Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סנהדרין

בעריכת המכון לחקר האגדה


ב ע"א
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ו ע"ב
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יח ע"א
יט ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כד ע"א
ל ע"א
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מב ע"א
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מד ע"ב
מה ע"א
מו ע"א
מו ע"ב
מז ע"א
מח ע"ב
נא ע"ב
נב ע"א
נב ע"ב
נג ע"א
נו ע"ב
נז ע"א
נז ע"ב
נח ע"ב
נט ע"א
נט ע"ב
ס ע"א
סא ע"ב
סג ע"א
סג ע"ב
סד ע"א
סד ע"ב
סה ע"ב
סז ע"ב
סח ע"א
סט ע"ב
ע ע"א
עא ע"א
עא ע"ב
עב ע"א
עד ע"א
עד ע"ב
עו ע"ב
עח ע"ב
פא ע"א
פא ע"ב
פב ע"ב
פח ע"ב
פט ע"א
צ ע"א
צ ע"ב
צא ע"א
צא ע"ב
צב ע"א
צב ע"ב
צג ע"א
צג ע"ב
צד ע"א
צד ע"ב
צה ע"א
צה ע"ב
צו ע"א
צז ע"א
צז ע"ב
צח ע"א
צח ע"ב
צט ע"א
צט ע"ב
ק ע"א
ק ע"ב
קא ע"א
קא ע"ב
קב ע"א
קב ע"ב
קג ע"א
קג ע"ב
קד ע"א
קד ע"ב
קה ע"א
קה ע"ב
קו ע"א
קו ע"ב
קז ע"א
קז ע"ב
קח ע"א
קט ע"א
קט ע"ב
קי ע"א
קי ע"ב
קיא ע"א
קיא ע"ב
קיג ע"א




ב ע"א

שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת; כמיתת בעלים כך מיתת השור

...עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (עי' סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ"ג כמשפט אדם, שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לישחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו'. [מבאר כי התורה הקפידה על חייהן של הבהמות, ולא התירה להורגן לחינם.]

(אור החיים, ויקרא יז, יא)



ד ע"א

יש אם למסורת, יש אם למקרא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ז]



ד ע"ב

סומא באחת מעיניו פטור

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ב]




ה ע"א

לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים

והענין הזה שהזכירו החכמים הוא כי משורת הדין אין אדם דן יחידי ויפטר מלשלם אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא והוא המלך. ואמרו כי בזמן הגלות כיון שיש מזרע המלוכה מי שיהיה לו קצת ממשלה ממלכי הגוים, כגון ראשי גליות שבבבל ונשיאי ארץ ישראל, יש להם נתינת רשות וסמיכה, וזה נהג בחכמי התלמיד לאחר ישו יותר מד' מאות שנה. כי אין דעת חכמי התלמוד שיהיה [הוא] מזרע (יהודה) שבט ומחוקק אשר ליהודה. אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו. ועל מלכות גמורה הבטיחו. ואעפ"כ נתבטלה ימים רבים כמו שהזכרתי, כי בזמן גלות בבל לא היה בהם שבט ומחוקק כלל. ובבית שני כשהיה המלכות לכהנים ולעבדיהם, לא היה לשבט יהודה שום ממשלה, לא ראש גלות ולא נשיא, כי הנשיאות והראשות למלכי הכהנים ולשופטיהם ולשוטריהם, ולאשר ישרו בעיניהם.
...והנה נתבטל מלכות כל [שבטי] ישראל (ממנו) משמת שלמה, כדכתיב לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו. אם כן דבר ברור הוא שלא אמר הנביא אלא שלא תסור לגמרי. והאמת הוא כי בזמן הגלות אינו נקרא לא הסרה ולא ביטול כלל, לפי שאינו מצד יהודה אלא מצד העם, כי לא הבטיח הנביא את יהודה שלא ילכו ישראל בגלות לעולם בעבור שיהיה הוא מלך עליהם בכל זמן. [מבאר שראשי הגלויות הם נחשבים גדר שלטוני, לא שהם מלכות אלא הם רשות לדיין לדון יחידי. ונראה מדבריו שאין זה באור הפסוק אלא אסמכתא ואילו ההבטחה של התורה היא על מלכות עתידית ממש שאם תהיה מלכות לא תסור מיהודה. אך יתכן שלא תהיה כלל בעם כגון בגלות.]

(רמב"ן, מאמר הויכוח [מלחמות ה'])

הבטיחו שלא תסור לעולם משבטו קצת ממשלה, בין בהיותם על אדמתם, בין בהיותם בגולה. וכן הבטיחו שלא תפסק תורה מזרעו. וזהו שאמר בפרק קמא דסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והנה הבטיחו בכאן שתי הבטחות. האחת, שלא יפסק נגיד ומצוה מזרעו ואפילו בהיותנו בגולה. והשנית, שיהיו זרעו עוסקין בתורה. והוא שאמרו ביומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר, מלוי דכתיב: יורו משפטיך ליעקב, מיששכר דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. הרי שאף על פי שלא הובטח זרעו שיסכים אל האמת, מכל מקום הובטח שלא תהא תורה פוסקת מזרעו. וזו ההבטחה קיימת לעולם, בין בזמן שישראל על אדמתם בין בעת לכתם בגולה [דן מה משמעות היעוד של לא יסור שבט מיהודה שברך יעקב את יהודה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

התם שבט הכא מחוקק

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יא ע"ב]



ו ע"ב

וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט, אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע

יש לפעמים דיין, העושה צדקה ומשפט כאחד, כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה, ויש הפרש בין משפט לצדקה, כי המשפט צריך להיות במתון, והצדקה ברדיפה ומהירות, כמ"ש (משלי כא כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים, כי המשקה העומד על שמריו זמן רב, יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול, ועל דרך שנאמר (תהלים עג כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר, בלא המתנה, מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד, שהוא חד וחותך הדין מהרה, אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן, אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ.

(כלי יקר, דברים פרק טז פסוק יט)



רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'

ויש להבין איך הוא מכונה מנאץ ה', והלא אינו אלא דבר עולה וגניבת נפש ומכרו? והנראה דבאמת אין זה פשרה כלל. וכדאיתא בב"ב ד"ח ב', דשבי קשה מחרב ומרעב דכולהו איתנהו בי'. והוכיחו מלשון המקרא בירמיה ט"ו דכתיב בשבי ישראל: אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, וכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו. וא"כ לא הועיל יהודה כלום. אבל זה אינו אלא בישראל שנשבה ביד גוים משא"כ בגוי שנשבה שנוהג מנהג שוביו. ומש"ה כתיב בירמיה מ"ג: בשבי מצרים ביד נ"נ אשר למות למות אשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב. וא"כ שראה יהודה דשבי נוח ליוסף מחרב ה"ז כמייעצו לנהוג מנהג שוביו ולעבוד ע"ז וה"ז מנאץ ה'. ולכן גם המברך את יהודה הוא מנאץ ה'.

(העמק דבר, בראשית פרק לז פסוק כז (הרחב דבר))





ז ע"א

אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא. כיון דרווח רווח

והבן זה, כי דרכו של יצר הרע לילך לאט לאט, היום כך ומחר כך, ובא מתחלה בכונה לשם שמים וכל מעשיו לשם מצוה, הן בענין מחלוקת יבוא 'מחויב אתה לקנאות קנאת השם' וכדומה, עד שמביא אש וקטטה בלבו, ואחר כך דמיא למים הזדונים השוטפים בזעם כמאמרם (סנהדרין ז.) דדמיא לבידקא דמיא, ולכן זה צריך שמירה ביותר, כי באמת ראוי להתקנאות בעושי עול, אבל, מבלי להרבות במחלוקת.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)



אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'

כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)



ההוא דהוה קאמר ואזיל דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא, א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום

ואני אומר עוד בפשט הכתוב, כי הוא שוחד, אפילו תהיה כונתו לשפוט משפט אמת, מפני שני דברים, האחד שיש לחוש שהשוחד יעור עיני שכלו, וגם כי יחשוב לדון דין אמת לאמתו יעותנו, זהו אמרו: כי השוחד יעור עיני חכמים, ונתן עוד טעם באמרו ויסלף דברי צדיקים, כלומר, שגם אם ישפוט משפט אמת, יהיה נראה למי שנתחייב בדינו שהשופט עוות משפטו מפני הכסף שלקח, כי מתועלות המשפט הוא שגם אותו שנתחייב בדין אינו נעצב על הדבר, כדאמר בסנהדרין בפרק קמא ההוא דהוה קאמר ואזיל, דאזיל מבי דינא המקל גלימא לומר זמר וליזל באורחא, אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, ולכן אסרה תורה לקחת שוחד אפילו לשפוט משפט אמת.

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)

תמים פעלו - כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה התמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה, והסביר איך הוא כה, כי כל דרכיו משפט - בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ' סנהדרין ד"ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל, ופרש"י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב"ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש"ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי' אחרי שהוא הצור וא"כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א"כ א"א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה. [מבאר כי כל מה שעושה ה' בעולמו, אף מה שנראה כהחרבת העולם וכקלקולו, הרי הוא חלק מתיקון העולם והשלמתו.]

(העמק דבר, דברים לב, ד)



ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן, אמר רב הונא, קראי כתיבי, מעיקרא כתיב, ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו, ולבסוף כתיב, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו'

מבאר שכוונת משל זה למשכבי אביך שבשמים, היינו לאהבה של ה' עם ישראל ושעוונות ישראל באה גלות, וכביכול פחתה האהבה.

(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ג)



ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו

עניין זה, שיראה את החרב ואת הגיהנם הוא, למען יהיה זהיר וידקדק בדין ביותר. כי במצב זה שחרב מונחת לו בין ירכותיו, הרי כל תנודה קלה מסוכנת היא ביותר, וזו היא מחובתו של הדיין ביושבו בדין. וכששירגיש הדיין כך - ודאי שיהיה ימתון ביותר.
ועוד, דוק שאמרו "יראה עצמו", כוונתם שאין די בידיעת חומר עניין דקדוק הדין, אלא צריך שהדבר יהיה בבחינת "יראה", ראיה חושית ממש, עד כמה חמור הדבר. ועוד: לעולם! בכל עת שיושב בדין צריך לראות את החרב ואת הגיהנם.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קט ע"ב]

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ ע"ב]



ז ע"ב

אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך

אשרה מרמזת על גאווה, ואילו המזבח הוא של אדמה המרמז על שפלות וענווה,וסמיכות פרשת המזבח לפרשת משפטים, מלמדת שאילו הן התכונות הרצויות של הסנהדרין.
ולכך נאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו. וידוע כי מה שממנין לפעמים איזו דיין שאינו הגון זהו בסבת רום לבבו או לבב קרוביו ומשפחתו המהדרים אחריו כדי שיהיה מאושר בארץ להיות להם לשם ולתהלה כהוראת שם אשרה מלשון אשרוני בנות. ורז"ל אמרו (סוטה ה.) כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה

(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)

מבאר, שדמיון לגמרא המשווה עיוות הדין לע"ז מצוי בפסוק "וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשנו", שחשן המשפט המכפר על הדינין, יהי כמעשה אפוד המכפר על ע"ז.

(כלי יקר, ספר שמות פרק כח (טו)

לא תטע - ... יש לשום לב על סמיכות אזהרה לפ' דינין, ובמדרש אי' שגם בכסא שלמה המלך היו כתובין שלש אזהרות הכתובין כאן על מעלות לכסא משפט, ולפי הנראה אינם ענין למשפט. אבל חז"ל בסנהדרין ד"ז למדו מכאן כל המעמיד דיין ע"ה כאלו העמיד אשרה, ואצל ת"ח הוי אלו נטע אשרה אצל מזבח, והרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ג ה"ח הוסיף דבר וכו' ועוד אמרו כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו' ובמקום ת"ח כאלו נטע אשרה, ומסתמא כך היה לפניו נוס' בגמרא.
וביארנו בשאלתות הנוספות לפ' משפטים ע"פ דברי גאון ז"ל דיש נ"מ לדין, דבמקום שאין ת"ח אין אסור להעמיד דיין ע"ה אם אין לפנינו דיין ע"פ התורה ואם א"א להשיג אזי אפי' ערכאות שבסוריא שדנים עפ"י דעת ב"א כשר, וא"כ ה"ז כמו דין מצבה שפעם היא כשרה היינו בימי האבות שהיתה אהובה, פעם היא אסורה היינו משעה שנהייתה שנואה כמש"כ במקרא הסמוך בהע"ד; משא"כ במקום שיש ת"ח אלא שהוא אינו דיין ע"פ איזו סיבה אסור להעמיד דיין ע"ה אפי' א"א להשיג דיין ע"פ התורה והרי זה כמו איסור אשרה לע"ז דלעולם אסור להעמיד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו במקרא ואתה תחזה. ולפי זה נסמכו יפה שתי אזהרות הללו לכאן, וגם לשון המקרא שאנו עומדים בו מתפרש יפה דאסור להעמיד אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' והיינו דיין ע"ה אצל ת"ח דהוי כאשרה. [מביא את נוסחת הרמב"ם, שכנראה גורס בדברי ר"ל 'כאילו הקים מצבה', ומבאר שהעמדת דיין עם הארץ - יש מקרים שהיא מותרת, כגון כשאין שם ת"ח, אך במקום ת"ח אין שום מקום לדיין ע"ה, כאשרה שהיא פסולה מכל וכל.]

(הרחב דבר, דברים טז, כא)

והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט, אצל הדיין הדן, שם השכינה שורה והשפעתה קבועה, כי המשפט לאלהים, אך זהו בדיין הגון, אבל בדיין שאינו הגון, תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא, וזהו ענין אשירה, שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא, שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא, וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה, כי שניהם משכנות לסטרא אחרא, ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה, ולכך אמרו כנוטע אשירה, ואם יש אצלו תלמידי חכמים, וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא, ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא, הרי כאן - להבדיל בין קודש לחול - קדושה וטומאה במעמד אחד, וזה כנוטע אשירה במזבח, שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה, וזה פשוט.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)




דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אמר רבי אליעזר מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש שנאמר לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא אלו כלי הדיינין

הזכיר לשון "דרש" אצל דברי בר קפרא, ואצל דברי ר"א לא הזכיר דרש, ש"מ שדברי בר קפרא הם דרך דרש בעלמא, כי פסוק ולא תעלה במעלות, פשוטו מדבר במזבח, ודיינים מאן דכר שמם. אבל דברי ר"א, אינם דרש, ומפשוטו של פסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי", אנו למידין שפירושו, שלא לפסוע על ראשי עם קודש, כדרך שפירש"י והרי דברים ק"ו, ומה אבנים שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה התורה לא תעלה במעלות, לא תנהוג בהם דרך בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה, ולפי זה, בלא שום דרש, אנו למידין, שלא יפסיע על ראשי עם קודש בק"ו מן האבנים.
ומ"מ צריך ר"א גם אל סמיכות הפרשיות, כי בלא הסמיכות הייתי אומר, דווקא אדם אחר, שאינו דיין וחשוב לא יפסיע על ראשי עם קודש דרך בזיון בק"ו מן האבנים, כי ציווי לא תעלה במעלות הוא לסתם כהנים,שאינן דיינים, אבל הדיין שצריך להטיל אימה על הציבור, כדי שיהיו דבריו נשמעים, הייתי סבור, שמותר לו לפסוע על ראשי עם קודש, ושמא תאמר שמעלת השופט גדולה מן מעלת הכהן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, קמ"ל הסמיכות ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ר"ל, אותן משפטים שנזכרו למעלה ובאים בק"ו מן האבנים שלא לפסוע על ראשי עם קודש, תשים גם לפניהם דהיינו לפני הדיינים לומר שגם הדיין הוא בכלל ק"ו זה. ודעת בר קפרא לדרוש פסוק "ולא תעלה במעלות" דרך דרש, שהדיין צריך להיות מתון בדין. ודבריו מחוסרים ביאור
והקרוב אלי לומר בזה שכך פירושו, כי כל דיין שאינו דן במתון הוא מצד גסות רוחו שהוא רוצה להראות לכל אדם כי הוא בקי בדינין ויודע לדמות מילתא למילתא ובגובה אפו בל ידרוש מעל ספר תוכן הדין ונמצא שזה שאינו דן במתון הוא העולה במעלה דרך גאה וגאו.

(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)

וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה וכו' צבו ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה אזיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פז ע"א]

עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן וכו' רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



ח ע"א

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, מי כתיב ואשמיעכם, ושמעתיו כתיב, אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזלינא וגמירנא

והיינו ושמעתיו מפי הגבורה, ונכון הוא, כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו.

(כלי יקר, דברים פרק א פסוק יח)



כתיב "כי אתה תבוא" וכתיב "כי אתה תביא". אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם! דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור!

