשה מה מיוחד באדם שנברא אחד, שלא כמו שאר הנבראים, וממנו נתקיים המין. ומבאר שמלכתחילה היה ראוי לברוא שני מיני אדם - אדם המעלה, ומדיני.]
(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק ד)
ריש לקיש אמר מהכא, כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון, רבי זירא אמר מהכא, וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו
יש ללמוד מכאן שאלו שאינם פושעים ברצונם, אלא שלא ברצונם מאונס, לא יעזבם האל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני.
(רמב"ם, מאמר קידוש השם)
טעם הדבר לפי שלא ידעו באיזו צורה יבחרו.
(כלי יקר, שמות פרק לב פסוק א)
לז ע"ב
ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עון מחצה
...אם הוא בא לבקש כפרה, על חטאים שחטא, לפני בואו שמה, שהרי אין הוא יכול להביא כיום את הקרבנות, שבאה עליהם המצוה מאת האלוה, קרבן מיחד לכל חטא וחטא זדון ושגגה, ואין לו לסמוך אלא על מאמר החכמים, גלות מכפרת עון, והן עתה גולה הוא אל המקום הנרצה [מבאר שגם העליה לארץ ישראל מכפרת כמו הגולה אל ער מקלט].
(ספר הכוזרי, מאמר חמישי אות כג)
לח ע"א
אמר רב חסדא דרש מרי בר מר מאי דכתיב וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו אין צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו ועוד גלות יכניה קיימת דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף חרש כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין מסגר כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין וכמה היו אלף עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוו
..דידוע מ"ש בגמרא [סנהדרין לח.] וישקוד ה' וגו' כי צדיק וכו' צדקה עשה הקב"ה וכו' שהקדים לגלות שתי שנים קודם ונושנתם, דאז היו ח"ו משוקעים בטומאה, ולא היתה ח"ו תקוה להם כלל, והנה כל חורבן בית המקדש, נאמר במלכים ודברי הימים, בשביל חטאת מנשה, ופוקד עון אבות על רבעים, לכך האריך הקב"ה זה אחר זה, והיה אמון, יאשיהו, צדקיהו, ואחיו יהויכין, והיתה גלות ישראל, כי אין מאריך יותר מארבע דורות, אבל אילו מדותיו של הקב"ה להאריך אפו על חמשה דורות, אם כן היתה הגלות מתאחרת עד בנו של יהויכין או צדקיהו, א"כ היה הבית עומד יותר, והיה ח"ו כמנין ונושנתם, ומרה ח"ו היתה באחריתו, ולכך מיהר משה והשתחוה, כי ראה גם ראה חורבן הבית וסיבתו וענינו כמאמרו ונושנתם, ומאז בעון עגל, נולדה סיבה לחורבן בית, ואתי שפיר [מבאר שכאשר אמר ה' שהוא מאריך אפים עד דור רביעי מיהר משה לקוד שלא יאמר ה' עד דור חמישי, כי אז ראה ברוח הקודש שהגלות תבוא אחר מניין של "ונושנתם" וחלילה לא תהיה תקומה לישראל.]
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)
לח ע"ב
אמר ההוא מינא לרב אידי, כתיב ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מיבעי ליה? אמר ליה, זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו, אי הכי ניפלחו ליה? כתיב אל תמר בו, אל תמירני בו
אבל נראה מפשט הכתוב שיצוה אותנו שננהוג כבוד עם זה המלאך יותר ממה שנעשה עם מלאך אחר, מצד היותו שמו של הקב"ה בקרבו ראוי שננהג עמו כבוד מאד, כמו שננהג עם השם יתב', וכבר דרשו רז"ל ואמרו זה מטטרון ששמו כ'טם רבו כמו שאמר בפרק אחד דיני ממונות אמר ליה ההוא מינא לרב אדא כתיב ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מבעי ליה אמר לו זה מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו, ובין שנבין כונתם בזה המאמר, או שלא נביא אותן, אין ספק כי יש להם לרז"ל הבדל גדול בין זה המלאך למלאכים אחרים, עד שלא נקרא בשם המיוחד שם ד' אותיות אלא הוא, ולזה צונו השי"ת שנתנהג עם זה המלאך כמו שנתנהג עמו.
(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)
כי עולה (מטטרון בגימטריה) מספר עצמו של השם (שדי), ובחטא האדם - יסתלק שם שדי ממנו.
(אור החיים, שמות כג, כא)
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבש"ע, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו. אמרו לפניו: רבש"ע, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבש"ע, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך - עשה! כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך? אמר להן: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'"
(דברי המלאכים הם) קטרוג על בריאת אדם, כי בשלהם דיברו (מתוך עניין שלהם אמור את דבריהם), כי ידעו (שהאדם) בעונו יפגום אותם וימעט חילם, ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות מאדם.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)
אמר רבי יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו
זכרו בריאת אדם ב'ששת ימי בראשית', ואמר, "זכר ונקבה ברא אותם", וחתם הבריאה כולה ואמר, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ופתח פתח אחר לבריאת חוה מאדם, וזכר עץ החיים ועץ הדעת ודבר הנחש והענין ההוא; וזכר שזה כולו היה אחר שהושם אדם בגן עדן; וכל החכמים ז"ל מסכימים שזה הענין כולו היה יום ששי ושלא נשתנה ענין בשום פנים אחר ששת ימי בראשית. ולזה לא ירוחק דבר מן הענינים ההם, כמו שאמרנו - שעד הנה לא היה טבע נח. [רואים ממאמר זה שכל המעשה היה ביום הששי טרם שמכמס היום השביעי וזה מתאיםלכלל שלא ישתנה דברררר אחר ששת ימי בראשית ובאותם ששה ימים יתכן שינוי כיון שעוד לא גובש טבע יציב לכל הנמצאות והרמב"ם מעיר שדברי חכמים אילו הם בתכלית השלמות.]