יש להבין במה נחלקו משה וקב"ה, ועיקר קושיא, הלא בימי משה היו ע' זקנים והם נשאו עם משה במשא והיו ע' דברים לדור, ואיך בימי יהושע נאמר דבר אחד לדור.
אבל הענין כך, למה אין שני דברים לדור, והוא כי ידוע [סנהדרין פט ע"א] כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואמרו הטעם כי כל נביא יש לו שער וצינור בפני עצמו שממנו נבואתו מושפעת, וא"כ אי אפשר בסגנון אחד, כי הלא לכל אחד שער ועולם מיוחד ומה טיבו של זה לשל זה. וא"כ אז שהיתה הנהגת הדור על פי רוח הקדש, כדכתיב ואצלת וכו' ונשאו אתך, א"כ לא יתכן שיהיו שני דברים, כי הלא אין נבואתם בסיגנון אחד, ועולמות וצינורות מיוחדים. ואיך תתקיים הנהגתם שהיא באופנים מתחלפים זה בכה וזה בכה, והנהגת הדור צריכה להיות שפה אחת ודברים אחדים והיו לאחדים, ושני זקנים וכל שכן יותר, הלא הכל נפרד ונחלק לסגנון הרבה, כי כל אחד מתנהג כפי מדרגה ובחינה שלו, ולא תתקיים הנהגה כזו. אך זהו בשאר נביאים, אבל זקנים של משה שעמדו לפני משה והוא האציל עליהם, א"כ כולם קבלו כאחד ממשה, וא"כ אב לכולם משה, ואין כאן חילוק צינורות או שפע עולמות, הכל מבחינה אחת. א"כ פשיטא שתהיה הנהגה נכונה, ולכך אמר השם ואצלת מרוחך עליהם, וא"כ המה ינשאו אתך, כי הן ומשה הכל אחד, ושורש אחד לכולם בשוה.
ואילו היה בכח יהושע להאציל מרוחו על זקנים כמשה, תתכן בהם הנהגה גם כן, אבל יהושע לא היה כחו כל כך גדול שיאציל משלו לאחרים, וא"כ אילו היתה הנהגה בזקנים, יחוייב שתהיה להם הארת רוח הקדש כל אחד כיד ה' הטובה עליו משמים, וא"כ הרי צינורות מתחלפים, ותקולקל הנהגה. ולכך צריך דבר אחד לדור. והטעם אשר משה יכול להשפיע ולא יהושע, כי פני משה כחמה המשפיעה באורה לכל כוכבי לכת, ויהושע כלבנה דלית לה מגרמיה כלל, והנה משה היה רב ענותן, וחשב כי כחו של יהושע חזק ככחו להשפיע בזקנים, אמר אתה וזקנים כמו שהיה בדורו, אבל הקב"ה ידע כי אין כח ביהושע להשפיע לזולתו, וא"כ יהיו שני סגנון כנ"ל, ולכך אמר דבר אחד לדור וכו', וזקנים שבדור בקשו לפרש למה בימי משה נשאו במשא ג"כ ובימי יהושע לא, ואמרו פני משה כפני חמה ויכול להשפיע לכך נשאו אתו, אבל יהושע כלבנה דלית ליה להשפיע, צריך דבר אחד לדור כנ"ל וא"ש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל, ותרגם אנקלוס אתה תיעול עם עמא הדין, ואמרם ז"ל זקנים שבדור עמך טול מהם עצה, לא יחלוק על זה המאמר, שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא, והקדוש ברוך הוא על זה, והוא בשכלו ישמע דברי שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד, שאביו מצוה לייסרו בשוטים, ואמו תצוה לחמול עליו, והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט. [אומר שאין סתירה בין "טול מקל והך על קדקדם" לבין "טול מהם עצה"].

(עקידת יצחק, שער קג)



ט ע"א

ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ה ע"ב]



ט ע"ב

ממון לזה ונפשות לזה

מה רבו חסדי ה' אשר אומות העולם נתנו מקום לאגרת אחרונה ובטלו הראשונה, וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, כמ"ש הראב"ע ובספר יוסיפון לרומים, וכן אצל הנוצרים בביבליא שלהם נדפסה אגרת מרדכי שכתב בשם אחשורוש לבטל אגרת הראשונה, טרחו מאוד ליישבו לבל יהיה המלך חוזר מדבריו, ונתלה הזיוף בהמן. ולכך נאמר במגילה [אסתר ח, ז] "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו ואתם כתבו על היהודים" וכו', דמה ענין זה שנתן בית המן לאסתר? אבל ודאי אומות העולם יאמרו: מה חזית דאגרת הראשונה היתה מזויפת והמן משנה למלך כתבו בלי ידיעת המלך, איפוך אנא, מרדכי שהוא כעת משנה למלך וחותם המלך בידו הוא כתב לבטל, והמלך אינו יודע ממנו. רק צליבת המן מעידה שעשה זיוף, כי לולי כן איך תלוהו? רק י"ל בשביל כך שביקש לאנוס אסתר המלכה, כדכתיב "הגם לכבוש" וכו'. אמנם בכל דתות מיתה וממון בתרי עונשין לא מענישין, אבל מיתה לזה וממון לזה מענישין, ולכך אילו היה נהרג בשביל זה, לא היה נלקה בממון. אבל הואיל ונהרג בשביל זיוף הדת, ובשביל זה שביקש לאנוס המלכה לכסות עין, ניתן לה בית המן מדה כנגד מדה, הוא ביקש ליקח אותה לבית זו אשה, ניתן לה ביתו. וא"כ כך אמר: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו", שמע מינה דנהרג בשביל הזיוף, "ואתם כתבו על יהודים כטוב בעיניכם", להודיע כי בזיוף נעשתה הדת הראשונה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

אדם קרוב אצל עצמו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כה ע"ב]



י ע"ב

כנגד שלשה שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כג ע"א]



יא ע"א

משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מח ע"ב]



יא ע"ב

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ט ע"ב]



יב ע"ב

ולית ליה לחזקיה '"החדש הזה לכם" - זה ניסן, ואין אחר ניסן'?! טעה בדשמואל. דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר 'הואיל וראוי' לא אמרינן

מבואר בקרא כי בחודש הראשון בשנה ראשונה למלכו עיבר חזקיה את ניסן. ועל כרחך דמת אחז ערב ראש חדש ניסן, דאם לא כן 'בשנה שנייה' מיבעי ליה, דקיי"ל מלך שעמד בכ"ט באדר, בהגיע ניסן מונה לו שנה שניה. ומלכות בית דוד הבנים יורשים בלי מונים ובלי משיחה כלל, כמאמר חז"ל למה משחו את יואש מפני עתליה וכו'.
וידוע מ"ש רש"י בנביאים בשם המדרש, כי אותו יום שמת אחז נתקצר היום עשר שעות ולא היה רק ב' שעות, ואחר כך כשהגיע אור של יום שלשים לפי מהלך כ"ט פעמים מעת לעת, עדיין היה בתוך כ"ט מעת לעת, כי מה איכפת בשקיעת החמה שלא בעונתה, סוף כל סוף מהלך לבנה חזרה עשר שעות הנ"ל, ועדיין היא בתוך כ"ט יום, ולכך סבר חזקיה כי אין זה יום ל' באמת ללבנה, רק כ"ט יום הוא כמש"ל, ובשביל כך עיבר והבן.
אמנם באמת מכל מקום טעה, כי על כל פנים היה יום ל' למנין ערב ובקר יום אחד, ואילו רצו הבית דין לקבוע אותו היום לראש חדש היה הרשות בידם, ואין נפקא מינה במהלכי לבנה, דאתם אפילו שוגגים וכו', והואיל וראוי לקבוע, 'ניסן' קרינן ביה. [חזקיה עלה לכס המלוכה בא' בניסן. א"כ אחז אביו מת בערב ר"ח. אותו יום שמת בו אחז נתקצר בעשר שעות, היינו מהלך השמש התקצר בעשר שעות. חזקיהו סבר שהיום הבא עדיין שייך לחודש הלבנה הקודם, שכן מהלכי הלבנה אינם קשורים למהלכה של החמה, ולפי הלבנה זהו עדיין היום הכ"ט. אך מכל מקום טעה חזקיהו, כי למניין 'ערב ובקר יום אחד' היה זה יום הל'.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יח)




יד ע"א

רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו אמצי ליה אנפשיה

מבאר שרבי זירא נרתע משום שהסמיכה יש בה הטלת אחריות גדולה על הנסמך כלפי עם ישראל, וזו היתה משמעות הסמיכה של משה את יהושע. אמנם רבי זירא התרצה משום שיש שכר של כפרת עוונות. עניין זה מרומז בפסוק [ויקרא א, ד] ונרצה לו לכפר עליו שכולל אף את האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה ולכן נאות רבי זירא לסמיכה.

(כלי יקר, ויקרא פרק א פסוק ד)




יד ע"ב

רבי אליעזר בן יעקב אומר ויצאו זקניך ושופטיך - זקניך זו סנהדרין ושופטיך זה מלך וכהן גדול; מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט

והאיש וגו' אל הכהן העומד לשרת וגו' או אל השופט - ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה וכמש"כ באורך לעיל י' ו' ובס' במדבר ט"ו ל"ג; חדא על ידי סברא בעלמא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכה"ג מוכשר יותר מכל ישראל, ושנית ע"י דרך החקירה וההכרח, ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה השופט ומשמעו כאן החוקר הראשון בישראל, ולא מתפרש השופט דהאי קרא כמו השופט דלעיל, דלעיל משמעו החותך הדין וכאן משמעו החוקר היותר גדול.
וע"כ הכי הוא שהרי כאן חילקה תורה לשנים, ובכלל שופט דלעיל נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו' גם השופט דהאי קרא, והיינו דאיתא בסנהדרין די"ד דראב"י אמר דכ"ג יקרא שופט שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו', ולכאורה תמוה האיך מוכח דכה"ג נקרא שופט, דלמא השופט הוא משבט אחר, אלא כמש"כ דע"כ בכלל השופט אשר יהיה בימים ההם נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו'. [מבאר שהכהן הגדול היה המוכשר בישראל לפסוק דין ע"פ סברתו, אמנם ראש הסנהדרין היה המוכשר לקביעת הדין ע"פ הוכחות ובירורים.]

(העמק דבר, דברים יז, יב)




טז ע"א

כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו! אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד! מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים

ויש להבין, מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
ונראה, כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן, והוא מיאן לתת וצוה להלחם, ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה', וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)




טז ע"ב

תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר "שופטים תתן". שוטרים לישראל מניין? תלמוד לומר "שוטרים תתן". שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר "שופטים לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין? ת"ל "שוטרים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שופטים לשעריך". שוטרים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שוטרים לשעריך"

וקשה: למה דרש התנא תיבת 'לשבטיך', שהוא בסוף פסוק, קודם תיבת 'בכל שעריך', שקדומה לה? שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך?! אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך, אלא קודם חיוב בכל שעריך, אבל אחר שציוה 'בכל שעריך' אין מקום להצריך 'לשבטיך'.

(אור החיים, דברים פרק טז פסוק יח)



יז ע"א

תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתירים אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסרים אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטלו פיתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת אמר משה כיצד אעשה להן לישראל אם אומר לו תן לי פדיונך וצא יאמר לי כבר פדאני בן לוי מה עשה הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן בן לוי ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים בללן ונתנן בקלפי אמר להן טלו פיתקיכם מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי מי שעלה בידו חמשת שקלים אמר לו תן פדיונך וצא רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו

שראה יהושע שאלה היו חולקים על הכונה האלהית אשר כוונה שיהיה רוח כלם יונק ונמשך מרוח משה, כדי שישתוו דעותיהם ויסכימו כאחד. והנה אלו השנים היו עושים ראש בפני עצמם, ורוצים להתנבא מרוח מיוחד. ועם היות שיהיה רות הש"י בפיהם אמת, כאשר יתנבאו לישראל בסגגון מיוחד, יהיה פשר להמשך מזה רוע סדר וקלקול הנהגה. ולכן בקש יהושע לשומם בבית הכלא [כדי] שתהיה בבואתם לנפשם לבד.
מצורף לזה, שקנא יהושע לכבודו של משה, שהיה נראה מדעת אלו השנים שהיו בוחרים יותר שיהיה רוח מיוחד לעצמם, ולא יהיה נמשך מרוח משה רבינו ע"ה ועם היות שלא היתה כונת אלו לזה, טעה יהושע בכך. כי לדברי מי שאומר שם בסנהדרין שאלו שני האנשים במחנה נשתיירו, לא אירע זה להם אלא מצד ענותנותם. שאמרו שם: תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה, יש אומרים בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה וכו' כדאיתא התם. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו, בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש וגו', אמרו אלדד ומידד אין אנו ראוים לאותה גדולה, אמר להם הקב"ה הואיל דמיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם שכל הנביאים כלם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו.
והנה לדעת רבי שמעון, יהושע טעה בכונתם של אלו, כי הם מצד ענותנותם נסוגו אחור, והש"י השפיע עליהם הנבואה מצד מעלתם. ויהושע חשב שהם נשארו במחנה כדי שלא ירצו שיהיה רוחם נאצל ונמשך מרוח משה, אבל ישימו ראש בפני עצמם. ומפני זה אמר: אדוני משה כלאם, שראוי לשומם בבית הכלא, כדי שלא תפסד הנהגת ישראל בשבילם.
ולדברי מי שאומר בקלפי נשתיירו, יבא הענין כפשוטו יותר, לפי שאלו השנים כבר ראו שלא היה חפץ הש"י בעת ההיא להיותם נביאים, ועם כל זה היו הם מתנבאים במחנה. ומתנבאים הוא מבנין התפעל, שענינו שהוא נסבב להביא הדבר על עצמו, כמו אלו שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה, וגם כי לא ישיגו אותה נקראים "מתנבאים". כענין שכתוב יש מתעשר ואין כל, שגם שלא ישיג העושר קרוי מתעשר. ומפני זה אמר יהושע למשה אדוני משה כלאם, אחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי, היו ראויים לשומם בבית הכלא.
מצורף לזה, שחשדם יהושע שמא כשהיו משתדלים להשיג הנבואה לא היה [מצד] חפצם להשיג נבואה בלבד, אבל מצד שהיו מקנאים שלא נתבררו בהנהגת ישראל עם שבעים איש הזקנים, כי אלו עד עתה לא השתדלו להשיג הנבואה. והיה נראה מזה כי אין חפצם בנבואה מצד עצמה, אבל להשתרר ממנה על הצבור. ומפני זה בקש יהושע ואמר: אדוני משה כלאם. ירצה, שיהיה עונשים מדה כנגד מדה. כי הם היו רוצים יקיות הנהגת ישראל על ידיהם ושיהיו משועבדים תחתיהם, ולזה היה ראוי שיענישם משה, שאף הנהגת עצמם לא תהיה ברשותם, כי מי שהוא בבית הכלא אין צריך לומר שאין הנהגת אחרים ברשותו, כי גם הנהגת עצמו וכל תנועותיו ברשות אחרים. [מבאר הר"ן מה היתה טעותו של יהושע ומה ההבדל בין שתי דעות התנאים שלמי שאומר בקלפי נשתיירו הרי שנשארו התנבא במחנה כי הבינו אין צורך ביותר נביאים ויהושע חשדם שרוצים להשתרר. ולדעת רבי יהושע שנשתיירו במחנה הרי מרוב ענוותם לא הלכו כי אמרו שאין הם ראויים ודווקא משום כך העניק להם ה' נבואה מיוחדת שלא פסקה בעוד שיהושע הבין זאת כביטוי של גאווה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)


... דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו

מדברי רבותינו נראה, כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל (=אלא) הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים.

(רמב"ן, במדבר יא, כח)

וכבר הזכיר הרמב"ן דוגמא במגילה דף י"ד ב': ובמקום דקאי ירמיה, היכי מתנבאה חולדה? ומשני: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא היה מקפיד עליה. והענין: דאע"ג שרוח היא חלה על האדם, ואח"כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה', מכ"מ לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה. והכנה זו אסור במקום רבו אם לא בפניו וברשותו. כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו, או חוץ לג' פרסאות, שגם הוראה שרי. מש"ה היה כאן חשד שהכינו עצמם לקבל שפע נבואה גם בלי האצלה ממשה. [אכן הנבואה היא כרוח העוברת בנביא, כאש עצורה בקרבו אשר אינו יכול שלא להוציאה. מכל מקום, כדי לקבל נבואה דרושה הכנה. והכנה זו אין לנביא לעשות במקום רבו, אלא ברשותו. (וכך גם מוסברת תמיהת הגמ' מגילה יד כיצד היתה חולדה מתנבאת בימי ירמיה. שהיה עליה לקבל רשותו לעשות ההכנה לנבואה).]

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כח)



...מאי "אדני משה כלאם"? דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו... מאי "כלאם"? א"ל: הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן

והנה המהרש"א כתב [סנהדרין צ. ד"ה מתנבאים] כי חרה אפו של יהושע על אלדד ומידד הוא כי הם נשארו במחנה וקבלו נבואתם בעצמם ולא על ידי אצילות משה, וחשבו יהושע לגנאי למשה רבו והעדר כבוד דלא צריכין לו, וחשבם כמורה הלכה בפני רבו. וזוהיא כוונת יהושע הטל עליהם צרכי ציבור, שגם הם יהיו מזקנים המנהיגים הדור, וא"כ יצטרכו לקבל ממשה כדי שלא יהיו שני דברי דור ושני סגנונות כנ"ל, וזהו מאמרו והם כלים מ'אליהן' דייקא, שלא יהיה עליהם הרוח מאליהן כי אם על ידי האצלה דילך, ותהיה הנהגה בסגנון אחד, ולא יהיה העדר כבוד, ואתי שפיר, זכי חולקיה דחס על כבוד רבו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)



...מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו: כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו: תן פדיונך וצא!

ולא תני 'מי שעלה בידו בן לוי הלך לו', ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי. וכבר ידוע עפ"י לשון המשנה פסחים פ"ד דתנן 'לא תקרא לה שם'. דמצוה במילי דקדושה להוציא בשפתיו. וכמבואר בזוה"ק פ' זו (במדבר) דבמילי דקדושה - כל מילי דבעי למתישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא. [יש צורך באמירה, ואין די בנטילת הפתק, מפני שבכל דבר שבקדושה יש להוציא בשפתים. וכמבואר בזהר הקדוש בפרשת במדבר: בדברי קדושה - כל דבר שצריך להתיישב במקומו - אינו מתיישב עד שיזכיר בפיו.]

(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מא)

מי שפדאו בן לוי - לא נתן כלל. ולא לקח אלא מאת העודפים. והיינו משום שנצרך להעמיד את הבכור, וליקח הלוי תחתיו. ובזה נפטר אותו בכור לגמרי.

(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מט)



אמר רב יהודה אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין, אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה

יש לדעת בכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה,הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה, וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו כאן שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, שאם לפעמים צריכין להוראת שעה, לפסוק נגד התורה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה', אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב, ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך, אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה, והרי הוא מחויב לטהרו, מטעם סמוך עת לעשות לה', למיעוט סברות הנוטין אל ההפך, ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה, שהסכימו לטהרו, אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג ע"ב) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.

(כלי יקר, דברים פרק יז פסוק יא)

והקשו בתוספות [שם ד"ה שיודע] מה לי בחריפות של הבל... לכך אין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטמא הטהור וכן להיפך, כי אין זו חריפות של הבל ושקר כדעת התוספות, רק אמת, והכל בזמנו, וצריך להתחכם בענין החכם ההוא, אף שהוא טמא, אין החלט, ויש זמן שהוא טהור והכל לפי הזמן

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)



אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרי, אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן

(סג) אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות דבר אשר אין כמהו בכל תורה אחרת.
(סד) אמר החבר: גדולה מזאת הסנהדרין חובה היתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקבלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות, היתכן כי ימצאו תמיד בקרב העם שבעים זקנים, אם אין החכמות נפוצות וקבועות בעם, ואיך לא יהיה הדבר כן, אם לשם קיום המצוות עצמן, יש צרך בכל החכמות האלה, כי הנה החכמות הטבעיות אדם מישראל צריך להן במצוות הקשורות בעבודת אדמה לדעת את הכלאים ולהשמר משביעית ומערלה, ודעת להבחין בין צמח לצמח ולהכיר את מיניהם, למען יעמדו בבריתם, ולא יתערב מין במין, חכמה גדולה היא לדעת אם הכמון למשל, הוא ממין השעורה או השפון ממין החטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וכן יש לדעת את כחות שרשי הצמחים ומדת התפשטותם באדמה, מה מהם ישאר לשנה הבאה, ומה לא ישאר למען דעת כמה להרחיק מין ממין במקום, ומה מדת זמן לתת בין נטיעה לנטיעה, וכן תועלנה החכמות הטבעיות להבחין בין מין למין בבעלי החיים, לתכלית דומה, וגם לתכלית אחרת, להכיר אי זה חי ארסי הוא, ואי זה לא ארסי, אחרי כן באה ידיעת הטרפות שהיא דקה מכל הידיעות, אשר הזכרו אצל אריסטו, על גורמי המות לבעלי החיים, בהיותה מלמדת אותנו להתרחק מאכילת הבהמה העומדת למות, והמעט אשר נותר אצלנו מחכמה זאת, תתפעל ממנו הדעת, אחרי אלה באה ידיעת המומים הפוסלים את הבהמה למזבח, ולבסוף ידיעת ההפרש בין מיני הזיבות לאיש ולאשה, וכמות ימי פקידות הנדות, ובפרטי הדברים האלה, יש חכמות אשר אין אדם יכול לעמד עליהן בדרך ההקש, בלא עזר אלוהי, אשר לחכמת הגלגלים ומהלכיהם, העבור הוא אחת מתולדותיה, וידוע הדבר כי מעלת העבור נפלאה עד מאד, וכמה חזקות קביעותיה אצל אמתנו, אכן אומה זו חלושת החמר היא אך אמיצת הצורה... [מדרישות אילו שיש מן הסנהדרין, ניתן למוד על התורה עצמה שהיא מלאת חכמה ושכדי להבינה ולהבין את מצוותיה יש צורך בידיעות רחבות ובעם משכיל.]

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות סג-סד)



ומה נבואה נתנבאו (אלדד ומידד)? אמרו: משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ...אלא למ"ד משה מת, מינח הוה ניחא ליה?! לא סיימוה קמיה

יובן מ"ש בגמרא פ"ק דסנהדרין [דף י"ז.] דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס, ופריך הגמרא א"כ איך אמר משה מי יתן וכו' מינח ניחא ליה, ומשני גמרא לא סיימוה קמיה, עיין פירש"י ודוחק, אבל אמרו הפשט, כי לכך אמר משה מי יתן וכו', כי מה שהקב"ה אומר ע"י נביא אינו חוזר, לבל יחשדו אותו לנביא שקר, לכך אמר [במדבר י"א, כט] מי יתן כל עם ה' נביאים, א"כ יהיה סיפק ביד ה' להנחם מהרעה אשר דיבר עליו, כי כולם ידעו שאין הנביא אומר שקר, רק הקב"ה חזר ולא נביא שקר הוא, אך במה דאמרינן [ב"ר נג, ד] שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע, אבל לטוב אינו חוזר, כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב, וזוהיא קושית הגמרא מינח ניחא ליה, ולמה לי כנ"ל דביקש שיהיו הכל נביאים שיהיה בחזרה, הא אמרו יהושע מכניס לארץ וטובתו של יהושע אי אפשר בחזרה, ואף מיתת משה אי אפשר בחזרה, כי אין מלכות נוגעת וכו', וע"ז משני הש"ס לא סיימוה קמיה וא"ש

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)



ומה נבואה נתנבאו? ... רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין. שנאמר "כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם וגו'". אל תיקרי "שנים" אלא 'שנים'. ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת? הוי אומר: אלדד ומידד

לכאורה תמוה: מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג, שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל, באמרם הנה בארזים נפלה שלהבת וכו'. והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה, כדכתיב [שופטים א' ב'] יהודה יעלה. רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף, וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם. [בהנבאם שיהושע יכניס את ישראל לארץ, חשבו אלדד ומידד שיהושע הוא משיח בן יוסף, ועתיד הוא להיהרג. על כן באה להם הנבואה שרק במלחמת גוג ומגוג ייהרג משיח בן יוסף.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)




יח ע"א

מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא

ופירשו בטעמו של רבי מאיר, "ומן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. [מבאר שדיוקי התנאים אינן דרשה גמורה אלא אסמכתא מן הפסוקים ומבאר הטעם שהחמירו בכהן גדול כי הוא בהול על מתו דווקא משום שאינו יכול להיטמא ולטפל במתו].

(רמב"ן, ויקרא פרק כא)



יט ע"ב

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. שנאמר "ואלה תולדות אהרן ומשה", וכתיב "ואלה שמות בני אהרן". לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו

היינו (שמלמדו) בחכמת התלמוד, שנעשה עפ"י זה בריה חדשה. כדאי' עוד בסנהדרין דצ"ט: 'המעשה את חבירו לד"ת - מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו... וכל מאן דמעשי לחבריה למיגמר אורייתא, חשובין עלי' קמי שמיא כמאן דהוא ברי'. דאמר ר"ל: המעשה את חבירו כו''. הרי דמיירי בגמרא שמביא ליד קיום...
והנה כבר ביארנו בס' שמות ל"ב י"ח ובזה הספר להלן ז' פ"ט דעל למוד תורה שבע"פ שהיה משה ג"כ מדבר ומפלפל בכח סיעתא דשמיא מיקרי לדבר אתו ולא אליו והיינו דכתיב ביום דבר ה' את משה. אז הנה הנם בני אהרן נחשבו לתולדות משה. [היינו (שמלמדו) בחכמת התלמוד, שנעשה עפ"י זה בריה חדשה. והיכן מצינו שעסק משה בפלפול תורה שבע"פ? עי' העמק דבר, לבמדבר ז, פט, שאומר שכשנאמר "ביום דבר ה' את משה" ולא 'אל משה' היינו כח סיעתא דשמיא לפלפול תושבע"פ.]

(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק א)


רבי אלעזר אמר מהכא: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". וכי יוסף ילד? והלא יעקב ילד?! אלא יעקב ילד ויוסף כילכל. לפיכך נקראו על שמו

לזה ברכו ברוב טובת הארץ. "מבורכת ה' ארצו". מדה כנגד מדה.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק יג)

שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יג ע"א ]



כתיב "פלטי" וכתיב "פלטיאל"?! אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה

מכאן מבואר יסוד, שאף שהיה הדבר כרוך בנס, שאם לא פלטו א-ל, לא היה יכול לעמוד בנסיון ולהתגבר על יצרו זמן כה ממושך, והוצרך לנס שיצילו מן העבירה, עם כל זה שאלו חז"ל "מה עשה?", כי אין אדם זוכה לנס, אלא אם כן עשה את שלו לשמור עצמו מן החטא.
ויש להקשות על מעשהו של פלטי: מה תועלת באמירה "כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה"? הרי הוא בעצמו נעצה, ומי יעכב בעדו כשיתגבר עליו יצרו?! לעצה עמוקה ירד פלטי באותה שעה. הוא ידע שבשעה הראשונה הרתיעה מפני התקרבות לאישה זו שאינה שלו היא חזקה ביותר. וכדי שלא יסתגל למצב בו נמצאת איתו האישה, ראה להזכיר לעצמו את עצמת הרתיעה שהיתה לו בתחילה, ואת תוקפה של ההחלטה שקיבל, ע"י החרב שנעץ.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת חיי שרה מאמר יא' עמ' מו)

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מא ע"ב ולקט באורי אגדות קידושין לב ע"ב]




כ ע"א

דבר אחר: "שקר החן" - זה דורו של משה ויהושע, "והבל היפי" - זה דורו של חזקיה, "יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי

"יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי, שלמדו תורה על ידי הדחק, וע"י כך עלו על הדורות הקודמים. יוצא שהקשיים המפריעים לעסק התורה אינם צרה כלל, אלא הם אושר נפלא: "היא תתהלל"!

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו' עמ' קנג)


אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה

בדרך הטבע אין טלית אחת מספקת לששה אנשים. אבל זה רק כשכל אחד חושב על עצמו, ודואג שיהיה מכוסה.
אולם בדורו של רבי יהודה ברבי אילעאי היה כל אחד דואג לחבירו, ומכסה את זולתו, ובאופן זה מספקת טלית אחת לששה. כשכל אחד חושב על חבירו, ונותן לזולתו - כולם מכוסים. מציאות זו, שששה תלמידים מתכסין בטלית אחת, מורה על מעלת 'איש אחד בלב אחד', במידה שאין דוגמתה בכל הדורות, על כן היתה קבלת התורה שלהם במדרגה הנעלה ביותר.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו' עמ' קנג ועמ' קנז)



כ ע"ב

וכן היה רבי יהודה אומר נצטוו ישראל ג' מצות בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה

ואמרת וגו' - אין הפי' אמירה כמשמעו בפה, אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו', והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך וא"כ למאי כתיב ואמרת וגו'.
ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או עפ"י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה א"א לעשות עפ"י הכרח מצוות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מ"ע, מש"ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ"ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ"י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מ"ע לסנהדרין למנות מלך.
והא ודאי א"א לפרש שאין בו מ"ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו' וזבחת מבקרך וגו' שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה, ה"נ נימא דה"פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו' לא תוכל וגו' דוקא אשר יברך, אבל א"א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם, הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש"כ הרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג ופ"ג ה"ח יע"ש וכ"ה בסנהדרין די"ט אלא ע"כ מצוה הוא, ומ"מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש"ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם. [מבאר כי אמנם ישנה מצווה חיובית להעמיד מלך, אך היא מותנית בהסכמת העם כי זו דרך השלטון הרצויה לו.]

(העמק דבר, דברים יז, יד)

שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, וזהו סדרן, ראשון להעמיד מלך, ואחר כך להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות בית הבחירה. והטעם, כי אין כסא שלם עד שיעשה נקמה בעמלק, ואם אין כסא שלם אי אפשר לבנות בית המקדש, כי הוא כסא כבוד ה' וזה שער השמים. ולכך ראשון הכניע שאול עמלק, ואח"כ בנו דוד ושלמה בית לה', וזה יסודות, וזה ארמון על תלו. וכן היה הדבר בבית שני, ובפרט למ"ד קדושה ראשונה בטלה, והיתה קדושת עזרא קדושה חדשה, ולכך היה צריך ראשונה להכניע זרעו של עמלק ולקעקע ביצתם, ואחר כך לבנות בית המקדש כמו בראשונה. ולכך בימי כורש לא היה נבנה, אף שהיתה פקידה, כי עדיין לא נכרת זרעו של עמלק. אבל בימי מרדכי ואסתר, שנכרת זרעו של עמלק ונמחה כמעט שמם, אז החל לציץ ציץ מטע ישע, ולא איחר הדבר שנה שנתיים שנבנה הבית, והיה זה סיבת הבית ובנינו. ואחשורוש ידע זאת, כי תלוי בנין בית המקדש בהכניע זרעו של עמלק, ולהיות כל מגמתו שבל יעלה ישראל מעלה, כאשר כתבתי טעמו כנ"ל, ולכך הגביה המן ובניו וגידל ממשלתם, כי בזה היה בטוח כל זמן שהם בתואר המעלה, שאי אפשר להיות מתרומם קרן ישראל ובנין הבית כסא ה'.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)


...לבסוף לא מלך אלא על מקלו, שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי

אף לאחר הנפילה שהייתה לו, מצא החכם מכל אדם תחבולה לבל יפול ח"ו לאבדון. מה עשה? נשאר "מלך" על מקלו. אף כי לא היה לו אלא מקלו בלבד, החזיק במידת "מלכות" אף בעניו אשר הוא שם, והיא שעמדה לו לשוב אל כסאו כאשר מלפנים.

(שיחות מוסר, תשל"א כי תשא מאמר נה' עמ' רלז')

שהמלך פורץ לעשות דרך

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]



כא ע"א

ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא (על) [אל] המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה

מבאר שהצרות שנגרמו על ידי אבשלום ותמר [ויש גירסא אמנון ותמר] היו בגלל שהן היו מאשת יפת תואר ומצב זה הוא מצב בו אין די קדושה בעת התשמיש ולכך הילדים שנוצרים הם מתוך מצב זה. כי תמיד הילדים נוצרים לפי מידת ההתקדשות בעת הזיווג. נראה ממנו שהיה לו מקור לכך שא אבשלום היה בן יפת תואר אמנם בגמרתינו אין לכך מקור.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עו ע"ב]



כא ע"ב

ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'

אין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל. [הסיבה לכך שטעמי התורה נעלמו מאתנו היא עיוורוננו, כלומר אי יכולתנו לתפוס את הטעמים בשכלנו. אך יש טעמים למצוות. ולראייה: טעמה של החמורה שבמצוות, פרה אדומה, התגלה למשה רבנו.]

(רמב"ן, דברים כב, ו)

אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד, "'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד פרה אדומה; וכן אמרם שהאלוה העלים סיבות המצוות שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלש מצוות אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו. [מבאר שאין כוונתם שאין למצוות טעם אלא שמאיתנו הוא נכסה כדי שלא נטעה בטעות שטעה שלמה].

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כו)



תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה

ואלו לא נהג משה טובת עין ולא הי' נותן מצות חקים ומשפטים בזמנו לישראל היה ניתן ע"י עזרא וכדאיתא בסנהדרין דכ"א ב' תני' ראוי הי' עזרא שתינתנן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה. במשה ה"א ומשה עלה אל האלהים ובעזרא ה"א הוא עזרא עלה כו' במשה ה"א ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא ה"ה כי עזרא וגו' וללמד לישראל חק ומשפט.
ואין הכונה עיקר נתינת הלוחות ותורה שבכתב. דלזה בודאי הי' משה מיוחד באשר לא קם כמוהו נביא בישראל אלא דרך הפלפול היינו חקים ומשפטים. וג"ז דייק התנא שתנתן התורה על ידו לישראל, פי' עיקר מה שלמד הקב"ה חקי התורה והגיונה למשה לא הי' אפשר אלא על ידו וזה הכח ניתן למשה יחד בשעת לוחות ראשונות כמבואר בכתוב ואותי צוה ה' בעתה ההיא חקים ומשפטים ועוד כמה מקראות מבואר בס' שמות אבל הלימוד לישראל זה הדרך אלמלא ניתן למשה זה הכח הי' ניתן ע"י עזרא. והי' נכרת הברית ע"ז אז בימי עזרא כי אז הי' יסוד לגלות החל הזה שההכרח לנו להגיע לזה הלימוד כמש"כ. וגם עתה הית' יד ה' על עזרא והרחיב הלמוד הזה לאין תכלית. [מבאר שהתורה שבכתב עצמה ודאי היתה ראויה להינתן רק ע"י משה ולא ע"י אחר, אך את דרכי הלימוד והפלפול ראוי היה עזרא ללמד לישראל, לולא קדמו משה.]

(הרחב דבר, דברים א, ה)






כב ע"א

אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך

בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח' עמ' תטו')

והנה ודאי שבגלל חטאיה שלה היא מתה, ואין היא נענשת בגללו. אבל סוף סוף אף הוא מצטער במיתת אשתו. ולמה הוא נענש? והרי "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י)?! על כך אמרו חז"ל "מפני שמבקשין ממנו ממון ואין לו", דהיינו ממון שחייב ואין לו לפרוע. ואכתי קשה, במה חטא? הרי אין לו?! אלא על כרחך שאין כלל מצב ש'אין לו'. מי שמרגיש בחובו כראוי, אין דבר העומד בפניו, ואין דבר הנשגב מכוחותיו*. ואם אין לו - סימן שאין מרגיש שהוא בעל חוב.
והעונש הוא שאשתו מתה, והביאור בזה הוא כי יותר יש מכל חייב האדם לאשתו, ואין לך 'מלווה' ומיטיב גדול לאדם יותר מאשתו, ואם אינו מכיר בטובת אחרים, אף בטובת אשתו אינו מכיר. וכיוון שאינו מכיר בערך הטובה, סופו שנוטלים אותה ממנו.
אפילו עד כדי ... להחיות מתים. [(שמות רבה פרשה ד, ב)"...וכן אתה מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה מת בנה התחיל מתחנן ואומר (מלכים א יז) "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה", וכתיב (שם) "וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד"... שמסר נפשו על אכסניא שלו".]

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בהעלותך מאמר עג' עמ' שכב)

בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח' עמ' תטו')


א"ר יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו... אמר רבי אלכסנדרי... עולם חשך בעדו... ר' יוסי בר חנינא אמר, פסיעותיו מתקצרות... רבי אבהו אמר, עצתו נופלת

מיתת האשה היא מליצה מאומרם: רשעים בחייהם קרויים מתים... כי כשמתה בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות... הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי, והיא מעשה המידות המעולות והמעשים התוריים, ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זיכוך המעשים. וכן בענייני העולם, פסיעותיו מתקצרות, כי לא ייעזר ממנה כראוי אל השלמתן; וכן עצתו הראויה להימצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות: שנים בחלק השכלי, ושתים בחלק המעשי.

(עקידת יצחק שער כב)

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ב]



קשה לזווגם כקי"ס וזה בזיווג שני

מסביר שכפי הנראה שזיווג שני זה היינו המחזיר גרושתו.

(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק א)



כב ע"ב

ת"ר מלך מסתפר בכל יום. כהן גדול מערב שבת לערב שבת. כהן הדיוט אחד לשלשים יום

וכן אמרו על מלך שמגלח כל יום, כי צריך אזהרה יתירה, היותו מלך, לבל יתגאל בחמדת מותרות, כדכתיב (דברים יז. טז) לא ירבה לו כסף סוסים ונשים, וכן כהן גדול בכל שבוע, למעט מותרות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא להראות בהן תספורת של כ"ג

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נא ע"א]



כד ע"א

"ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער". א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם. תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו?! אין. לבבל נחית, ואישתרבובי דאישתרבב לעילם. דיקא נמי דכתיב "לבנות לה בית בארץ שנער", ש"מ

והוא מדרש (=נדרש) מן חסרון המפיק הזה (בה"א של 'לה') שלא עמד לה (לגסות הרוח) הבית בארץ שנער.