(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)
דאמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא
ודברינו הנה אמנם הוא במלאכים אשר הם שכלים נפרדים, שתורתנו לא תכחיש היותו ית' מנהיג זה המציאות באמצעות המלאכים. וכתבו החכמים במאמר התורה, "נעשה אדם בצלמנו" ואמרו, "הבה נרדה" (אשר זה לשון רבים) - אמרו, "כביכול, שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". והתמה מאמרם, 'מסתכל' - כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון, שהאלוה יעין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. ובמקומו אמרוכן מחלט, "אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה" - ו'פמליא' הוא המחנה בלשון יון. וב'בראשית רבה' גם כן נאמר, וב'מדרש קהלת', "את אשר כבר עשוהו" - 'עשהו' לא נאמר, אלא 'עשוהו', כביכול, הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר, "הוא עשך ויכוננך". וב'בראשית רבה' גם כן אמרו, "כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו".
(מורה נבוכים, חלק ב פרק ו)
וכן מזה מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין הקדוש ב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ואמרו גם כן (סנהדרין לח, ב) עד שנמלך בפמליא של מעלה, עניינם שממה שאנו רואים השכר והעונש מתמזגים בדרך מדריגות, פמליא של מעלה שהן ככלי ניגון נערך בשלם שבפנים נראה כאילו הוא מעיין ומסתכל ונמלך בהן, וכן בכל פעולותיו יתברך, עד כאן לשונו וישמע חכם ויוסיף לקח.
(של"ה, תולדות אדם - בית נאמן (ב))
דע מה שתשיב לאפיקורוס - אמר ר' יוחנן: ל"ש אלא אפיקורוס של עובדי כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי
אשר קרך - ... ונראה עוד לפרש עפ"י מש"כ בס' ויקרא כ"ה מ"ז בהר"ד דישראל נמשל לאש ואוה"ע למים וכשנוגעים זב"ז המים מכבים את האש ומהאש נעשה עשן ומזיק יותר מהמים, כך כשישראל מתערב עם גוי ומסיר ממנו דת אש, ונעשה מין ואפיקורוס שאינו מאמין והוא גרוע מהגוי העובד ע"ז כמו שביארנו בפרשת ניצבים שהוא ראש ולענה, וכדאיתא בסנהדין דאפיקורוס ישראל גרוע מאפיקורס גוי ופקר טפי.
(העמק דבר, דברים כה, יח)
אדם הראשון בלשון ארמי ספר, שנאמר "ולי מה יקרו רעיך אל"
..לשון ארמאי הוא מענין עץ הדעת טוב ורע, כי יש ארמאי לשון קודש ולשון נכר והוא בלול טוב ורע.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)
והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר ולי מה יקרו רעיך אל
...ולאחר שחטא ופתח המקור מענין אחד מטוב ומרע, אזי הראהו הקב"ה דור ודור ודורשיו וחכמיו ומנהיגיו לפי ענין המקורות שנפתחו עתה, איך ראוי להיות ההתפשטות והענפים וענפי ענפים.
(של"ה, תולדות אדם - בית הבחירה (ז))
ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי ... ר' עקיבא תיקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה .
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)
רב נחמן אמר, כופר בעיקר היה, כתיב הכא עברו ברית וכתיב התם (את בריתי הפר) ואמרו על אשר עזבו (את) ברית ה' (אלהי אבותם) [אלהיהם]
מבאר שהארץ, היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור, שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה', ועי"ז שנתקלל האדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה, שנאמר (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך.
(כלי יקר, דברים פרק כט פסוק כא)
רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה
לא תאכלו על הדם - סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה, לרמוז מה שאמרו ז"ל (ב"ר כא ז) כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין, וזה הוא סוד דבריהם ז"ל (סנהדרין לח:) שאמרו אדם מושך בערלתו היה, זו היא ערלתו, והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת וערלתם ערלתו לא תאכלו, פירוש מפרי ערלה, על הדם פירוש על סיבת הדם, כי זו סיבה לכל שפיכות דמים, דם אדם, ודם זרעיותיו. ויש לך לדעת כי סיבת הערלות ועקרם זה מקורם, שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם, לא של צומח ולא של בעלי חיים. [מבאר שהכוונה היא שאדם הקדים לאכול מפרי עץ הדעת שהיה בעבורו בבחינת ערלה, ובעטיו של חטא זה ירדה הערלה - הן בצומח והן בחי - לעולם.]
(אור החיים, ויקרא יט, כו)
אמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים", כיון שסרח - הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "אחור וקדם צרתני וגו'"
אין הכוונה כפשוטו. אלא הכוונה לכוחותיו והשגותיו. שכל העולם היה בהישג ידו. ואף כיום, לאחר שמיעט הקב"ה כוחו - עדיין רב כוחו מאוד. ובידו להשיג הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלה')
ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה - אן נטה לבך
אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו. והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ע"ב), "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" [מבאר שלאחר שאדם הראשון חטא ניסה להצדיק טעותו ע"י סברות שונות.]
(רמח"ל, דעת תבונות, סי' מ)
לט ע"א
א"ל ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם כהן הוא, דכתיב "ויקחו לי תרומה". כי קבריה למשה, במאי טביל?..