(רמב"ן, במדבר לב, מב)


במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל

ולפום ריהטא מאוד תמוהה, כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותה מתי עולם.
[ומבאר באריכות שבעצם מראש היה אור התורה גלוי ובהיר ולכן דרש רבי מאיר כתנות אור אלא שהחטא גרם לעיבוי והמצוות הם בגשמיות ורומזות על עולמות רוחניים, וכדי להשיג אמיתה יש צורך עתה ביגיעה גדולה של עמל ופירושים ופירוש לפירוש, זהו החושך שמביאה הגמרא כאן]

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תניינא) (יד))

ומפני חטאינו נתחשכנו עד שנחרב הבית, ונתוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב.

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תניינא) (טו))



ל ע"א

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"ב]



לו ע"ב

סנהדרין לו: כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקים מכל מום

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קא]



לז ע"א

...וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא

כי כל ישראל הוא צורך לעולם, ובחיבור פעולתם ישתלם העולם, ולכך באו ישראל במנין ולא במקרה, ולא הם מרובים למאוד בעמים על פני אדמה, כי הדבר כמ"ש, כמו שהחסרון גנות, כן עודף בלי צורך - גנות. ולכך אמר [במדבר כג י] בלעם, מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל, כי באו במספר מכוון, כי כל צורך בו לא העדיף ולא החסיר, ולכך אינם כל כך מרובים כעכו"ם שבאים במקרה ובטבע התולדה, וזהו מאמר הפסוק [דברים ז' ז] לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו', והבן.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)


לפיכך נברא אדם יחידי...

והנה בכתובות ד"ח אי' רב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד. ולפי פשט דמדבר אך בענין זכר ונקבה הוא תמוה דלמה לר"י להביא מפסוק שבפרשה אחרת והרי באותו פסוק כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ותו למה לו לדקדק מלשון את האדם שנברא יחידי. והלא בפי' כתיב פרשה שלימה שאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו וכל הענין אלא ע"כ כייל ר"י כוונה שני' ברומיא דקראי דבקרא הראשון כתיב ויברא אלהים את האדם הרי דמיקרי אדם בלי קריאת שם ואע"ג שנברא זכר ונקבה אח"כ מ"מ הרי הוא לבדו אדם. וכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם דמשמע שהנקבה גרם להיות נצרך להקרא אדם. ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים. היינו שני מיני אדם. והאדם המעלה יהא במעלתו גם בהיותו בלי האשה. ולבסוף נברא אחד. והוא האדם המעלה נשתנה ע"י האשה להיות נקרא אדם. ובזה יבואר הא דתנן בסנהדרין פ"ד לפיכך נברא אדם יחיד וכו'. ולכאורה קשה מה זה חידוש באדם יותר מכל הברואים שנברא אחד וממנו נתקיים המין ולדברינו ניחא שהיה ראוי להבראות שני מיני אדם אחד יהא אדם המעלה והשני מדיני. [מקשה מה מיוחד באדם שנברא אחד, שלא כמו שאר הנבראים, וממנו נתקיים המין. ומבאר שמלכתחילה היה ראוי לברוא שני מיני אדם - אדם המעלה, ומדיני.]

(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק ד)


ריש לקיש אמר מהכא, כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון, רבי זירא אמר מהכא, וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו

יש ללמוד מכאן שאלו שאינם פושעים ברצונם, אלא שלא ברצונם מאונס, לא יעזבם האל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

טעם הדבר לפי שלא ידעו באיזו צורה יבחרו.

(כלי יקר, שמות פרק לב פסוק א)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כז ע"א]



לז ע"ב

ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עון מחצה

...אם הוא בא לבקש כפרה, על חטאים שחטא, לפני בואו שמה, שהרי אין הוא יכול להביא כיום את הקרבנות, שבאה עליהם המצוה מאת האלוה, קרבן מיחד לכל חטא וחטא זדון ושגגה, ואין לו לסמוך אלא על מאמר החכמים, גלות מכפרת עון, והן עתה גולה הוא אל המקום הנרצה [מבאר שגם העליה לארץ ישראל מכפרת כמו הגולה אל ער מקלט].

(ספר הכוזרי, מאמר חמישי אות כג)

דין ארבע מיתות לא בטלו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ח ע"ב]



לח ע"א

אמר רב חסדא דרש מרי בר מר מאי דכתיב וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו אין צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו ועוד גלות יכניה קיימת דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף חרש כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין מסגר כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין וכמה היו אלף עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוו

..דידוע מ"ש בגמרא [סנהדרין לח.] וישקוד ה' וגו' כי צדיק וכו' צדקה עשה הקב"ה וכו' שהקדים לגלות שתי שנים קודם ונושנתם, דאז היו ח"ו משוקעים בטומאה, ולא היתה ח"ו תקוה להם כלל, והנה כל חורבן בית המקדש, נאמר במלכים ודברי הימים, בשביל חטאת מנשה, ופוקד עון אבות על רבעים, לכך האריך הקב"ה זה אחר זה, והיה אמון, יאשיהו, צדקיהו, ואחיו יהויכין, והיתה גלות ישראל, כי אין מאריך יותר מארבע דורות, אבל אילו מדותיו של הקב"ה להאריך אפו על חמשה דורות, אם כן היתה הגלות מתאחרת עד בנו של יהויכין או צדקיהו, א"כ היה הבית עומד יותר, והיה ח"ו כמנין ונושנתם, ומרה ח"ו היתה באחריתו, ולכך מיהר משה והשתחוה, כי ראה גם ראה חורבן הבית וסיבתו וענינו כמאמרו ונושנתם, ומאז בעון עגל, נולדה סיבה לחורבן בית, ואתי שפיר [מבאר שכאשר אמר ה' שהוא מאריך אפים עד דור רביעי מיהר משה לקוד שלא יאמר ה' עד דור חמישי, כי אז ראה ברוח הקודש שהגלות תבוא אחר מניין של "ונושנתם" וחלילה לא תהיה תקומה לישראל.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

חרשים בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יד ע"א]



לח ע"ב

אמר ההוא מינא לרב אידי, כתיב ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מיבעי ליה? אמר ליה, זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו, אי הכי ניפלחו ליה? כתיב אל תמר בו, אל תמירני בו

אבל נראה מפשט הכתוב שיצוה אותנו שננהוג כבוד עם זה המלאך יותר ממה שנעשה עם מלאך אחר, מצד היותו שמו של הקב"ה בקרבו ראוי שננהג עמו כבוד מאד, כמו שננהג עם השם יתב', וכבר דרשו רז"ל ואמרו זה מטטרון ששמו כ'טם רבו כמו שאמר בפרק אחד דיני ממונות אמר ליה ההוא מינא לרב אדא כתיב ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מבעי ליה אמר לו זה מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו, ובין שנבין כונתם בזה המאמר, או שלא נביא אותן, אין ספק כי יש להם לרז"ל הבדל גדול בין זה המלאך למלאכים אחרים, עד שלא נקרא בשם המיוחד שם ד' אותיות אלא הוא, ולזה צונו השי"ת שנתנהג עם זה המלאך כמו שנתנהג עמו.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

כי עולה (מטטרון בגימטריה) מספר עצמו של השם (שדי), ובחטא האדם - יסתלק שם שדי ממנו.

(אור החיים, שמות כג, כא)



אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבש"ע, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו. אמרו לפניו: רבש"ע, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבש"ע, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך - עשה! כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך? אמר להן: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'"

(דברי המלאכים הם) קטרוג על בריאת אדם, כי בשלהם דיברו (מתוך עניין שלהם אמור את דבריהם), כי ידעו (שהאדם) בעונו יפגום אותם וימעט חילם, ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות מאדם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)



אמר רבי יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו

זכרו בריאת אדם ב'ששת ימי בראשית', ואמר, "זכר ונקבה ברא אותם", וחתם הבריאה כולה ואמר, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ופתח פתח אחר לבריאת חוה מאדם, וזכר עץ החיים ועץ הדעת ודבר הנחש והענין ההוא; וזכר שזה כולו היה אחר שהושם אדם בגן עדן; וכל החכמים ז"ל מסכימים שזה הענין כולו היה יום ששי ושלא נשתנה ענין בשום פנים אחר ששת ימי בראשית. ולזה לא ירוחק דבר מן הענינים ההם, כמו שאמרנו - שעד הנה לא היה טבע נח. [רואים ממאמר זה שכל המעשה היה ביום הששי טרם שמכמס היום השביעי וזה מתאיםלכלל שלא ישתנה דברררר אחר ששת ימי בראשית ובאותם ששה ימים יתכן שינוי כיון שעוד לא גובש טבע יציב לכל הנמצאות והרמב"ם מעיר שדברי חכמים אילו הם בתכלית השלמות.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)



דאמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא

ודברינו הנה אמנם הוא במלאכים אשר הם שכלים נפרדים, שתורתנו לא תכחיש היותו ית' מנהיג זה המציאות באמצעות המלאכים. וכתבו החכמים במאמר התורה, "נעשה אדם בצלמנו" ואמרו, "הבה נרדה" (אשר זה לשון רבים) - אמרו, "כביכול, שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". והתמה מאמרם, 'מסתכל' - כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון, שהאלוה יעין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. ובמקומו אמרוכן מחלט, "אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה" - ו'פמליא' הוא המחנה בלשון יון. וב'בראשית רבה' גם כן נאמר, וב'מדרש קהלת', "את אשר כבר עשוהו" - 'עשהו' לא נאמר, אלא 'עשוהו', כביכול, הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר, "הוא עשך ויכוננך". וב'בראשית רבה' גם כן אמרו, "כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו".
ואין הכונה באלו המאמרים כולם מה שיחשבוהו הפתאיים, שיש לו ית' דברים, או מחשבה, או התבוננות, אל שאלת עצה והעזר בדעת אחרים - ואיך יעזר הבורא במה שברא? אבל כולו באור, שאפילו חלקי המציאות, עד בריאת האברים מבעלי החיים כפי מה שהם - כל זה באמצעות מלאכים - כי הכוחות כולם מלאכים. ומה מאד רע עורון השכלות ומה מאוד מזיק - אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהאלוה ישלח מלאך שיכנס בבטן האשה ויציר שם העובר, ייטב לו זה מאוד ויקבלהו, ויראה זה עוצם ויכולת בחוק האלוה וחכמה ממנו ית' - עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת, שיעורו כשליש העולם כולו - ויראה זה כולו אפשר בחק האלוה; אמנם אם תאמר לו, שהאלוה שם בזרע כח מציר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא - המלאך, או ההצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא - המלאך, והוא - 'שרו של עולם', אשר יזכרוהו החכמים תמיד - יברח מזה, כי לא יבין ענין זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא - המצאת הכוחות הפועלות בדבר, אשר לא יושגו בחוש. כבר בארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכוחות הגופניות - מלאך, כל שכן הכוחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות. [מבאר שהקב"ה מנהיג העולם על ידי המלאכים הם שכלים נבדלים].

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ו)

וכן מזה מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין הקדוש ב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ואמרו גם כן (סנהדרין לח, ב) עד שנמלך בפמליא של מעלה, עניינם שממה שאנו רואים השכר והעונש מתמזגים בדרך מדריגות, פמליא של מעלה שהן ככלי ניגון נערך בשלם שבפנים נראה כאילו הוא מעיין ומסתכל ונמלך בהן, וכן בכל פעולותיו יתברך, עד כאן לשונו וישמע חכם ויוסיף לקח.

(של"ה, תולדות אדם - בית נאמן (ב))



דע מה שתשיב לאפיקורוס - אמר ר' יוחנן: ל"ש אלא אפיקורוס של עובדי כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי

אשר קרך - ... ונראה עוד לפרש עפ"י מש"כ בס' ויקרא כ"ה מ"ז בהר"ד דישראל נמשל לאש ואוה"ע למים וכשנוגעים זב"ז המים מכבים את האש ומהאש נעשה עשן ומזיק יותר מהמים, כך כשישראל מתערב עם גוי ומסיר ממנו דת אש, ונעשה מין ואפיקורוס שאינו מאמין והוא גרוע מהגוי העובד ע"ז כמו שביארנו בפרשת ניצבים שהוא ראש ולענה, וכדאיתא בסנהדין דאפיקורוס ישראל גרוע מאפיקורס גוי ופקר טפי.
וכ"ז מרומז בזה המקרא, אשר קרך - הסיר מהם דת אש, ואח"כ ויזנב בך, עם היהודים שנתפקרו זינב כל הנחשלים אחריך, שהיו עד כה נגררים אחריך במצוות אנשים מלומדה, ועמלק לא מצא אותם להכשילם ולפקרם, אבל על ידי בך, היינו רשעי ישראל, היו עוזרים לו לזנב גם אותם שהיו הולכים ביהדות במצוות אנשים מלומדה ולא בחקירה ושכל, והם רק תוכו לרגלי ישראל. [מבאר שישראל נמשלו לאש, והגויים הצוננים נמשלו למים, וכשאיש הישראלי נפגע במים הרי הוא בבחינת עשן, המזיק יותר מן המים.]

(העמק דבר, דברים כה, יח)



אדם הראשון בלשון ארמי ספר, שנאמר "ולי מה יקרו רעיך אל"

..לשון ארמאי הוא מענין עץ הדעת טוב ורע, כי יש ארמאי לשון קודש ולשון נכר והוא בלול טוב ורע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)



והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר ולי מה יקרו רעיך אל

...ולאחר שחטא ופתח המקור מענין אחד מטוב ומרע, אזי הראהו הקב"ה דור ודור ודורשיו וחכמיו ומנהיגיו לפי ענין המקורות שנפתחו עתה, איך ראוי להיות ההתפשטות והענפים וענפי ענפים.
אמת שבעבור זה אינם מוכרחים, כי מי שירצה להגביר ולילך מזה ההתפשטות וירצה לפתוח מקור אחר מהמקורות וימשיך כפי רצונו, אזי כח הבחירה בידו להגביר, רק הקב"ה הראה לאדם לפי פתיחת המקור של עתה, איך ראוי להיות ההתפשטות. ובודאי אלפי ורבואות עניינים שהיו ראויין להיות לפי פתיחת המקור של עתה כך ונשתנו מכח הבחירה, והרבה דברים נשארים כפי שהיו ראוין, כמו שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי, ואלף עניינים כאלו. ואילו רצה שמואל שלא ללמוד תורה כלל חס ושלום, היה יכול לבחור, אבל בחר בדרך הטוב שהלך. והרבה דברים נשתנו מכח הבחירה ונדבקו במקור אחר, אבל הכל הוא בהרצון, כי מקור ושורש כל הדרכים משם. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'.]

(של"ה, תולדות אדם - בית הבחירה (ז))

ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי ... ר' עקיבא תיקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה .

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)



רב נחמן אמר, כופר בעיקר היה, כתיב הכא עברו ברית וכתיב התם (את בריתי הפר) ואמרו על אשר עזבו (את) ברית ה' (אלהי אבותם) [אלהיהם]

מבאר שהארץ, היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור, שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה', ועי"ז שנתקלל האדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה, שנאמר (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך.

(כלי יקר, דברים פרק כט פסוק כא)




רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה

לא תאכלו על הדם - סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה, לרמוז מה שאמרו ז"ל (ב"ר כא ז) כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין, וזה הוא סוד דבריהם ז"ל (סנהדרין לח:) שאמרו אדם מושך בערלתו היה, זו היא ערלתו, והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת וערלתם ערלתו לא תאכלו, פירוש מפרי ערלה, על הדם פירוש על סיבת הדם, כי זו סיבה לכל שפיכות דמים, דם אדם, ודם זרעיותיו. ויש לך לדעת כי סיבת הערלות ועקרם זה מקורם, שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם, לא של צומח ולא של בעלי חיים. [מבאר שהכוונה היא שאדם הקדים לאכול מפרי עץ הדעת שהיה בעבורו בבחינת ערלה, ובעטיו של חטא זה ירדה הערלה - הן בצומח והן בחי - לעולם.]

(אור החיים, ויקרא יט, כו)



אמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים", כיון שסרח - הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "אחור וקדם צרתני וגו'"

אין הכוונה כפשוטו. אלא הכוונה לכוחותיו והשגותיו. שכל העולם היה בהישג ידו. ואף כיום, לאחר שמיעט הקב"ה כוחו - עדיין רב כוחו מאוד. ובידו להשיג הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלה')

אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"א]


ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה - אן נטה לבך

אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו. והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ע"ב), "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" [מבאר שלאחר שאדם הראשון חטא ניסה להצדיק טעותו ע"י סברות שונות.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' מ)

אחד לו ואחד לדוד וכו' אחד לדין ואחד לצדקה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יד ע"א]



לט ע"א

א"ל ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם כהן הוא, דכתיב "ויקחו לי תרומה". כי קבריה למשה, במאי טביל?..