אמנם נראה, דידוע דקב"ה קברו למשה, דכתיב ויקבור אותו, ודעת מהרש"א בסנהדרין [דף לט.] דלכך נקבר מה', הואיל ולא ידע איש את קבורתו, ולזאת חשב מהרש"א דהיה מת מצוה הואיל שלא היו לו קוברים זולת ה', אבל כפי הנראה ממשנה דסוטה [דף ט ע"ב] לא מן השם זה נתעסק עמו הקב"ה, רק הואיל ונתעסק בעצמות יוסף, ולא היה גדול בישראל ממנו, לכך נתעסק עמו ה', וצ"ל דמחמת לא ידע איש את קבורתו עדיין היה יכול לקבור אותו בן אדם, ואחר כך להתעלם מקום קבורתו כדאמרינן [שם יג ע"ב] דהיה סימן בתוך סימן, ומכל מקום אי אפשר לדעת קבורתו, והיה מפלאות מעשה ה' כי נורא הם, רק היה לכבודו הואיל ונתעסק בעצמות יוסף כנ"ל.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)
לט ע"ב
אמר רבי יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו'
התורניים ומקובלים חלקו על זה [על הפילוסופים], ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש, כי אם בעשות מצוות בשלימות וכונה רצויה, אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה', והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות, יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה, מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)
...מאי שנא חמשים איש? אמר רבי אלעזר: מיעקב למד, שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה
הקשה המהרש"א: מי דוחקו לומר שמיעקב למד עובדיהו לעשות כן? אימא מסברא דעצמו עביד הכי, כדי שיהיו הנשארים לפליטה?! אלא שממספר מקומות אנו למדים שאין לאדם לעשות דבר מדעתא דנפשיה. שאין אנו יודעים לאן הוא עלול להגיע בסברותיו. לכן אפילו גדולי החכמים לא עשו אלא על פי לימוד ממעשה רב, ואפילו בדבר המובן מסברה.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישלח מאמר יד' עמ' נט)
מב ע"א
דאמר רב יהודה ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים
אמנם שהגלגלים חיים משכילים - רצוני לומר, משיגים - זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים, כאש וכארץ, כמו שחשבו הסכלים, אבל הם, כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם, ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים - אמר, "השמים מספרים כבוד אל וגו'". ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב, שזה לשון הענין! וזה, כי 'לשון הגדה וסיפור' לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם - רצוני לומר, ענין הגלגלים - לא ענין בחינת האנשים בהם - אמרו, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" - הנה כבר באר ופרש, שהוא מתאר עצמם, שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת - כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים או להראות על עצמו השיג - כבר אמר, "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", כמו שבארנו. וזו - ראיה תוריה, לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק ה)
...ובאמת הנוצרים אחרונים חושבים, שאין כל כוכבים בעלי מדע ונפש כלל, ואין להם נפש שכלי המנהיג אותם, רק המה כדורים מקשים חומרים כמו כדור ארצי, וכפי אשר שם בם הטבע היוצר בראשית לילך להתנענע סביב סביב תמיד הם מתמידים בטבעם. ולזאת רצו לשחוק על מה שקבעו חז"ל (סנההרין מב,) בקדוש לבנה 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)
הלבנה, המתמלאת ומתמעטת ... יש בזה הענין ידיעות עמוקות לחכמים בהבנת דרכי הלבנה והליכותיה, והתחברה עם השמש בכל מקריה, שהם דוגמא ממש לכל הענינים הכלליים של ההנהגה הסובבת להשלים הבריאה לפי התכונה הזאת שיש בה, שצריך להשלמת ענינה הריבוי והמיעוט, אשר על כן המשילו כנסת ישראל ללבנה, ואמרו (סנהדרין מב ע"א), "שהם עתידים להתחדש כמותה". והפרטים בענין זה רבים ועמוקים. אך כלל הענין הוא, שהגלגל הסובב על ישראל וכללות הנבראים להשלים תיקונם מצד תכונת הבריאה, לא מצד המעשה של התחתונים - כלל עניניו מתראים בלבנה הזאת וכל הנבחן בה. [מבאר שמחזוריותה של הלבנה, דהיינו התמעטותה ומילואה, מרמזים על מצבם הרוחני של עם ישראל ושלמות הבריאה כולה.]
(רמח"ל, דעת תבונות, קפח)
פועלי אמת שפעולתן אמת
כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם, אבל מתוארים בשהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם. כי על זה ייאמר להם: פועלי אמת שפעולתם אמת.
(עקידת יצחק שער ח (פרק החיבור הטבעי))
תנא דבי רבי ישמעאל, אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיים
כי היושבים לפני ה' המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה (קידוש החודש), הם אשר יתרחקו ראשונה משיבושי הדעות... כי יראו אמיתתן, והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה', להכין לפניו כל עבודתם, כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל... ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחודש דיין... כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר, אין עוד מלבדו, ברוך הוא וברוך שמו [מי שמתעסק בקידוש החודש לומד שלא לייחס לכוכבים תכונות אלוקיות, ורואה כי הקב"ה מושל בכל. לכן נחשב קידוש החודש כהקבלת פני שכינה.].
(עקידת יצחק שער לז)
מג ע"ב
אמר רבי יהושע בן לוי כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב זובח תודה יכבדנני
מבאר שמציאות היצה"ר בעולם, הוא הכרחי, ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו. קרבן התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמ"ש,ע"כ מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור, אבל מ"מ צריך עדיין אל היצה"ר לקיום המין, ע"כ היו גם חלות חמץ, והיו ג' חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא, ומשנה, ותלמוד, וחלק רביעי יתן אל קיום גופו.
(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק ט)
...וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני, ודרשו ז"ל (סנהדרין מג:) זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון.
...והנה נתבטל מלכות כל [שבטי] ישראל (ממנו) משמת שלמה, כדכתיב לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו. אם כן דבר ברור הוא שלא אמר הנביא אלא שלא תסור לגמרי. והאמת הוא כי בזמן הגלות אינו נקרא לא הסרה ולא ביטול כלל, לפי שאינו מצד יהודה אלא מצד העם, כי לא הבטיח הנביא את יהודה שלא ילכו ישראל בגלות לעולם בעבור שיהיה הוא מלך עליהם בכל זמן. [מבאר שראשי הגלויות הם נחשבים גדר שלטוני, לא שהם מלכות אלא הם רשות לדיין לדון יחידי. ונראה מדבריו שאין זה באור הפסוק אלא אסמכתא ואילו ההבטחה של התורה היא על מלכות עתידית ממש שאם תהיה מלכות לא תסור מיהודה. אך יתכן שלא תהיה כלל בעם כגון בגלות.]
ועוד, דוק שאמרו "יראה עצמו", כוונתם שאין די בידיעת חומר עניין דקדוק הדין, אלא צריך שהדבר יהיה בבחינת "יראה", ראיה חושית ממש, עד כמה חמור הדבר. ועוד: לעולם! בכל עת שיושב בדין צריך לראות את החרב ואת הגיהנם.
ולכך נאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו. וידוע כי מה שממנין לפעמים איזו דיין שאינו הגון זהו בסבת רום לבבו או לבב קרוביו ומשפחתו המהדרים אחריו כדי שיהיה מאושר בארץ להיות להם לשם ולתהלה כהוראת שם אשרה מלשון אשרוני בנות. ורז"ל אמרו (סוטה ה.) כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה
וביארנו בשאלתות הנוספות לפ' משפטים ע"פ דברי גאון ז"ל דיש נ"מ לדין, דבמקום שאין ת"ח אין אסור להעמיד דיין ע"ה אם אין לפנינו דיין ע"פ התורה ואם א"א להשיג אזי אפי' ערכאות שבסוריא שדנים עפ"י דעת ב"א כשר, וא"כ ה"ז כמו דין מצבה שפעם היא כשרה היינו בימי האבות שהיתה אהובה, פעם היא אסורה היינו משעה שנהייתה שנואה כמש"כ במקרא הסמוך בהע"ד; משא"כ במקום שיש ת"ח אלא שהוא אינו דיין ע"פ איזו סיבה אסור להעמיד דיין ע"ה אפי' א"א להשיג דיין ע"פ התורה והרי זה כמו איסור אשרה לע"ז דלעולם אסור להעמיד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו במקרא ואתה תחזה. ולפי זה נסמכו יפה שתי אזהרות הללו לכאן, וגם לשון המקרא שאנו עומדים בו מתפרש יפה דאסור להעמיד אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' והיינו דיין ע"ה אצל ת"ח דהוי כאשרה. [מביא את נוסחת הרמב"ם, שכנראה גורס בדברי ר"ל 'כאילו הקים מצבה', ומבאר שהעמדת דיין עם הארץ - יש מקרים שהיא מותרת, כגון כשאין שם ת"ח, אך במקום ת"ח אין שום מקום לדיין ע"ה, כאשרה שהיא פסולה מכל וכל.]
ומ"מ צריך ר"א גם אל סמיכות הפרשיות, כי בלא הסמיכות הייתי אומר, דווקא אדם אחר, שאינו דיין וחשוב לא יפסיע על ראשי עם קודש דרך בזיון בק"ו מן האבנים, כי ציווי לא תעלה במעלות הוא לסתם כהנים,שאינן דיינים, אבל הדיין שצריך להטיל אימה על הציבור, כדי שיהיו דבריו נשמעים, הייתי סבור, שמותר לו לפסוע על ראשי עם קודש, ושמא תאמר שמעלת השופט גדולה מן מעלת הכהן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, קמ"ל הסמיכות ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ר"ל, אותן משפטים שנזכרו למעלה ובאים בק"ו מן האבנים שלא לפסוע על ראשי עם קודש, תשים גם לפניהם דהיינו לפני הדיינים לומר שגם הדיין הוא בכלל ק"ו זה. ודעת בר קפרא לדרוש פסוק "ולא תעלה במעלות" דרך דרש, שהדיין צריך להיות מתון בדין. ודבריו מחוסרים ביאור
והקרוב אלי לומר בזה שכך פירושו, כי כל דיין שאינו דן במתון הוא מצד גסות רוחו שהוא רוצה להראות לכל אדם כי הוא בקי בדינין ויודע לדמות מילתא למילתא ובגובה אפו בל ידרוש מעל ספר תוכן הדין ונמצא שזה שאינו דן במתון הוא העולה במעלה דרך גאה וגאו.
אבל הענין כך, למה אין שני דברים לדור, והוא כי ידוע [סנהדרין פט ע"א] כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואמרו הטעם כי כל נביא יש לו שער וצינור בפני עצמו שממנו נבואתו מושפעת, וא"כ אי אפשר בסגנון אחד, כי הלא לכל אחד שער ועולם מיוחד ומה טיבו של זה לשל זה. וא"כ אז שהיתה הנהגת הדור על פי רוח הקדש, כדכתיב ואצלת וכו' ונשאו אתך, א"כ לא יתכן שיהיו שני דברים, כי הלא אין נבואתם בסיגנון אחד, ועולמות וצינורות מיוחדים. ואיך תתקיים הנהגתם שהיא באופנים מתחלפים זה בכה וזה בכה, והנהגת הדור צריכה להיות שפה אחת ודברים אחדים והיו לאחדים, ושני זקנים וכל שכן יותר, הלא הכל נפרד ונחלק לסגנון הרבה, כי כל אחד מתנהג כפי מדרגה ובחינה שלו, ולא תתקיים הנהגה כזו. אך זהו בשאר נביאים, אבל זקנים של משה שעמדו לפני משה והוא האציל עליהם, א"כ כולם קבלו כאחד ממשה, וא"כ אב לכולם משה, ואין כאן חילוק צינורות או שפע עולמות, הכל מבחינה אחת. א"כ פשיטא שתהיה הנהגה נכונה, ולכך אמר השם ואצלת מרוחך עליהם, וא"כ המה ינשאו אתך, כי הן ומשה הכל אחד, ושורש אחד לכולם בשוה.