אמנם נראה, דידוע דקב"ה קברו למשה, דכתיב ויקבור אותו, ודעת מהרש"א בסנהדרין [דף לט.] דלכך נקבר מה', הואיל ולא ידע איש את קבורתו, ולזאת חשב מהרש"א דהיה מת מצוה הואיל שלא היו לו קוברים זולת ה', אבל כפי הנראה ממשנה דסוטה [דף ט ע"ב] לא מן השם זה נתעסק עמו הקב"ה, רק הואיל ונתעסק בעצמות יוסף, ולא היה גדול בישראל ממנו, לכך נתעסק עמו ה', וצ"ל דמחמת לא ידע איש את קבורתו עדיין היה יכול לקבור אותו בן אדם, ואחר כך להתעלם מקום קבורתו כדאמרינן [שם יג ע"ב] דהיה סימן בתוך סימן, ומכל מקום אי אפשר לדעת קבורתו, והיה מפלאות מעשה ה' כי נורא הם, רק היה לכבודו הואיל ונתעסק בעצמות יוסף כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)



לט ע"ב

אמר רבי יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו'

התורניים ומקובלים חלקו על זה [על הפילוסופים], ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש, כי אם בעשות מצוות בשלימות וכונה רצויה, אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה', והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות, יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה, מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם.
ולכך אחז"ל [סנהדרין נט ע"ב] מפני מה זכה זה לנבואה, מפני שעשה כך, וזה מפני שעשה כך. תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה, לא בעוסקם במושכלות. [מבאר שרצו חכמים להורות לנו שהזכיה בנבואה אינה דברי הפילוסופים דבר הדורש עיונין נשגבים אלא נדרש מהאדם להיות שלם במצוות ה'.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)


מאי שנא חמשים איש? אמר רבי אלעזר: מיעקב למד, שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה

הקשה המהרש"א: מי דוחקו לומר שמיעקב למד עובדיהו לעשות כן? אימא מסברא דעצמו עביד הכי, כדי שיהיו הנשארים לפליטה?! אלא שממספר מקומות אנו למדים שאין לאדם לעשות דבר מדעתא דנפשיה. שאין אנו יודעים לאן הוא עלול להגיע בסברותיו. לכן אפילו גדולי החכמים לא עשו אלא על פי לימוד ממעשה רב, ואפילו בדבר המובן מסברה.
ר' עבודה זרה דף כה עמוד ב: ת"ר: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - ... שאלו להיכן הולך - ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב]: (בראשית לג) עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב: (שם) ויעקב נסע סכותה. הרי שאף שהדבר מובן מסברה, לומדים כן מיעקב אבינו.
ור' בראשית רבה (וילנא) פרשה עט: ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בריה הוו טמירין במערתא י"ג שנה ביומי דשמדא ... א"ל בריה: כל הדא טבתא עבדת לן טבריא ולית אנן מדכן יתה מן קטוליא?! אמר: צריכים אנו לעשות טובה, כדרך שהיו אבותינו עושים, שהיו עושים איטלוסין ומוכרין בזול... אף כאן בדבר המובן מאליו, אין סומכים על הסברא, אלא למדים מן האבות.
ןכן סנהדרין יא עמוד א: מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי ... ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד.
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא! עמד רבי חייא ויצא... ורבי חייא מהיכא גמיר לה - מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? - משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? - משכניה בן יחיאל... ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? - מיהושע... ואיבעית אימא - ממשה...
על כל אחד שאלה הגמ' מהיכא למד, על כן אין לאדם לעשות דבר מדעתו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישלח מאמר יד' עמ' נט)

ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה י ע"ב ]



מב ע"א

דאמר רב יהודה ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים

אמנם שהגלגלים חיים משכילים - רצוני לומר, משיגים - זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים, כאש וכארץ, כמו שחשבו הסכלים, אבל הם, כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם, ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים - אמר, "השמים מספרים כבוד אל וגו'". ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב, שזה לשון הענין! וזה, כי 'לשון הגדה וסיפור' לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם - רצוני לומר, ענין הגלגלים - לא ענין בחינת האנשים בהם - אמרו, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" - הנה כבר באר ופרש, שהוא מתאר עצמם, שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת - כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים או להראות על עצמו השיג - כבר אמר, "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", כמו שבארנו. וזו - ראיה תוריה, לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.
אמנם דעת החכמים בזה, איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה. התבונן סדורם בברכת הירח, ומה שנכפל בתפילות, ותורף המדרשות באמרו, "וצבא השמים לך משתחוים" ובאמרו, "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים", וזה בדבריהם הרבה. [הוא מוצא בברכת הלבנה ראיה לדבריו שגרמי השמים יש להם דעת הם חיים ונשמעים לבוראם ומהרללים אותו, והוא דוחה את האפשרות לבאר שהם עוזרים ומעודדים אותנו לפאר את ה' אך הם מצד עצמם דוממים.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ה)

...ובאמת הנוצרים אחרונים חושבים, שאין כל כוכבים בעלי מדע ונפש כלל, ואין להם נפש שכלי המנהיג אותם, רק המה כדורים מקשים חומרים כמו כדור ארצי, וכפי אשר שם בם הטבע היוצר בראשית לילך להתנענע סביב סביב תמיד הם מתמידים בטבעם. ולזאת רצו לשחוק על מה שקבעו חז"ל (סנההרין מב,) בקדוש לבנה 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'.
אבל עמדתי עמם בויכוח במקהלות רבים מחכמיהם, ותודה לאל כי נצחתים. כי שאלתים: אם כן הוא, מה הוא ענין כישוף להוריד שפע מכוכב ע"י צורות ולחשים והקטרות, כיון שהם אבנים דוממים ואין בהם תבונה, וכלי שעה העשוי להתנענע, היועיל כל הלחישה והקטרות שלא ילך במרוצה או במתינות? ובררתי להם מכל ספריהם שכך היה ענין כישוף להוריד שפע כנ"ל, ואם הם חומרים מה יועיל כישוף? וע"כ יודו: או שהם בעצמם משכילים, או שבעלי נפש משכילים מנהיגים הכוכבים, ועפ"ז יצאו ויבואו, וזהו מה שרצינו לומר או שהם בעצמם שכלים או שבעלי שכלים מנהיגים אותם. אבל לפי הנחת פלסופי והגיון כל מה שיכולים למעט ביצורים אין לנו להרבות בלי הכרח, א"כ כיון שאנו צ"ל בע"כ שיש כאן להנהגה נפש שכלי, למה נוסיף אותו ולומר שיש לכוכב מנהיג, נימא שהוא גופא בעל שכל ומדע, וכן נאות לבורא אשר הוא החכמה עצמה, שלא יברא כדור עכור מקשי כזה ק"ע פעמים ככדור ארצי בלי שכל ותבונה וחומר בעלמא, ויותר טוב שהוא משכיל, ויפה קבעו חז"ל 'ששים ושמחים לרצון קונם', והודו כלם לדברי, תודה לאל, וכן הסכימו להדפיסו בפראג, וכל לשון אשר קם נגדי למשפט בפילוסופי הרשיעו. [בעל יערות הדבש הוכיח לחכמי הנוצרים שהם (הכוכבים והמאורות) בעצמם שכלים או שבעלי שכלים מנהיגים אותם, ולכן נכון לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

הלבנה, המתמלאת ומתמעטת ... יש בזה הענין ידיעות עמוקות לחכמים בהבנת דרכי הלבנה והליכותיה, והתחברה עם השמש בכל מקריה, שהם דוגמא ממש לכל הענינים הכלליים של ההנהגה הסובבת להשלים הבריאה לפי התכונה הזאת שיש בה, שצריך להשלמת ענינה הריבוי והמיעוט, אשר על כן המשילו כנסת ישראל ללבנה, ואמרו (סנהדרין מב ע"א), "שהם עתידים להתחדש כמותה". והפרטים בענין זה רבים ועמוקים. אך כלל הענין הוא, שהגלגל הסובב על ישראל וכללות הנבראים להשלים תיקונם מצד תכונת הבריאה, לא מצד המעשה של התחתונים - כלל עניניו מתראים בלבנה הזאת וכל הנבחן בה. [מבאר שמחזוריותה של הלבנה, דהיינו התמעטותה ומילואה, מרמזים על מצבם הרוחני של עם ישראל ושלמות הבריאה כולה.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קפח)


פועלי אמת שפעולתן אמת

כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם, אבל מתוארים בשהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם. כי על זה ייאמר להם: פועלי אמת שפעולתם אמת.

(עקידת יצחק שער ח (פרק החיבור הטבעי))


תנא דבי רבי ישמעאל, אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיים

כי היושבים לפני ה' המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה (קידוש החודש), הם אשר יתרחקו ראשונה משיבושי הדעות... כי יראו אמיתתן, והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה', להכין לפניו כל עבודתם, כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל... ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחודש דיין... כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר, אין עוד מלבדו, ברוך הוא וברוך שמו [מי שמתעסק בקידוש החודש לומד שלא לייחס לכוכבים תכונות אלוקיות, ורואה כי הקב"ה מושל בכל. לכן נחשב קידוש החודש כהקבלת פני שכינה.].

(עקידת יצחק שער לז)



מג ע"א

ת"ר ה' תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה. אתיוה למתי אמרי ליה מתי יהרג, דכתיב מתי אבא ואראה פני אלהים. אמר להו אין מתי יהרג, דכתיב מתי ימות ואבד שמו. אתיוה לנקאי א"ל נקאי יהרג, דכתיב ונקי וצדיק אל תהרג, א"ל אין נקאי יהרג, דכתיב במסתרים יהרוג נקי. אתיוה לנצר א"ל נצר יהרג, דכתיב ונצר משרשיו יפרה. א"ל אין נצר יהרג, דכתיב ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב אתיוה לבוני א"ל בוני יהרג, דכתיב בני בכורי ישראל, א"ל אין בוני יהרג, דכתיב הנה אנכי הרג את בנך בכורך. אתיוה לתודה א"ל תודה יהרג, דכתיב מזמור לתודה. א"ל אין תודה יהרג, דכתיב זובח תודה יכבדנני

וכתב ר"ש קרובים למלכות היו והיו צריכין להשיב לכל ראיות הבל שלהן. והנה רבותינו נתעוררו בכמה מקומות לזה כאמרם ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אל אזנך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבע בתוך אזנו. והנה רז"ל במקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות ספר תורה בלתי ניקוד ונתנו לפתיים במדרש פסוק זה לחם סובין, ולחכמים נתנו בזה המדרש ממש לחם אבירים, והכל מתוך פשטי המקרא, וכל התורה נוהגת על פשט זה. ולפיכך אמרו ז"ל שבעים פנים לתורה, והבן.
ואחר שעוררנוך על דרך זה הכנס ידידי והשתעשע בהקדמה זו תמיד כי ממנה תוצאות חיים.

(רמב"ן, מאמר הויכוח [מלחמות ה'])



מג ע"ב

אמר רבי יהושע בן לוי כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב זובח תודה יכבדנני

מבאר שמציאות היצה"ר בעולם, הוא הכרחי, ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו. קרבן התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמ"ש,ע"כ מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור, אבל מ"מ צריך עדיין אל היצה"ר לקיום המין, ע"כ היו גם חלות חמץ, והיו ג' חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא, ומשנה, ותלמוד, וחלק רביעי יתן אל קיום גופו.
כלומר שזובח היינו לא שנעדר הוא מהיצר, אלא משתמש הוא בוא רק לחיוב.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק ט)

...וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני, ודרשו ז"ל (סנהדרין מג:) זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון.
והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו, כמעשה דוד שאמר (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה, כאומרו (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה. [מבאר כי הזובח את יצרו מוציא ממנו את הטוב שהיה גנוז בו.]

(אור החיים, ויקרא ז, לז)

כמה גדולים נמוכי רוח

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ה ע"ב]

מחלוקת ר"י ור' נחמיה אם היתה ערבות לפני שעברו את הירדן

[ר"מ סובר כר' נחמיה, ולכן אף שחטאו 3000 איש בעגל, לא נחשב חטא לישראל, ולכן במדרש שיר השירים הוא דורש את "הביאני אל בית היין" לגנאי על חטא העגל, כי אין בזה גנאי לכל ישראל. ואילו ר' יהודה לשיטתו, שהיתה ערבות על הנגלות, ולכן הוא אומר שם שאין לדרוש את הפסוק על חטא העגל כי זה יהיה לגנאי על ישראל. ועוד, ר' יהודה לשיטתו דורש בילקוט שמעוני, הושע, "קחו עמכם דברים" - פיתיתם אותי בסיני, שאמרו "נעשה ונשמע" ואח"כ חטאו בעגל, ואילו ר' נחמיה שם דורש בדרך אחרת, לשיטתו שזה לא נחשב חטא לישראל. ועוד, ר' יהודה לשיטתו דורש בילקוט שמעוני, שם, "כל תשא עון" - ועוונותינו לא תשא, כי חטא העגל נשאר, ואילו ר' נחמיה לשיטתו שם דורש "כולהון תשא ואם לאו תסב פלגא ותשבוק פלגא", כי רק מיעוט חטאו. ועוד, ר' יהודה לשיטתו דורש בילקוט שמעוני, שנח כוחו היה רע ביחס לאברהם, כי היתה לו ערבות על חטא המבול, ואילו ר' נחמיה לשיטתו שם דורש לטובה, שהיה "יכול להשתקע בטיט" של חטא המבול ובכל זאת לא חטא. ועוד, ר' יהודה לשיטתו דורש בילקוט שמעוני, שם, "בדורותיו" - שאילו היה בדור של צדיקים לא היה נחשב צדיק, כי היתה עליו ערבות על חטא המבול, ואילו ר' נחמיה לשיטתו שם דורש לטובה, שאילו היה בדור של צדיקים היה יותר צדיק, כי לא היה עליו שום חטא בגלל המבול. ועוד, ר' נחמיה לשיטתו דורש בשיר השירים רבה, "קול דודי הנה זה בא" - שה' גאל אותנו ממצרים אף שהיו בנו רשעים, כי לא היתה ערבות על כל ישראל, ואילו ר' יהודה שם לא מזכיר את הרשעים (כי אילו היו רשעים באמת לא היו נגאלים) אלא דורש שה' גאל אותנו ממצרים אף שלא הגיע הזמן].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ב ע"ב-ג ע"א - לטקסט)



מד ע"א

ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו

כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה על ידי תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא, אבל מדינא אתיא לן, ולכל כיוצא בו, והן הנה הפלילות שעשה עם קונו, כלומר, שבא עמו בפלילים וזכה בדינו.

(עקידת יצחק, שער פ"ג)


'חטא ישראל', אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא

כי לא באה עליו המרה עצמית אלא מקרית, כלומר שנוי השם או שנוי השכונה, שאין בידו להמיר עצמותו באשר הוא יהודי.

(עקידת יצחק, שער צ"ז)

והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, ... ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". [מבאר מעם ישראל בהיותם קשורים קשר פנימי וניצחי ברבש"ע,גם לאחר חטאם נשארים עדיין כבניו.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קס)

אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ג ע"א ]



מד ע"ב

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים. פשיטא! כל כמיניה? לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד! לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, (כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא)

כאשר זמם ולא כאשר עשה ולמד שאם הרגו אין נהרגין כבר כתב הרמב"ן ז"ל שזה היה למעלת בית דין לומר שאלמלא שהיה הנהרג חייב מיתה משום צד לא היו מסכימים בית דין על מיתתו, שאינם כדאי לצאת תקלה מתחת ידם, וגם שלא יסכים השם יתברך הנצב עמהם בדבר המשפט לשפוך דם נקי כמו שאמר בפירושיו והנה באמת כל זה הוא מענה לבלתי החזיר בו ההורג למקומה אמנם לבלתי העניש את העדים הרשעים המעשינים להרוג צדיק ונקי אינו מענה כלל. ואולם הטעם הנכון בזה כבר יעמוד אדם עליו בסנהדרין בפ' נגמר הדין (מ"ד) דאיתא התם תנו רבנן מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על עונותי, ואם אין ביט עון זה תהא מיתתי כפרה חעל כל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, ועדים לא תהא להם מחילה לעולם וכששמעו חכמים כדבר אמרו להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא יהרג ויהיה קולר בצואר העדים, כל כמיניהו לא צריכא דהדרי בהו עדים, וכי הדרי בהו עדים מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא צריכה לדיהבי טעמא למילתיהו כי ההוא מעשה. אולם לכאורה יש להקשות דאי איתא דסהדי מצו הדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם מאי זו גזירה לוקה לשם שאי אפשר להשיב, והלא לא הרגו בדיוק אם חפץ השם להרע ה יגלו העדים האמת עד שימות. אלא שיראה שכונתם לומר שהכין רצו הוא לסוב על כבוד בית דין כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודאת העדים בעצמם אשר שכבר מפי זכותיך דינו למיתה על פיהם, כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם, גם לא היתה יד ה' אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים, ומנסי והלא לא יהיה בית דין יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבא נזק גדול לכללוה התורה והמצוה אשר בית דין מצויין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזרתו בדינם כאלו נהרג להעמיד תקון הכלל, והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה וכל שכן שיש להקפיד על כבודם כאשר הרגו בפועל על פי העדים הזוממים, שהם נזקקין להכריז בפניהם הני גברי מתקטלו מפני שהטעו לבית דין להרוג את הנפש שלא כדין וכדי בזיון וקצף מה שיהיה בהפך כאשר יכריזו שהם מומתים על שבקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם, מפני גודל חריפותם וחיצותם להוציא דבר לאמתחתו גם כי אלהים נצב בעדת אל להיישיר מעשיהם אשר בזה יוסיפו להם כבוד ומורא שכבוד ומורא שמים ותועלת הכלל מכרבה. וזממתי דמכאן למדו חז"ל הלכה למעשה ההוא, ואמרו שכיון שזאת היתה הכוונה, מה לי נגזרה גזירה מה לי הרגו, הרי בית דין עשו מה שעליהם לעשות, ושמחתי בעינן הזה מאד, ואף אחר שעיינתי וראיתי שלענין הלכה אף על גב דיהבי סהדי אמתלא למילתייהו לא מצו הדרי בהן וסוגא מתפרשא הכי שפיר., וכשהוזמו קודם שיהרג חוזרים בהם בית דין אף לאחד גזירה, מכל מקום הועילה בריאת זו במאמר כבר נגזרה גזירה להעיר על טעם למה אם הרגו אין נהרגין כי הוא מעצמו טעם נכבד מאד אל תועלת הכלל. [מבאר שאם נודע שהנדון זכאי אחר שנגמר דינו ונעשה, אין להחזירו שמא יתחלל שם שמים כשיאמרו שב"ד הרגו זכאי, אבל אם לפני מותו נודע שהעדים שקרו, אדרבה יתקדש ש"ש שיראו שהצליחו ב"ד לגלות שהעדים שקרנים. לכן אין העדים חוזרים בהם, שלא יתחלל ש"ש כשיראו שב"ד מעצמם לא הצליחו לגלות שהעדים משקרים.]