ואילו היה בכח יהושע להאציל מרוחו על זקנים כמשה, תתכן בהם הנהגה גם כן, אבל יהושע לא היה כחו כל כך גדול שיאציל משלו לאחרים, וא"כ אילו היתה הנהגה בזקנים, יחוייב שתהיה להם הארת רוח הקדש כל אחד כיד ה' הטובה עליו משמים, וא"כ הרי צינורות מתחלפים, ותקולקל הנהגה. ולכך צריך דבר אחד לדור. והטעם אשר משה יכול להשפיע ולא יהושע, כי פני משה כחמה המשפיעה באורה לכל כוכבי לכת, ויהושע כלבנה דלית לה מגרמיה כלל, והנה משה היה רב ענותן, וחשב כי כחו של יהושע חזק ככחו להשפיע בזקנים, אמר אתה וזקנים כמו שהיה בדורו, אבל הקב"ה ידע כי אין כח ביהושע להשפיע לזולתו, וא"כ יהיו שני סגנון כנ"ל, ולכך אמר דבר אחד לדור וכו', וזקנים שבדור בקשו לפרש למה בימי משה נשאו במשא ג"כ ובימי יהושע לא, ואמרו פני משה כפני חמה ויכול להשפיע לכך נשאו אתו, אבל יהושע כלבנה דלית ליה להשפיע, צריך דבר אחד לדור כנ"ל וא"ש.
וידוע מ"ש רש"י בנביאים בשם המדרש, כי אותו יום שמת אחז נתקצר היום עשר שעות ולא היה רק ב' שעות, ואחר כך כשהגיע אור של יום שלשים לפי מהלך כ"ט פעמים מעת לעת, עדיין היה בתוך כ"ט מעת לעת, כי מה איכפת בשקיעת החמה שלא בעונתה, סוף כל סוף מהלך לבנה חזרה עשר שעות הנ"ל, ועדיין היא בתוך כ"ט יום, ולכך סבר חזקיה כי אין זה יום ל' באמת ללבנה, רק כ"ט יום הוא כמש"ל, ובשביל כך עיבר והבן.
אמנם באמת מכל מקום טעה, כי על כל פנים היה יום ל' למנין ערב ובקר יום אחד, ואילו רצו הבית דין לקבוע אותו היום לראש חדש היה הרשות בידם, ואין נפקא מינה במהלכי לבנה, דאתם אפילו שוגגים וכו', והואיל וראוי לקבוע, 'ניסן' קרינן ביה. [חזקיה עלה לכס המלוכה בא' בניסן. א"כ אחז אביו מת בערב ר"ח. אותו יום שמת בו אחז נתקצר בעשר שעות, היינו מהלך השמש התקצר בעשר שעות. חזקיהו סבר שהיום הבא עדיין שייך לחודש הלבנה הקודם, שכן מהלכי הלבנה אינם קשורים למהלכה של החמה, ולפי הלבנה זהו עדיין היום הכ"ט. אך מכל מקום טעה חזקיהו, כי למניין 'ערב ובקר יום אחד' היה זה יום הל'.]
וע"כ הכי הוא שהרי כאן חילקה תורה לשנים, ובכלל שופט דלעיל נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו' גם השופט דהאי קרא, והיינו דאיתא בסנהדרין די"ד דראב"י אמר דכ"ג יקרא שופט שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו', ולכאורה תמוה האיך מוכח דכה"ג נקרא שופט, דלמא השופט הוא משבט אחר, אלא כמש"כ דע"כ בכלל השופט אשר יהיה בימים ההם נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו'. [מבאר שהכהן הגדול היה המוכשר בישראל לפסוק דין ע"פ סברתו, אמנם ראש הסנהדרין היה המוכשר לקביעת הדין ע"פ הוכחות ובירורים.]
ונראה, כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן, והוא מיאן לתת וצוה להלחם, ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה', וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית.
מצורף לזה, שקנא יהושע לכבודו של משה, שהיה נראה מדעת אלו השנים שהיו בוחרים יותר שיהיה רוח מיוחד לעצמם, ולא יהיה נמשך מרוח משה רבינו ע"ה ועם היות שלא היתה כונת אלו לזה, טעה יהושע בכך. כי לדברי מי שאומר שם בסנהדרין שאלו שני האנשים במחנה נשתיירו, לא אירע זה להם אלא מצד ענותנותם. שאמרו שם: תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה, יש אומרים בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה וכו' כדאיתא התם. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו, בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש וגו', אמרו אלדד ומידד אין אנו ראוים לאותה גדולה, אמר להם הקב"ה הואיל דמיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם שכל הנביאים כלם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו.
והנה לדעת רבי שמעון, יהושע טעה בכונתם של אלו, כי הם מצד ענותנותם נסוגו אחור, והש"י השפיע עליהם הנבואה מצד מעלתם. ויהושע חשב שהם נשארו במחנה כדי שלא ירצו שיהיה רוחם נאצל ונמשך מרוח משה, אבל ישימו ראש בפני עצמם. ומפני זה אמר: אדוני משה כלאם, שראוי לשומם בבית הכלא, כדי שלא תפסד הנהגת ישראל בשבילם.