(עקידת יצחק, שער צ"ו)


לעולם יקדים אדם תפלה לצרה

[דוד אומר "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" - מבקש ישועה אף שלא הקדים תפלה בצרה, כמו שה' הושיע את ישראל ממצרים אף שלא הקדימו תפלה לצרה].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כו ע"א - לטקסט)


מה ע"א

גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ח]



מו ע"א

אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי

ופי' בגמ' ירושלמי: אנן תנינן 'קלני', אית תנוי תני 'קל אני'. מאן דמר 'קליני' - לית הוא אלא קליל. פי' שנעדר כביכול כבוד שמים, וא"כ נתמעט כח של 'אני'.
ובאשר דשלימות של 'אני' להקב"ה לא שייך באמת כלל, שהרי לית מחשבה תפיסא ביה, אלא משעת בריאת שמים וארץ. וכשמגיעים לתכליתם מתמלא הכנוי 'אני'. ותכלית בריאת שמים וארץ הוא גלוי כבודו ית', כמבואר בכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו'", וא"כ כשמתמעט כבוד שמים - נעשה קיל שם 'אני'. [קלני, כלומר קל אני, פחות מכובד. וכיצד ייתכן לומר על שליומתו של הקב"ה שתהיה קלה?! - אלא יש לומר שהכוונה להתמעטות כבוד שמים. וכבוד ה' היא בעצם מטרת כל הבריאה, "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו"... ואם המטרה אינה מושגת - מתמעט כבוד שמים וכביכול נעשה קל שם 'אני' של הקב"ה.]

(העמק דבר, במדבר פרק יד פסוק כא)

והכונה בזה, עפ"י מה דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וביארנו שם דעם ישראל בכלל נמשלים לחבל המפותל מהרבה חוטים ולמעלה היא עבה ולמטה היא נפרדת כל חוט בפ"ע, כך הקב"ה נשמתא דנשמתין דכל ישראל... כשאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני וגו', והוא כמו אם ניזוז חוט המתפרד למטה נרגש החבל העבה למעלה...

(העמק דבר, בראשית פרק מט פסוק כד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טו ע"ב]


תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה

ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין: תניא ר' אליעור [בן יעקב] אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו'. שנראה ממנה, שמנוי הבית דין הוא לשפוט כפי תקון העת והזמן. ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין [הם] לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכחות, כח השופט וכח המלך, שהרי מצינו בסוף נגמר הדין. אמר לו עמשא אכין ורקין קא דריש, אויל אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא אמר כתיב: כל אשר ימרה את פיך וגו' יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר רק חזק ואמץ, הנה שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אע"פ שלא היה מלך, וכן דרשו רז"ל ויהי בישורון מלך, ירמוז למשה. [אין ללמוד מכאן שהמשפט התורני הוא רק סידור חיי הארציות.]

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צ ע"ב]




מו ע"ב

הספידא - יקרא דחיי

וזוהיא כוונת חז"ל [סנהדרין מו ע"ב] הספדא יקרא דחיי, כי על ידי כך יחזור להם הצדיק, וזהו תכלית כבוד הדור, דכתיב [ישעיה כד. כג] ונגד זקניו כבוד, וזוהיא כוונת הפסוק [שם נז, א] ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבא שלום ינוחו על משכבותם והיינו כמ"ש, כי אם מספידים כראוי, אז חוזר בגלגול בשביל זכות הדור, ולא ינוחו על משכבותם, אבל כאשר אין איש שם על לב ואין מבין להרגיש כי מפני הרעה נאסף הצדיק, וראוי לקונן ולהספיד עליו, אז לא יוסיף לבוא שנית בסוד עיבור או גלגול, כי אם ינוחו על משכבותם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)




מז ע"א

נבזה בעיניו נמאס - זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים. ואי משום יקרא דחיי הוא מ"ט, כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה

ויקבור אותו וגו' - ... מול בית פעור, זכה בזה המקום לדבר הגדול לזכות את הרבים להבדיל מטומאת הפעור. ואין לך מקום יפה מזה שזכות הרבים תלוי בו. (ובזה יובן הא דאי' בסנהדרין דמ"ז א' בהא שגירר חזקיהו מלך יהודה את עצמות אביו על מטה של חבלים, וקאמר ואי משום יקרא דחיי הוא מ"ט. ומשני כי היכי דתהווי לי' כפרה. וקשה הא בסמוך מוכיח הגמ' דיקרא דשכבי הוא מדתנא רנ"א סימן יפה לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתה לא נספד ולא נקבר וכו', ש"מ יקרא דשכבי הוא; הרי אי יקרא דחיי הוא אין בזה כפרה למת, והאיך משני דאפי' למ"ד יקרא דחיי מכ"מ הוי לי' כפרה.
ונראה דמש"ה פירש"י בד"ה על מטה כו' ובזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים כו'. ולמאי פרש"י הכי ולא כמשמעו כדי שהביזיון יהי' לו לכפרה. אלא משום שבא ליישב דאפי' למ"ד יקרא דחיי הוא מכ"מ הוה בזה כפרה, משום שהי' בזה זכות הרבים שנתייסרו בו אחרים בזה לכ"ע הוי ליה כפרה. [מבאר שאף שהכבוד שנוהגים במת הוא לכבוד החיים, בזכות שהחיים מתייסרים כשמבוזה המת ישנה כפרה לנשמת הנפטר.]

(הרחב דבר, דברים לד, ו)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]


אמר ליה רב פפא: ודילמא לאיקיומא ויהי נא פי שנים ברוחך אלי? אמר ליה: אי הכי, היינו דתניא: על רגליו עמד, ולביתו לא הלך, אלא ויהי נא פי שנים היכי משכחת לה דאחייא? אמר ליה רבי יוחנן: שריפא צרעת נעמן

וכן נראה זה הענין מפורסם אצל אליהו ז"ל כי בהגיע קץ הלקחו ומצא עצמו מלא שפע אלהי נכספה וגם כלתה נפשו להריק ולהשפיע על זולתו המוכן אליו המנצא אתו, עד שנאמר ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך (מלכים ב' ב') וידעו הוא כי המעשה ההוא אשר יעשה לו, מעשה אלהים הוא בלי ספק, ולהכשר השעה ההיא להריק שפע האצילות, הוא מה שהשיב אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, כי הוא שיער שבשעת לקיחתו כבר נתוספה בו השגה כפלים לתושיה הנמצאת בו ראשונה, ולזה אמר שישפיע עליו פי שנים ממה שהיה לו עד הנה. והיתה התשובה הקשית לשאול, אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה. אמר שהקשה לשאול, כי עדין בעת ההיא לא נמצא אתו השיעור ההוא מהתוספת, אבל אם יראה אותו לקוח מאתו, שאז תהיה עת הבדלתו והפשט הולאניותו יותר, כי ודאי יהיה לו כן במה שיושפע עליו אז ממנו. ואם לא יראה אותו לוקח לא יהיה, שאי אפשר להיות כן, לפי שאין כח במשפיע יותר מכדי כחו...
אמנם עדין יש לדקדק מה טעם שיאמר לו ואם אין לא יהיה, כי ודאי מכלל הן אתה שומע לאו. והשני כי מה טעם שיזכיר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי וגו'. כי די לו בעדות הראיה. אלא שנראה מזה ענין נכבד מאד, והוא מה שיורה על צורך הכנת המקבל עצמו לשפע ההוא גם כן. כי המשפיע ישפיע כפי כחו, אבל המקבל לא יוכל לקבל כי אם לפי הכנתו. משל לעין המים הנובע בשפע תמיד, והכלי המוכן שם לקבל יתמלא ואשר אינו מוכן לא יתמלא ... ולזה אמר אם תראה אותי לקוח מאתך, עד שתחרד ותתלהב בתכלית התשוקה לזרז עצמך לקבל שפע השלמות ההוא ששאלת, כמו שיאות לעשות לנפטר מרבו ומלמדו פטירה עולמית, ודאי יהיה לך כן, כי אין מעצור למשפיע להשפיע ברב או במעט המזמן. ואם אין, לא יהיה. כי המשפיע לא ימלא רק הכלי המוכן לפניו. והכתוב העיד שבקיום התנאי נשלם המעשה, ולא באופן אחר, והוא מה שאמר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי, כי הוא ראה והתבונן ויחרד עליו ונתלנהב לבו לעשות עצמו כאפרכסת לקבל את השאלה אשר שאל. [מבאר שהצדיקים השלמים משפיעים משלהם על זולתם, ולכן לפני מותם יש בהם כח גדול יותר מבחייהם. לכן אומר אליהו שאם יראה אותו אלישע בעת הלקחו, יוכל לתת לו פי שנים. אבל אם לא יראה, אינו יכול לתת לו אלא מה שיש בו.]

(עקידת יצחק, שער קד)



מח ע"ב

סוד ד' ליראיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ד]



נא ע"ב

דרוש וקבל שכר

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד]




נב ע"א

אמר רב אשי: כמאן קרינן 'רשיעא בר רשיעא' ואפי' לרשיעא בר צדיקא? - כמאן? כהאי תנא

והרי הקורא לחברו 'רשע' יורד עימו לחייו (קידושין כח, א), והיאך מותר לקרותו 'רשע'?! אלא שאם בנו רשע, בהכרח שורש הרשע הוא ממנו, ובדין קוראים אותו 'רשע בן רשע'.

(שיחות מוסר, מאמר ט' פרשת וירא תש"ל עמ' לה)

והיאך מותר לקרותו רשע? אלא שאם בנו רשע - שורש הרשע ממנו.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת לך לך מאמר ט' עמ' לה)



נב ע"ב

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה

דמיון בני האדם לכלים שונים. ולכך רמזה תורה בפרשת טהרת הכלים,כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה כ"א בשבירה, וזה דמיון לעם הארץ שסופג הרבה מן העבירה ואינו קשה בערכיו הפנימיים, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, ואילו תלמידי חכמים שספיגתם מן החטא מועטת אך אם הולך וממשיך לספוג הרי הוא ככלי חרס.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)



נג ע"א

איסור מצוה ואיסור קדושה וכו' מצוה לשמוע דברי חכמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כ]



נו ע"ב

אמר רבי יוחנן, דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל, ויצו, אלו הדינין, וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר, ונוקב שם ה' מות יומת, אלהים, זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים, על האדם, זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר שופך דם האדם וגו', לאמר, זו גילוי עריות, וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן, ולא גזל, אכל תאכל, ולא אבר מן החי

[חכמים] השתמשו בפסוקים, על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא, שאינה כי אם סימן לדבר, שהיה ידוע להם בקבלה, כך בארו את הפסוק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל כרמז לשבע מצוות, שנצטוו בני נח, בדרשם ויצו אלו הדינין ה' זה ברכת השם אלהים זו עבודה זרה על האדם זו שפיכות דמים לאמר זה גלוי עריות מכל עץ הגן זה גזל אכל תאכל זה אבר מן החי, מה רב המרחק בין הענינים האלה, ובין הפסוק הזה, אין זאת כי אם קבלה היה בידם, ענין שבע מצוות אלו, וסמכוה על הפסוק הזה דרך סימן למען הקל בזה על זכירת המצוות.

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות עג)

מסביר כי לכל דע צריך אקסיומות שמהם המדע מתחיל בחכמה האלוקית - בתורה, אין אקסיומות שעל גביהן אפשר לדון (בכל מדע ישנן אמיתות המתגלות בחושים או הנחות הגיוניות שהקב"ה בראם בשכלנו) (כפי שמביא "העיקרים" בפרק טז') ע"כ נגלה אלוקים לאדם הראשון ולמדו אמיתות אלו ואלו דבריו" וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו על התורה באמרו ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' (בראשית ב' ט"ז), ובארו רבותינו ז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) כי בזה הפסוק נרמזו כל המצות שנצטוה אדם עליהן, ונתאמת אליו בנסיון גם כן השכר והעונש על עשיית המצות, במה שנענש על עברו מצות השם והתפתותו לנחש על ידי חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא.

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק יז)


עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם

מבאר שדווקא מצוות אילו נצטוו ישראל אחר יציאת מצרים משום שעיקר מטרת התורה אינה הקרבת הקורבנות אלא העיקר היא העבדה המחשבתית והמוסרית ושבת מסמלת את ההשקפה הנכונה בחידוש העולם על ידי בורא ומנהיג, ודינין מסמלים את משפט הצדק ומניעת עוול וחיי חברה מתוקנים.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ח ע"ב]



נז ע"א

הכותי ורועי בהמה דקה - לא מעלין ולא מורידין

ויהי כאשר וגו' - טעם אומרו שלש פעמים אחי אמו ללא צורך.. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין נז.) האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר וישק את צאן לבן, וטעם חסד לאומים (משלי יד לג) לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה. [מביא שיעקב אבינו השקה את צאן לבן אע"ג שאין מעלין את האומות, רק משום כבוד אמו.]

(אור החיים, בראשית כט, י)





נז ע"ב

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב

באדם - ת"א: על מימר דיניא ובסהדין. והוא דאי' בסנהדרין פ"ז דגוי נהרג ע"י עד א' ובדיין א', היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות. דבישראל לא מהני ובדיני אוה"ע מהני, אבל סתם ב"א אין נאמנות לעד א' ודיין א' שלא יטה דינו.

(העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק ו)




נח ע"ב

...ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר מוקש אדם ילע קדש

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי - לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע"ז, אלא אפי' הגוי אשר יעבודו בגזרת הבורא ית' מ"מ דן אנכי אם העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה. והיינו שנמשלו ישראל לקודש כדכתיב מוקש אדם ילע קודש. וכבר דרשו חז"ל בסנהדרין דנ"ח ב' על הסוטר לועו של ישראל כו'. אמנם לפי הפשט נמשלו כמו קודש, דאע"ג שיש רשות כ"פ לאכול קודש מ"מ יש ליזהר באכילתם שלא יאכלום בלועו כדרך רעבתן שלא בד"א ובכבוד. כך המשתעבד בישראל עליו לדעת עם מי הוא משתעבד ולהיות נזהר בהם. וכן הקדים ירמיה הנביא עונש אוה"ע שהרעו לישראל ואמר קדש ישראל לה' וגו' כל אכליו יאשמו.

(העמק דבר, בראשית פרק טו פסוק יד (הרחב דבר))

אין דבר טמא יורד מהשמים

[יעב"ץ כתב שיכול להיות דמות חמור שיורד מהשמים, ומותר, כגון שנולד מבהמה טהורה. קשה הרי א"א לומר כך בדמות עורב או עוף טמא בלי כנפים, שאסור גם אם נולד מן הטהור (יו"ד סי' עט). אלא הכוונה שחמור שיורד מהשמים אינו בשר אלא חמור בדמות בשר.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ה - לטקסט)


ת"ש: מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו. שנאמר "כי אמרתי עולם חסד יבנה"

והדבר תמוה אם מפאת הראוי והנכון, ויושר סדר ונימוס קישור שלשלת עולם, לא היה ראוי לישא אח את אחותו ותועבה היא, רק לא היה אפשר, היד ה' קצרה לברוא לקין אשה מצלעותיו או מעפר אחר יצמיח, ותהיה לו לאשה בלי צורך בריאת והשתלשלות הדורות מדבר נתעב. ותשובת הדבר, כי קודם חטא אדם הראשון לא היה ערוה בעולם כלל, ולא היה הזווג מפאת יצר הרע כלל, כי אם כשאר מצות שבתורה, וכדכתיב [בראשית ב' כ"ה] ויהיו ערומים וכו', ואם כן לא היה איסור בעריות וקרובות כלל, אדרבה, היה יותר מורה על קיום המין והתאחדות, ודוגמת מרכבה של מעלה, אשה אל אחותה. ולכך תחילת הבריאה היתה קודם חטא, ולכך נוצרו קין והבל להזווג לאחותם, והיו לשורש אחד לעשות פרי קודש למטה ולמעלה.
אמנם כאשר קלקלו בחטא, גבר כח יצר הרע והיה ערוה, כדכתיב [בראשית ג' ז] וידעו כי ערומים וכו', וגבר כח הנחש, והיה אז נולדת התועבה והאיסור לקיחת עריות, וכבר נבראו רק קין ואחותו, ולברוא אחר החטא בריאה חדשה, לא היה יתכן לשנות שוב סדרי בראשית בעבור קלקולם, ואף גם אילו היתה הבריאה חדשה לאחר חטא, היתה הבריאה בתכלית הרע, כי אז גבר רע בעולם, ומכל שכן בארץ אשר נתקללה, וכל חלקי עולם עושים רובי רע וחרון ה' היה, ואם היתה אז הבריאה, היתה בתכלית הדין והרע, ולכך ה' החפץ חסד, ראה כי חסד הוא להתיר לקין לזווג לאחותו, שנבראת ונולדה קודם חטא, והיה אז כל שורשה טוב ותכליתה טוב, ונאות לזווג להעמיד תולדות לקיום עולם בחסד, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)



נט ע"א

היה ר"מ אומר: מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לוים וישראלים לא נאמראלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול

ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]

(אור החיים, בראשית ג, כ)


ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם

כאשר יד ישראל תקיפה עליהם, מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל לא יהרג, אם עסק בתורה, לפי שאמר חייב מיתה ולא אמר נהרג.. ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה וימצאוהו מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם, לא תהיה זו ראיה אצלם, שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל, שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם. אבל הערלים [ר"ל הנוצרים] מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים, שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון, אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו.

(שו"ת הרמב"ם סימן קמט ד"ה התשובה היא)



נט ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו

פירש הרב במסכת סנהדרין (נט: ד"ה לא הותר) ולכל חית הארץ, לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות ואת כל ירק עשב לאכלה ואם כך יהיה פירוש "את כל ירק עשב לאכלה" "ואת כל ירק עשב". ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ - ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו והוא פשוטו של מקרא.
והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג כא). וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.
ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי - והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא יז יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה. [מבאר שלפי רש"י, אדם הראשון היה מזונו ירק, כמו כל בעלי החיים בשווה, והרמב"ן חולק ומבאר שגם אדם מזונו היה שונה מכל בעלי החיים שהם ניזונו מירק והאדם הורשה לאכול ירקות ופירות.]

(רמב"ן, על בראשית פרק א פסוק כט)


דתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא (לא) נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו

וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערת הצדיקים, כדאמרו בגמרא (ב"מ פד, ב), עכנא עכנא פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק עד שנעשה להם לשומר ולשמש. וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, ב), חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים. להורות על מה שאמרנו, שאלמלא לא מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייעו להוציא זבלו טינוף העבירות ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצות, כמו שנאמר, ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה מצות עשה, ולשמרה לא תעשה. אמנם הטתו ברוב לקחה ומרד ויצא וחטא והחטיא את האדם.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (ה))


היה רבי יהודה בן תימא אומר, אדם הראשון, מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין, הציץ בו נחש, וראה בכבודו ונתקנא בו

תדע כי קודם חטא אדם הראשון, לא היה שום אוכל צריך אפייה ובישול, כדאמרינן [כתובות קיא ע"ב] לעתיד לבא תוציא ארץ גלוסקאות.
והטעם, כי אין מגרש ארס של נחש כי אם האש, כי ארס נחש שרשו יסוד העפר, ונחש עפר לחמו, והאש תכלית רחוקה מעפר, זה למטה מטה וזה למעלה מעלה, ולכך אש מגרשת ארסו של נחש, לכך אמרו בשר צלי אין בו משום גילוי, כי כאשר האש שולטת אין ארס נחש כלל, ולא נשאם הטבע לשבת יחדיו, וכן יין מסונן מגרש הארס, כמבואר בגמרא [ב"ק קטו ע"ב], וכן יין המצונן [ע"ז ל ע"ב] פירוש שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים, וא"כ בשולטת בו אש הארס מגורש, ולכך ביקש להטיל ארס באדם כדי שימות וישא חוה כנודע, אבל בראותו כי אי אפשר, כי מאכלו הוא באופן שאי אפשר להטיל בו ארס, ולכך נתקנא בהסית עץ הדעת ובחטאו, על כל רוב מאכלו נמשך ארס של נחש, בזה האופן שאין ראוי להאכילו עד הגישו אל האש, ואז מגורש הארס וראוי לאכילה, ולהיות כי לאו בכל מקומות ואוכלים הארס בשוה, ולכך במקצת הם סם המות כי הארס קשה בהם, ומקצתו רק באופן הזה שאין יוכשר לאכילה כלל, אם לא באפיה ובישול באש לגרש ארס, ומקצת אשר בו הארס מיעוט, ולכך ראוי לאוכלו חי, אבל עכ"פ יש בו שום קצת ארס.
בזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא, כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו, גם מיהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו, וא"כ ראוי לברכה, כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה, וא"כ זה שנמהר יותר, חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה [מבאר שהמלאכים צלו לו הבשר כי המזון היה בלול יחד עם הארס של הנחש שרצה להורגו והאש דוחה את הארס כי הם שני דברים הופכיים, וכן הסינוןמבטל הארס.].

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

ביצחק ולא כל יצחק

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לא ע"א]

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ה ע"א]



ס ע"א

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט]



סא ע"ב

אמר רבא: מנא אמינא לה, דכתיב "מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך וגו'", מה לי קרובים ומה לי רחוקים? הכי קא"ל מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים..

ישראל שנפתו בעונות הרבים לעבודה זרה, לא היו נפתים לעבודה זרה שבסביבותם, כי ראו שאין בהם מועיל, אבל פיתו אותם באלהי נכר ממדינות רחוקים, ולחשים בלתי ידועים, ושמו אותותם אותות כאילו מפליא לעשות בהקטרה להם ולחישותן, כהרוצה לשקר ירחיק עדותו, ואמר שכך הוא פועל וכך הוא מטיב ומריע וכדומה

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)



סג ע"א

אמר רבי יוחנן, אלמלא וי"ו שבהעלוך, נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה

מבאר כי בוי"ו יש הוראה, שלא נתנו תפלה באלהים, אלא הודו כי ה' הוא האלהים, והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה, לכך אמרו אשר העלוך. וז"ש בפרשת בלק "ה' אלהיו עמו" שטענו כי ה' אלהיו הוא עמו עם העגל ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך ולא אלהים ממש, ז"ש ותרועת מלך בו.

(כלי יקר, במדבר פרק כג פסוק יד)



סג ע"ב

כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כה ע"ב]



סד ע"א

"הנצמדים לבעל פעור" - כצמיד פתיל

והרי אין לך ע"ז מאוסה ממנה, כדאיתא התם אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה. ואיך באו ישראל לידי כך?
אלא נראה שכוח משיכתה של ע"ז זו הוא משום שאין בה גדרים. הכל פרוץ והפקר. אין דבר בעולם שחייבים לכבדו. אין ערך בעולם שצריך להתייחס אליו בדרך ארץ. ויותר מכך: זוהי מהותו של בעל פעור. ע"ז שכל עודתה היא ביזויה. וכל המרבה לבזותה ה"ז משובח. כמעשה בסבטא בן אלס (שם) שקילסוהו הכמרים על שהשיג את שיא עניינה של ע"ז זו, שביזה אותה באופן השפל ביותר.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת חקת מאמר עח' עמ' שמב')

חותמו של הקב"ה אמת וכו' היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא וכו' למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא סט ע"ב]



סד ע"ב

תניא הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא

ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא. [מבאר שיש שלושה סוגי כרת וכאן מדובר בכרת הקשה ביותר של כריתת גוף ונשמה].

(רמב"ן, על ויקרא פרק יח פסוק כט)





סה ע"ב

תנו רבנן מעונן רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות

קוסם קסמים, ענינו שיש באנשים מי שכח המדמה שלו חזק עד שישער ויגיד קצת העתידות, וזה הכח יצטרך לעוררו, ולזה יעשו קצת תנועות ותחבולות, והוא מאמר הכתוב עמי בעצו ישאל מקלו יגיד לו. מעונן הוא העושה מעשיובבחירת הימים והוא אמרם בסנהדרין: היום יפה לצאת, מחר יפה ליקח, למודי ערבי שביעית חטין יפות, עקרי קטנית מהיות רעות. מנחש אמר שם, זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא מאחוריו, עורב קורא לו.

(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)





סז ע"ב

ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא, מתותי כרעיה דרבי חנינא, אמר לה, אי מסתייעת זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב, איני והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה? שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא, בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת

תמיהני בזה, הוא ענין הכישוף שאסרה אותו התורה בפירוש, ונכלל איסורו בפרשה זו באמרו. ולא תעשה כמעשיהם, ואין ספק שהוא ענין אמתי, אע"פ שהוא ז"ל [הרמב"ם] כתב שהוא דבר בטל אין אמתות לו. ואין זה דעת רז"ל בכמה מקומות והרי אמרו: ההיא אתתא דמהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, אמר זילי שקולי, אין עוד מלבדו כתיב, והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכו', ותירצו שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. הנה מבואר נגלה שענין הכישוף הם סוברים שהמגיע ממנו הוא אמתי לא מדומה לבד, ועל פי מה שכתבנו יחוייב שיהיה מותר מצד הכנת המתפעל, כי מצד הפועל בצבא המרום הוא דבר בטל, ואם כן למה אסרה אותו התורה.
ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רז"ל במס' סנהדרין בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם [ושפע] מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקב"ה לבד, לא שישפיעו כחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. ובוה יובן מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו [תמיד] אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)



ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא, אמר לה: אי מסתייעת, זילי עבידי! "אין עוד מלבדו" כתיב! איני? והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים? שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא, דנפיש זכותיה

כי הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא; ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא; ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה. [מבאר שהקב"ה בורא ומנהיג העולם ואין שום כח המגבילו.]

(רמח"ל, דעת תבונות, א, מב)

...והנה כבר ביארנו בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו שיש שני אופני הנהגות העולם בהשגחת ה' ית'. הא' מעורב עם הטבע ומכונה בשם מלכות. והב' למעלה מן הטבע למי שדבק בקונו יתברך ונקראת תפארת.
כמו מלכותא דארעא, דכל המדינות מתנהגות עפ"י חקי המלוכה הקבועים, מכל מקום עם מי שקרוב למלך עמו מתנהג המלך למעלה מחקי המלוכה. כך מי שקרוב ודבוק במחשבתו לקונו ית' הוא למעלה מן הטבע, וכדאי' בסנהדרין פ' ד"מ דר' חנינא לא הי' ירא מן הכישוף, ומקשה הגמ' והאר"י למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, ומשני שאני ר"ח דנפישא זכותיא. והכונה בזה דהא דאמרינן שמכחישים פמליא ש"מ אינו אלא הנהגת כוכבי לכת שהמה גלגלי הטבע, והכישוף למעלה מהם. אבל ר"ח הוא למעלה מן הטבע וגם למעלה מן הכח של הכישוף. [מבאר שאמנם הכשפים פוגעים בהנהגת הרגילה בה מנהיג הקב"ה את עולמו, אך ישנה הנהגה גבוהה יותר, ואליה התייחס ר' חנינא.]

(העמק דבר, דברים לג, ה)

...ולכן קראו חכמינו ז"ל שמכחישים פמליא של מעלה, אין כוונה בלשון כחש מגזרת כזב רק מגזרת דל ורזה, שעושים כאן שפע רב, ומכח זה במקום אחר הוא כחוש ורזה, כי חומסים שפע של עולם אשר לא כדת ולא כטבעו של עולם אשר הוחק מטבע אשר יצר את העולם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

וקשה הא סתם אמרינן דמכחישין, ואיך סמך ר"ח על נס. אבל לפי הנ"ל (שיש לחיצוניים אחיזה ברגליים) יובן, דהיא נתכונה דוקא ליקח עפר מכרעיה דר"ח, כי שמה יש לחיצונים אחיזה, ואם כן תוכל לפעול בכשוף, אבל ר"ח ידע בנפשו כי אף בזה אין לחיצונים אחיזה, כי שמר ברית קודש כראוי, ורגלו רגל ישרה, אמר לא מסתפי, כי לא יועיל עפר זו. וזוהיא כוונת הגמרא דנפיש זכותיה ואין לחיצונים אחיזה בכרעיה וא"ש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

כל מה שתחת הרקיע השני הוא הנהגת הטבע ממש והמאורות ומזלות מושלים בהם ונקרא תחתונים. ועל זה אמרו אי' בסנהדרין פ"ד: למה נקרא שמם כישוף? שמכחישים פמליא של מעלה. וכבר פי' רבינו בחיי, שאין בכחם אלא להכחיש הנהגת הטבע שהוא פמליא של מטה, אלא לגבי דידן הוא של מעלה. ומש"ה אי' התם דר' חנינא דנפישא זכותי' לא פחת מכח הכישוף באשר הנהגתו לפי מעשיו הוא למעלה מן הטבע ולמעלה מכח הכישוף ג"כ.

(העמק דבר, בראשית פרק א פסוק ז ד"ה "ויעש א-להים הרקיע ויבדל וגו' (העמק דבר והרחב דבר)


ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא אמר רבי אליעזר מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה רב פפא אמר האלהים אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי האי מיכניף ליה והאי לא מיכניף ליה

אמרו רבותינו ז"ל אין השד יכול לבראות בריה [פחותה] מכעדשה. והקשה ואפילו כי גמלא לא מצי, אלא האי מכניף ליה והאי לא מכניף ליה. והיה זה רחוק בעיני עד שדברתי עם בעלי השדים, ושמעתי מהם שיקשה מאד להם מלאכה דקה ולאסוף דברים דקים, ומלאכה אינה נוחה לעשות, ומבורר זה להם, ולא אוכל להאריך, מכל מקום יש לי פשט אחר בפסוק, מפני שראיתי בכתוב שנסו החרטומים להוציא הכנים, כמו שכתוב ויעשו כן החרטומים בלהטיהם ולא יכלו, ובזה יראה כי החכמים או החרטומיס יודעים בעצמם אם ידעו אותה מלאכה אם לאו, ואם השד יכול לאסוף הדברים הדקים אם לאו, ואע"פ שאין זו קושיא גדולה על רבותינו ז"ל, לפי שבעלי ההשבעות אומרים שהיא מלאכה כבדה אליהם ואינם מקבלים עליהם לעשותה אלא ברוב ההשבעות במצות מלכא דשדאי, שאפשר שהיו סבורים לעשותם.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

אמר לו ר"א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יד ע"א]



סח ע"א

ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה

שהעניינים האלו החמורים מהטומאות והנגעים, ויותר מהמה בנגעי הבתים והבגדים, הם דברים יוצאים מהחוק הטבעי, והם דברים עמוקים ונסתרים, שאפילו הדינים שלהם הם הם עמקי תורה וסודותיה, כמו שאמר החכם שלמד שלש מאות הלכות בבהרת עזה.

(עקידת יצחק, שער סא)


לא תלמד לעשות - לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות

כי אתה בא אל הארץ וגו' - יש להתבונן מה זה ענין אזהרה על הכישוף לא"י, ועוד הא כבר נזהרנו על הכישוף וכתיב גם עונשה, אלא כאן באה עוד בצרוף עשה תמים תהיה וגו'. אכן מזה למדנו ענין הפ' דא"י מצומצם זמנה בגשמי השנה ובזה תלוי חיותן של יושביה ונצרך לדעת מתי ירדו גשמים שלא לאחר הזמן של זריעה ולא להקדים הרבה והיו ז' האומות משתמשים בידיעות כאלו זה בכה וזה בכה. ומש"ה נזהרו ישראל ביחוד כי אתה בא אל הארץ לא תלמד לעשות וגו'.
ולא בא להזהיר שלא יהיו בעצמם מכשפים וכדומה אלא לא ילמדו לעובד כוכבים בתוכם לעשות כדי לדעת מה שיהיה, והיינו שדרשו חז"ל אבל אתה למד להורות, מובן דללמוד כדי ללמד לעובד כוכבים לעשות אסור וזהו עיקר אזהרה זו בכאן. [מבאר כי התורה ציוותה את ישראל במיוחד קודם הכניסה לארץ שלא ילַמדו את הגויים כישופים כדי לדעת מועד הגשם וכד'.]

(העמק דבר, דברים יח, ט)


והתניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו... אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן

פירש רש"י: שלך קשה משלהן - מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה. וכדברי ר' אליעזר כן היה. ששקלו בשרו של ר"ע במסרקות של ברזל (ברכות סד.) או 'שהיו שוקלין את בשרו במקולין (מנחות כט, ב) יסורים נוראים ובזיון מזעזע כל כך, וכל זה משום ש'לבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה'.
זהו ר' עקיבא עליו אומר משה רבנו "רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" אלא כיוון שהיה יכול להתעלות עוד מהמדרגה שהגיע אליה, נענש באופן נורא. ונראה דחומרת העונש היא משום שהחטא שבהחמצת ההתעלות איננו פוגע רק באדם באופן פרטי, אלא הכלל כולו נפסד מכך.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת יתרו מאמר לט' עמ' קסד')

פירש רש"י: [מיתתך] קשה משלהם, מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה. וכדברי ר' אליעזר כן היה. מיתת ר"ע עקיבא הייתה קשה משל כולם. שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא, ב), וקשה מזו, ששקלו את בשרו במקולין (מנחות כט, ב). ודבר זה הוא שלילת כבוד האדם מכל וכל. [ור' חולין צב, ב שאחד מן הדברים שאפילו עכו"ם מקיימים אותם הוא "אין שוקלין בשר המת במקולין"]. וכל העונש הנורא הזה על שלא שימש את ר' אליעזר.
אין בידינו להשיג את גדולתו של ר' עקיבא שמשה רבינו אמר עליו "ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?". (מנחות שם). ולמרות כל זאת, כיוון שהיה יכול להשיג מעלה על מעלתו אם היה משמש את ר"א, מתוך כך "הפסד וחבלה היא בעולם", והעונש על כך הוא חמור ביותר.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סה' עמ' רעח')



סט ע"ב

יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]



ע ע"א

חמרא וריחני פקחין

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"ב]



עא ע"א

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. דתניא, אמר רבי אליעזר בר שמעון, אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים בשני כותלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מאי טעמא דרבי אלעזר בר' שמעון, כתיב קיר וכתיב קירות, אי זהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זהו קרן זוית. תניא אמר רבי אלעזר בר צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורים אותו חורבתא סגירתא. אמר ר' שמעון אמר ר' יהודה פעם אחת הלכתי לגליל ראיתי מקום שמציינין אותו, אמרתי להם מה טבו, אמרו אבנים מנוגעות

הנה כי לרוב התנאים הצריכים שם יתמעט מציאותו, עד שחשב רבי אלעזר ברבי שמעון לגזור שאי אפשר להמצא, כמו שחשב מזה הטעם עצמו לומר בבן סורר ומורה ובעיר הנדחת כמו שנזכר שם, ואמר שלא נכתבו למציאותם על האופן ההוא בעצמן, אלא לדרוש עניינם ולקחת תועלת העניינים הנדרשים בהם להישרת האנשים ולקבל שכר עליהן, כאשר אמרנו שהוא ענין שלא יתבטל תועלתו מביטול מציאותם כלל. אמנם אנחנו נסמוך אהימנותייהו דהני רבנן המעידים עדות נאמנה אשר ראו אותם ועמדו על תלן (שם), ויהיה דבר יי' אמת מכל צד. ומכל מקום לא נזכרו בעלי המעשים ההם ולא נודע מה טבן לזכור אותן הלכה למעשה כראשונים.

(עקידת יצחק, שער סא)


דתניא בן סורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי יהודה

חל עלינו חובת ביאור דבר זה, למה כתבה תורה דבר שאינו בנמצא כלל, גם יש להתבונן במה שנאמר כאן, וכל ישראל ישמעו ויראו, יותר מבשאר מצות פרטיות, ועוד למה לא נאמר כאן ולא יזידון עוד, כמ"ש בפר' שופטים (יז יג), ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה, ולא נכתבה הפר' כ"א כדי שישמעו הבנים ויראו, ולא יעשו כדבר הזה, ומ"ש וכל ישראל ישמעו, היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה, ויראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם, ולכך לא נאמר ולא יזידון עוד. כי לשון עוד, מורה על דבר הנעשה כבר, שלא יהיה נעשה עוד, וזה אינו שהרי בן סורר ומורה, לא היה דברים מעולם ולא נכתבה פרשה זו כ"א להפיל אימתה ופחד על הבנים.