ולדברי מי שאומר בקלפי נשתיירו, יבא הענין כפשוטו יותר, לפי שאלו השנים כבר ראו שלא היה חפץ הש"י בעת ההיא להיותם נביאים, ועם כל זה היו הם מתנבאים במחנה. ומתנבאים הוא מבנין התפעל, שענינו שהוא נסבב להביא הדבר על עצמו, כמו אלו שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה, וגם כי לא ישיגו אותה נקראים "מתנבאים". כענין שכתוב יש מתעשר ואין כל, שגם שלא ישיג העושר קרוי מתעשר. ומפני זה אמר יהושע למשה אדוני משה כלאם, אחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי, היו ראויים לשומם בבית הכלא.
מצורף לזה, שחשדם יהושע שמא כשהיו משתדלים להשיג הנבואה לא היה [מצד] חפצם להשיג נבואה בלבד, אבל מצד שהיו מקנאים שלא נתבררו בהנהגת ישראל עם שבעים איש הזקנים, כי אלו עד עתה לא השתדלו להשיג הנבואה. והיה נראה מזה כי אין חפצם בנבואה מצד עצמה, אבל להשתרר ממנה על הצבור. ומפני זה בקש יהושע ואמר: אדוני משה כלאם. ירצה, שיהיה עונשים מדה כנגד מדה. כי הם היו רוצים יקיות הנהגת ישראל על ידיהם ושיהיו משועבדים תחתיהם, ולזה היה ראוי שיענישם משה, שאף הנהגת עצמם לא תהיה ברשותם, כי מי שהוא בבית הכלא אין צריך לומר שאין הנהגת אחרים ברשותו, כי גם הנהגת עצמו וכל תנועותיו ברשות אחרים. [מבאר הר"ן מה היתה טעותו של יהושע ומה ההבדל בין שתי דעות התנאים שלמי שאומר בקלפי נשתיירו הרי שנשארו התנבא במחנה כי הבינו אין צורך ביותר נביאים ויהושע חשדם שרוצים להשתרר. ולדעת רבי יהושע שנשתיירו במחנה הרי מרוב ענוותם לא הלכו כי אמרו שאין הם ראויים ודווקא משום כך העניק להם ה' נבואה מיוחדת שלא פסקה בעוד שיהושע הבין זאת כביטוי של גאווה.]
(סד) אמר החבר: גדולה מזאת הסנהדרין חובה היתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקבלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות, היתכן כי ימצאו תמיד בקרב העם שבעים זקנים, אם אין החכמות נפוצות וקבועות בעם, ואיך לא יהיה הדבר כן, אם לשם קיום המצוות עצמן, יש צרך בכל החכמות האלה, כי הנה החכמות הטבעיות אדם מישראל צריך להן במצוות הקשורות בעבודת אדמה לדעת את הכלאים ולהשמר משביעית ומערלה, ודעת להבחין בין צמח לצמח ולהכיר את מיניהם, למען יעמדו בבריתם, ולא יתערב מין במין, חכמה גדולה היא לדעת אם הכמון למשל, הוא ממין השעורה או השפון ממין החטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וכן יש לדעת את כחות שרשי הצמחים ומדת התפשטותם באדמה, מה מהם ישאר לשנה הבאה, ומה לא ישאר למען דעת כמה להרחיק מין ממין במקום, ומה מדת זמן לתת בין נטיעה לנטיעה, וכן תועלנה החכמות הטבעיות להבחין בין מין למין בבעלי החיים, לתכלית דומה, וגם לתכלית אחרת, להכיר אי זה חי ארסי הוא, ואי זה לא ארסי, אחרי כן באה ידיעת הטרפות שהיא דקה מכל הידיעות, אשר הזכרו אצל אריסטו, על גורמי המות לבעלי החיים, בהיותה מלמדת אותנו להתרחק מאכילת הבהמה העומדת למות, והמעט אשר נותר אצלנו מחכמה זאת, תתפעל ממנו הדעת, אחרי אלה באה ידיעת המומים הפוסלים את הבהמה למזבח, ולבסוף ידיעת ההפרש בין מיני הזיבות לאיש ולאשה, וכמות ימי פקידות הנדות, ובפרטי הדברים האלה, יש חכמות אשר אין אדם יכול לעמד עליהן בדרך ההקש, בלא עזר אלוהי, אשר לחכמת הגלגלים ומהלכיהם, העבור הוא אחת מתולדותיה, וידוע הדבר כי מעלת העבור נפלאה עד מאד, וכמה חזקות קביעותיה אצל אמתנו, אכן אומה זו חלושת החמר היא אך אמיצת הצורה... [מדרישות אילו שיש מן הסנהדרין, ניתן למוד על התורה עצמה שהיא מלאת חכמה ושכדי להבינה ולהבין את מצוותיה יש צורך בידיעות רחבות ובעם משכיל.]
והנה כבר ביארנו בס' שמות ל"ב י"ח ובזה הספר להלן ז' פ"ט דעל למוד תורה שבע"פ שהיה משה ג"כ מדבר ומפלפל בכח סיעתא דשמיא מיקרי לדבר אתו ולא אליו והיינו דכתיב ביום דבר ה' את משה. אז הנה הנם בני אהרן נחשבו לתולדות משה. [היינו (שמלמדו) בחכמת התלמוד, שנעשה עפ"י זה בריה חדשה. והיכן מצינו שעסק משה בפלפול תורה שבע"פ? עי' העמק דבר, לבמדבר ז, פט, שאומר שכשנאמר "ביום דבר ה' את משה" ולא 'אל משה' היינו כח סיעתא דשמיא לפלפול תושבע"פ.]
ויש להקשות על מעשהו של פלטי: מה תועלת באמירה "כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה"? הרי הוא בעצמו נעצה, ומי יעכב בעדו כשיתגבר עליו יצרו?! לעצה עמוקה ירד פלטי באותה שעה. הוא ידע שבשעה הראשונה הרתיעה מפני התקרבות לאישה זו שאינה שלו היא חזקה ביותר. וכדי שלא יסתגל למצב בו נמצאת איתו האישה, ראה להזכיר לעצמו את עצמת הרתיעה שהיתה לו בתחילה, ואת תוקפה של ההחלטה שקיבל, ע"י החרב שנעץ.
אולם בדורו של רבי יהודה ברבי אילעאי היה כל אחד דואג לחבירו, ומכסה את זולתו, ובאופן זה מספקת טלית אחת לששה. כשכל אחד חושב על חבירו, ונותן לזולתו - כולם מכוסים. מציאות זו, שששה תלמידים מתכסין בטלית אחת, מורה על מעלת 'איש אחד בלב אחד', במידה שאין דוגמתה בכל הדורות, על כן היתה קבלת התורה שלהם במדרגה הנעלה ביותר.
ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או עפ"י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה א"א לעשות עפ"י הכרח מצוות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מ"ע, מש"ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ"ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ"י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מ"ע לסנהדרין למנות מלך.
והא ודאי א"א לפרש שאין בו מ"ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו' וזבחת מבקרך וגו' שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה, ה"נ נימא דה"פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו' לא תוכל וגו' דוקא אשר יברך, אבל א"א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם, הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש"כ הרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג ופ"ג ה"ח יע"ש וכ"ה בסנהדרין די"ט אלא ע"כ מצוה הוא, ומ"מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש"ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם. [מבאר כי אמנם ישנה מצווה חיובית להעמיד מלך, אך היא מותנית בהסכמת העם כי זו דרך השלטון הרצויה לו.]
ואין הכונה עיקר נתינת הלוחות ותורה שבכתב. דלזה בודאי הי' משה מיוחד באשר לא קם כמוהו נביא בישראל אלא דרך הפלפול היינו חקים ומשפטים. וג"ז דייק התנא שתנתן התורה על ידו לישראל, פי' עיקר מה שלמד הקב"ה חקי התורה והגיונה למשה לא הי' אפשר אלא על ידו וזה הכח ניתן למשה יחד בשעת לוחות ראשונות כמבואר בכתוב ואותי צוה ה' בעתה ההיא חקים ומשפטים ועוד כמה מקראות מבואר בס' שמות אבל הלימוד לישראל זה הדרך אלמלא ניתן למשה זה הכח הי' ניתן ע"י עזרא. והי' נכרת הברית ע"ז אז בימי עזרא כי אז הי' יסוד לגלות החל הזה שההכרח לנו להגיע לזה הלימוד כמש"כ. וגם עתה הית' יד ה' על עזרא והרחיב הלמוד הזה לאין תכלית. [מבאר שהתורה שבכתב עצמה ודאי היתה ראויה להינתן רק ע"י משה ולא ע"י אחר, אך את דרכי הלימוד והפלפול ראוי היה עזרא ללמד לישראל, לולא קדמו משה.]
והעונש הוא שאשתו מתה, והביאור בזה הוא כי יותר יש מכל חייב האדם לאשתו, ואין לך 'מלווה' ומיטיב גדול לאדם יותר מאשתו, ואם אינו מכיר בטובת אחרים, אף בטובת אשתו אינו מכיר. וכיוון שאינו מכיר בערך הטובה, סופו שנוטלים אותה ממנו.
אפילו עד כדי ... להחיות מתים. [(שמות רבה פרשה ד, ב)"...וכן אתה מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה מת בנה התחיל מתחנן ואומר (מלכים א יז) "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה", וכתיב (שם) "וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד"... שמסר נפשו על אכסניא שלו".]
[ומבאר באריכות שבעצם מראש היה אור התורה גלוי ובהיר ולכן דרש רבי מאיר כתנות אור אלא שהחטא גרם לעיבוי והמצוות הם בגשמיות ורומזות על עולמות רוחניים, וכדי להשיג אמיתה יש צורך עתה ביגיעה גדולה של עמל ופירושים ופירוש לפירוש, זהו החושך שמביאה הגמרא כאן]
ואין הכונה באלו המאמרים כולם מה שיחשבוהו הפתאיים, שיש לו ית' דברים, או מחשבה, או התבוננות, אל שאלת עצה והעזר בדעת אחרים - ואיך יעזר הבורא במה שברא? אבל כולו באור, שאפילו חלקי המציאות, עד בריאת האברים מבעלי החיים כפי מה שהם - כל זה באמצעות מלאכים - כי הכוחות כולם מלאכים. ומה מאד רע עורון השכלות ומה מאוד מזיק - אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהאלוה ישלח מלאך שיכנס בבטן האשה ויציר שם העובר, ייטב לו זה מאוד ויקבלהו, ויראה זה עוצם ויכולת בחוק האלוה וחכמה ממנו ית' - עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת, שיעורו כשליש העולם כולו - ויראה זה כולו אפשר בחק האלוה; אמנם אם תאמר לו, שהאלוה שם בזרע כח מציר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא - המלאך, או ההצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא - המלאך, והוא - 'שרו של עולם', אשר יזכרוהו החכמים תמיד - יברח מזה, כי לא יבין ענין זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא - המצאת הכוחות הפועלות בדבר, אשר לא יושגו בחוש. כבר בארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכוחות הגופניות - מלאך, כל שכן הכוחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות. [מבאר שהקב"ה מנהיג העולם על ידי המלאכים הם שכלים נבדלים].
וכ"ז מרומז בזה המקרא, אשר קרך - הסיר מהם דת אש, ואח"כ ויזנב בך, עם היהודים שנתפקרו זינב כל הנחשלים אחריך, שהיו עד כה נגררים אחריך במצוות אנשים מלומדה, ועמלק לא מצא אותם להכשילם ולפקרם, אבל על ידי בך, היינו רשעי ישראל, היו עוזרים לו לזנב גם אותם שהיו הולכים ביהדות במצוות אנשים מלומדה ולא בחקירה ושכל, והם רק תוכו לרגלי ישראל. [מבאר שישראל נמשלו לאש, והגויים הצוננים נמשלו למים, וכשאיש הישראלי נפגע במים הרי הוא בבחינת עשן, המזיק יותר מן המים.]
אמת שבעבור זה אינם מוכרחים, כי מי שירצה להגביר ולילך מזה ההתפשטות וירצה לפתוח מקור אחר מהמקורות וימשיך כפי רצונו, אזי כח הבחירה בידו להגביר, רק הקב"ה הראה לאדם לפי פתיחת המקור של עתה, איך ראוי להיות ההתפשטות. ובודאי אלפי ורבואות עניינים שהיו ראויין להיות לפי פתיחת המקור של עתה כך ונשתנו מכח הבחירה, והרבה דברים נשארים כפי שהיו ראוין, כמו שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי, ואלף עניינים כאלו. ואילו רצה שמואל שלא ללמוד תורה כלל חס ושלום, היה יכול לבחור, אבל בחר בדרך הטוב שהלך. והרבה דברים נשתנו מכח הבחירה ונדבקו במקור אחר, אבל הכל הוא בהרצון, כי מקור ושורש כל הדרכים משם. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'.]
ולכך אחז"ל [סנהדרין נט ע"ב] מפני מה זכה זה לנבואה, מפני שעשה כך, וזה מפני שעשה כך. תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה, לא בעוסקם במושכלות. [מבאר שרצו חכמים להורות לנו שהזכיה בנבואה אינה דברי הפילוסופים דבר הדורש עיונין נשגבים אלא נדרש מהאדם להיות שלם במצוות ה'.]
ר' עבודה זרה דף כה עמוד ב: ת"ר: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - ... שאלו להיכן הולך - ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב]: (בראשית לג) עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב: (שם) ויעקב נסע סכותה. הרי שאף שהדבר מובן מסברה, לומדים כן מיעקב אבינו.
ור' בראשית רבה (וילנא) פרשה עט: ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בריה הוו טמירין במערתא י"ג שנה ביומי דשמדא ... א"ל בריה: כל הדא טבתא עבדת לן טבריא ולית אנן מדכן יתה מן קטוליא?! אמר: צריכים אנו לעשות טובה, כדרך שהיו אבותינו עושים, שהיו עושים איטלוסין ומוכרין בזול... אף כאן בדבר המובן מאליו, אין סומכים על הסברא, אלא למדים מן האבות.
ןכן סנהדרין יא עמוד א: מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי ... ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד.
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא! עמד רבי חייא ויצא... ורבי חייא מהיכא גמיר לה - מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? - משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? - משכניה בן יחיאל... ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? - מיהושע... ואיבעית אימא - ממשה...
על כל אחד שאלה הגמ' מהיכא למד, על כן אין לאדם לעשות דבר מדעתו.
אמנם דעת החכמים בזה, איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה. התבונן סדורם בברכת הירח, ומה שנכפל בתפילות, ותורף המדרשות באמרו, "וצבא השמים לך משתחוים" ובאמרו, "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים", וזה בדבריהם הרבה. [הוא מוצא בברכת הלבנה ראיה לדבריו שגרמי השמים יש להם דעת הם חיים ונשמעים לבוראם ומהרללים אותו, והוא דוחה את האפשרות לבאר שהם עוזרים ומעודדים אותנו לפאר את ה' אך הם מצד עצמם דוממים.]
אבל עמדתי עמם בויכוח במקהלות רבים מחכמיהם, ותודה לאל כי נצחתים. כי שאלתים: אם כן הוא, מה הוא ענין כישוף להוריד שפע מכוכב ע"י צורות ולחשים והקטרות, כיון שהם אבנים דוממים ואין בהם תבונה, וכלי שעה העשוי להתנענע, היועיל כל הלחישה והקטרות שלא ילך במרוצה או במתינות? ובררתי להם מכל ספריהם שכך היה ענין כישוף להוריד שפע כנ"ל, ואם הם חומרים מה יועיל כישוף? וע"כ יודו: או שהם בעצמם משכילים, או שבעלי נפש משכילים מנהיגים הכוכבים, ועפ"ז יצאו ויבואו, וזהו מה שרצינו לומר או שהם בעצמם שכלים או שבעלי שכלים מנהיגים אותם. אבל לפי הנחת פלסופי והגיון כל מה שיכולים למעט ביצורים אין לנו להרבות בלי הכרח, א"כ כיון שאנו צ"ל בע"כ שיש כאן להנהגה נפש שכלי, למה נוסיף אותו ולומר שיש לכוכב מנהיג, נימא שהוא גופא בעל שכל ומדע, וכן נאות לבורא אשר הוא החכמה עצמה, שלא יברא כדור עכור מקשי כזה ק"ע פעמים ככדור ארצי בלי שכל ותבונה וחומר בעלמא, ויותר טוב שהוא משכיל, ויפה קבעו חז"ל 'ששים ושמחים לרצון קונם', והודו כלם לדברי, תודה לאל, וכן הסכימו להדפיסו בפראג, וכל לשון אשר קם נגדי למשפט בפילוסופי הרשיעו. [בעל יערות הדבש הוכיח לחכמי הנוצרים שהם (הכוכבים והמאורות) בעצמם שכלים או שבעלי שכלים מנהיגים אותם, ולכן נכון לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'.]
כלומר שזובח היינו לא שנעדר הוא מהיצר, אלא משתמש הוא בוא רק לחיוב.
והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו, כמעשה דוד שאמר (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה, כאומרו (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה. [מבאר כי הזובח את יצרו מוציא ממנו את הטוב שהיה גנוז בו.]