(כלי יקר, דברים פרק כא פסוק יח)




עא ע"ב

פיזור לרשעים, הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים, רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם

בפעולות הטבעיות ובמעשים האנושיים נתאמת, שכל דבר יתחזק ויכפל בהצטרף אליו דומהו, וראוי שיהיה זה גם כן בדברים הגרועים והחסרים, שתתחזק התכונה הרעה ההיא בהיכפלם [וקורבתם]. וזה אמת גמור. אבל על צד אחד מיוחד, והוא, שיהיה החסרון ההוא דבר אחד מסכים בכולם, כי על צד המשל, אם תמצא באחד תכונת הכילות, והיא תכונה רעה, בהצטרף אליו אחר בעל אותה תכונה רעה בעצמה, תיכפל ותחזק התכונה ההיא לרוע. אמנם, אם יהיה קבוץ אחד מאנשים יש להם בעצמם פחיתות הכילות, ואנשים יש להם בעצמם פחיתות פיזור ממון, פעולות זה המורכב בכללו, יהיה יותר שלימות מפעולות פרט אחד מפרטיו, כאשר נאמר ביסודות דרך משל, כי אלו ימצא יסוד אחד אשר לו אותו חסרת בעצמו שיש ליסוד הארץ, כאשר יצטרף אליו, יגדל אותו החסרון בלא ספק. ומפני זה אמרו בסנהדרין: כנוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם פזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם, והוא מצד שהם מסכימים על תכונות רעות אשר בהתקבצם התחזק התכונה ההיא, ובהתפזרם תיחלש ותחסר, עד שראינו יעקב אבינו מאשר ראה שני בניו והם צדיקים, עם כל זה בהיותם מסכימים על תכונה אחת בלתי נאותה בעיניו אמר: אחלקם ביעקב וגו'.

(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)

באורו לפי שהרשעים על ידי כנוסם, יחשבו ביניהם עצות רעות על אחרים, נוסף על זה ימשכו ביניהם דברי ריבות ומחלוקות ושנאות, וזאת תורת הקנאות המצויות בין הכתות, אשר כל מעשיהם לא לש"ש, כי אם כדי לעשות להם שם בארץ, ועיקר הסיבה לזה שיש לכל אחד מהם תכלית חיצוני חלק לבם זה מזה, כי זה יתאוה לעושר וכבוד, וזה לרוב מאכל, וזה לרוב משגל, וזה יאמר נעשה לנו שם ורוצה להיות גבוה מעל גבוה, ומתוך כך המריבה ממשמשת ובאה, הן מן הצד שאין להם תכלית אחד, כי הדרכים רעים הם רבים, והדרך הטוב אינו כי אם אחד, הן מצד שכל אחד יש לו חפץ ורצון, להיות במעלה ויתר שאת על זולתו, ומדה זו הלא היא ברבת בני עמינו, על כן פיזור כיתות אלו טוב מהקבוץ, כמ"ש (תהלים צב י) יתפרדו כל פועלי און, אין טוב כי אם ליתן ריוח בין הדבקים, וכמ"ש (שם נה י) בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר.
אבל הצדיקים כנוסם טוב, כי התכלית מאחדם, כי אין להם כי אם תכלית אחד, והיו לאחדים על ידו כמ"ש (שם קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתיך. אבל לא לאוהבים התכלית החיצונה בעצם וראשונה.
וזה טעם דור הפלגה, כי מתחלה היו כולם שפה אחת ודברים אחדים, והיה שלום ביניהם, וחששו המה פן ע"י שיתרבו בארץ יתפזרו, כי לא תשא אותם הארץ לשבת יחדיו במקום אחד, ויבאו לידי מלחמות, כי תמיד מלחמה מצויה בין יושבי מדינה זו ליושבי מדינה אחרת. על כן אמרו, הנה עכשיו אנחנו עם אחד שפה אחת, ויש לחוש פן נפוץ בהכרח, איש מעל רעהו ותפסק האחוה מבינינו, לפיכך נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, כי בנוהג שבעולם שכל אדם יש לו חשק ורצון, לבא לדור בעיר גדולה מקום קבוץ אנשים רבים ואז נהיה לעם אחד ולא נפוץ איש מעל אחיו. ובאמת אילו לא היו אומרים ונעשה לנו שם, הטיבו את אשר דברו, והיו באים עד תכלית השלום מצד מגדל זה, אמנם באמרם ונעשה לנו שם, גלו כל מזימות לבבם, כי כוונתם שיצא שמם בעולם, ויקראו בשמותם עלי אדמות אנשי המעלה, והיה גלוי לפני השם יתברך שעל ידי שהם מבקשים לקנות שם בעולם, יבואו אל ההפך אשר חשבו.

(כלי יקר, בראשית פרק י פסוק א)



בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב

תאור ענשו של בן סור ומורה בלי אפשרות לתיקון מובאת בתור הוכחה מהתורה שיש מצבים ש"מידת הדין מוסכמת גם מצד מידת הרחמים".

(מכתב מאליהו, חלק א'. באור ענין מידת הרחמים (עמ' 14).)

מה נורא הדבר! בן סורר ומורה הנידון לסקילה הוא האוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין, וכתב הראב"ע (דברים כא, ב) "והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העוה"ז, כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה", ומשום כך נידון בסקילה. מה נורא הדבר, שמי שנדבק בתענוגות העוה"ז מאבד את זכות הקיום.

(שיחות מוסר, פרשת נשא מאמר עב' עמ' שטו')





עב ע"א

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב

אין לנו ספק שמא יחזור בו הבן מדרכו הרעה וייטיב את דרכיו. ודאי הוא שסופו ללסטם את הבריות. שאם לא כן לא היה נהרג עתה מחמת הספק. כי כן הוא מהלך הדברים. זה שבהיותו נער הוא זולל וסובא - סופו להתדרדר עד כדי רציחה ממש.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת כי תצא מאמר צה' עמ' תג')




עד ע"א

רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך

והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת דין ממנה, כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה, כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן, בן חורין או עבד, יפסיד מדמיה על כל פניו, ואם תהיה מועדת - יתחיב כופר מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת הבהמה הנרבעת, שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו - שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב, "ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו". [מבאר שמפני שטבע האדם שממונו חביב עליו לכן על עברות מסויימותיענש מאוד וזהיגרום לו להשתדל בשמירת נכסיו].

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)

הנה מצות מסירות נפש שנצטוו כל ישראל לקדש את שמו הגדול, נלמדת מן הפסוק (דברים ו') "ואהבת את ה' אלהיך". ונראה שהכונה בזה כי אם יחשוב האדם מחשבות הרבה ימצא טעמים הרבה שלא למסור את נפשו למות... על כן ניתנה בלשון 'ואהבת', כי האוהב איננו חושב חשבונות, אלא קופץ ומוסר נפשו בטרם יספיקו המחשבות וההרהורים להטרידו ולמנעו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תרומה מאמר נ' עמ' רטו')

וחי בהם ולא שימות בהם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פה ע"ב]



עד ע"ב

עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כג ע"ב ]



עו ע"ב

האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני

וזאת המידה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד - רצוני לומר, נשיאת פני הקרובים והיטב להם - כמו שאמר הנביא, "ועוכר שארו - אכזרי", ודברי התורה, בצדקות, "לאחיך, לעניך וגו'", והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהיה 'מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו'.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מב)

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמקרב את קרוביו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"ב]



עח ע"ב

כדתניא. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה. שנאמר "מחלליה מות יומת". אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג. שנאמר "כי לא פורש וגו'"

והקשו התוספות...: מה זה ספק בחילול שבת יותר מכל חייבי מיתות ב"ד, דכתיב סתם "מות יומת" שבחנק? ויישבו שהבינו דשבת חמור. וע' מה שכתבתי פ' כי תשא בביאור מקרא "לעשות את השבת ברית עולם", שהמחלל שבת ה"ז ככופר בעיקר, שהוא ברית עולם. והיה מקום לדון בזה דינו ג"כ כעובד עבודת כוכבים.

(העמק דבר, במדבר פרק טו פסוק לד)



פא ע"א

"ואת אשת רעהו לא טמא" - שלא ירד לאומנות חבירו

איך כינה הכתוב ירידה לאומנות חבירו 'טימא את אשת רעהו'? אלא כך הוא מהלך הדברים. בתחילה אומנות חבירו אינה קודש אצלו, וסופו של דבר עלול הוא להגיע אף לטמא את אשת חבירו. וכינה הכתוב ירידה לאומנות חבירו בשם זה על שם סופה.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נג' עמ' רכט')


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]

עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]



פא ע"ב

הבועל ארמית קנאים פוגעים בו

רבים שאלו למה עונש דבועל ארמית לא נזכר בדברי תורה כלל, רק הלכה למשה ומדברי קבלה, אבל התירוץ כי התורה לישראל ניתנה, ועל הישראלים נאמרו בתורה כל העונשים על עבירות, אבל הבועל ארמית קשורה ככלב ונמשכה ערלתו ואינו בגדר ישראל, והתורה לא ניתנה רק לבני ישראל, ולכך לא נזכר בועל ארמית כלל, כי הרי נדחה מכלל ישראל, לכך [סנהדרין פא ע"ב] קנאים פוגעים בו ולא צריך בית דין.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)

כי נסתלק ממנו שארית קדושה... ולא היתה מיתתו מסורה לב"ד, כי סנהדרין לישראל הם דנים, למי שיש בו שורש קדושה, אבל איש כזה מנוער וריק מכל, ואינו כדאי שיד בית דין שלוחה בו, שהם כמו בית דין של מעלה לשלוט בו, כמו הפקר כל מוצאו יהרגנו, כי ה' סר מעליו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)



פב ע"ב

בקשו מלאכי השרת לדחפו

וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות. אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי הוא, במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא, לבלתי שמוע אל טענות, רצוני, המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש, וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי, מצד מה שהוא שכל אנושי, אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין, להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר, לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב ע"א) שאף על פי שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אם בא לבית דין אין מורין לו כן, כי גם לפי צור הדין הוא מסתכן מאד, שאם פירש הבועל והרגו הקנאי, הקנאי נהרג על ידו בבית דין, ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים, שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לבית דין של מעלה, כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות, מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל...
...שאפילו המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלווים אותו והממונים על כל מעשיו, הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות, ואף כי נאמר מלאכי השרת רבנן (נדרים כ' ע"ב) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת, יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות, כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין אליך לעשות, אם תרצה מעצמך עשה, אבל הוי יודע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים, ואם תמיתהו אחר שפירש, דמו בראשך, כנזכר. [מבאר שכונת המדרש היא שיש הרבה סבות למה לא לעשות את מעשה פינחס, ואעפ"כ הוא התגבר ועשה וקבל שכר.]

(עקידת יצחק, שער פ"ג)


ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו

כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה על ידי תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא, אבל מדינא אתיא לן, ולכל כיוצא בו, והן הנה הפלילות שעשה עם קונו, כלומר, שבא עמו בפלילים וזכה בדינו.

(עקידת יצחק, שער פ"ג)


אמר רבי יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי, על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא, על שהסליא עונות של משפחתו, שאול, על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען, ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו

ודאי יש להפליא, מה ראה ר"י על ככה, לדרוש השמות לגנאי, אלא ודאי שהוא דרש את הפסוק ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא, מדוע כתב המכה אשר הכה, למה הפליא את מכותיו פעמים, הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה, ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש, אבל המכה חוזר אל השם, לומר שהשם שלו היה מוכה, שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי.
ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, את דרשתו שעונותיו גרמו לו, שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע, לומר לך שם רשעים ירקב.

(כלי יקר, במדבר פרק כה פסוק יד)

שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה וכו' מבנות פוטיאל תרי משמע

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מג]



פה ע"א

שלושה דברים סח לי זעירא

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כה]

כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]



פח ע"א

מאין היו מודדין וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מה ע"ב]



פח ע"ב

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות

אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויביא ראיה על זה מה שנאמי (סנהדרין דף פח ע"ב), משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשר כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורוה, זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות, וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת, הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים, שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק, שמחלוקת ב"ש וב"ה, באמרם (ברכות פ"ח, דף נא ע"ב), מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים, או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית, ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני, אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב), שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים.
אבל מה שאמרו, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מהלוקת בישראל, ענין זה מבואר, שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מעוטא, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא. והעיקרים כמו כן, הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס, ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור, כמו שנאמר (דברים יז), אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת, לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות [מביא שיש הסבורים שאף בפירושים מקובלים, ישנן מחלוקות בין חכמינו, והם מתבססים על גמרתינו. הרמב"ם שולל הסבר זה, ומבאר שכוונת הגמרא למחלוקת בענייני סברא והיקש שהם למדו מן התורה אך לא בשמועות שקיבלו מן הדורות שקדמו להם].

(רמב"ם, הקדמה לפירוש המשניות)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז ע"ב]


שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה

ענוותן ושפל ברך. שתי מעלות נפרדות הן. שפל ברך - אינו עומד על דעתו ויכול לכוף עצמו ודעתו מפני דעת חבירו. ואילו ענוותן שאינו שפל ברך הוא שאינו יכול לכוף דעתו.
שייף עייל שייף ונפיק. יתכן שיהיה אדם ענוותן ושפל ברך אך עדיין אינו שייף עייל שייף ונפיק, ואף מי שהוא שייף עייל, אין זה בהכרח שיהיה שייף ונפיק, בבית המדרש עצמו הוא יכול להשתנות מחמת הכבוד שקיבל. ולאחר הכל מעלה נוספת: ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קו' יום הכיפורים עמ' תנד')



פט ע"א

המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה. דכתיב "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל". מאי הוה ליה למיעבד? רוח נבות אטעיתיה. דכתיב "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן". אמר רב יהודה: מאי "צא"? צא ממחיצתי. מאי "רוח"? אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי. הוה ליה למידק כדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר "זדון לבך השיאך", ירמיה אמר "תפלצתך השיא אותך זדון לבך" והני, מדקאמרי כולהו כהדדי, שמע מינה לא כלום קאמרי. דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק? יהושפט הוה התם וקאמר להו. דכתיב "ויאמר יהושפט האין פה נביא (עוד לה')?" אמר ליה: הא איכא כל הני. אמר ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד

מה שאמרו שצדקיהו בן כנענה חייב, הגם שרוח נבות הטעתו, הוא מטעם שאמרו שם, דהוה ליה למידן 'אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד', אבל זולת זה פטור היה.
והראיה שארבע מאות נביאים אמרו כן (מ"א כב ו) וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר "עלה והצלח וגו'" (שם שם טו), עם כל זה כולם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דיברה בפיהם. וכשהרגישו שנבאו בסגנון אחד, לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה, מה שאין כן צדקיהו, ועל זה יאמר "אשר יזיד וגו' ומת וגו'".

(אור החיים, דברים פרק יח פסוק כא)


דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד

זקנים הללו (שבעים הזקנים שאסף משה) נתנבאו מה שאמר משה בשם ה'. אבל "ולא יספו" מאומה. אלא הגידו מה שאמר הקדוש ב"ה למשה. במכוין. והיינו משום שנבואתם לא בא אלא מהאצלת רוח משה. [יש יוצא מן הכלל. שבעים הזקנים שאסף משה נתנבאו בסיגנון אחד. משום שנבואתם לא באה להם אלא מהאצלת רוחו של משה.]

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כה)




צ ע"א

...ובעבודת כוכבים אפילו אומר: היום עיבדוה, ולמחר בטלוה! דברי הכל: חייב

כגון שיאמר: עבדו לפעור היום הזה בלבד, ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני השם הנכבד. הוא חייב מיתה... כפשוטו של מקרא.

(רמב"ן, דברים יג, ב)


תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר

והנה באמת גם כן יש להשיב על דברי ר' עקיבא חס וחלילה שהקב"ה משרה נבואתו ושם דברי אותותיו במי שעתיד להיות נביא שקר, אלא שכוונתו אל מה שאמרנו בתחלה, רצוני בהכרת האותות ההם הוא אמתי, אמנם לסוף במה שנתנו סימן לשוא ודבר כזב הנה שקרן ונביא השקר, כמו שיתכן שהיה כן ענינו של חנניה בן עזור. ואפשר גם כן שדברי ר' עקיבא פירושן של דברי רבי יוסי הגלילי הן אשר דבר סתם ודרך הפלגה והוא הנכון.

(עקידת יצחק, שער צ"ג)


אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה, שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע, אל תשמע לו

וכשתתקיים נבואת הנביא ע"פ אשר יסדנו, ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם, יש לנביא ההוא יכולת לעשות בתורה דבר שלא יוכל כל בשר זולתו לעשותו. והוא מה שאני אומר, כשיצוה לבטל איזו מצוה מכל המצות ממצות עשה, או יצוה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה, חובה עלינו לשמוע לדברו ולעשות מצותו, וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מעבודת כוכבים, וזה מפורש לחכמים בתלמוד. והוא מה שאמרו (סנהדרין דף צ), בכל אשר יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים. אבל על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעד, ולא שיאמר כי הקב"ה צוה לבטל המצוה הזאת כל ימי עולם, אבל יצוה לבטל המצוה לסבה וצורך שעה. והנביא בעצמו, כשישאלוהו בצוותו לעבור על מצוה מכל המצות אשר צוה ה' אותנו על ידי משה, תהיה תשובתו שביטול זאת המצוה אינו קיים, אבל ראוי לעשותה עתה בלבד, לפי שעה, כגון מה שיעשו ב"ד בהוראת שעה, וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א, יח) שהקריב עולה בחוץ וירושלים עומדת, ובה בית המקדש בנוי. וזה מעשה כל העושה אותו בלא מצות הנביא חייב כרת, והקב"ה הזהיר עליה בתורה (דברים יב) ואמר, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ועושהו חייב כרת, כמו שאמר על המקריב בחוץ (ויקרא יז), דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת. אבל הוא ע"ה, אולי ישאלוהו בשעת הקרבתו בהר הכרמל ויאמרו לו, הנוכל לעשות כמעשה הזה כל ימי עולם, היה אומר שאינו מותר וכל המקריב בחוץ חייב כרת, אבל זה המעשה הוא לפי שעה, לגלות בו שקרות נביאי הבעל ולהשבית מה שבידם.

(רמב"ם, הקדמה לפירוש המשניות)

בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודה זרה

ע"כ מצאנו פתרי למה יהיה נס ביטול הבחירה גדול מאד, שהוא מפני שעיקר תכלית מציאות עוה"ז הוא בשביל הבחירה, כדי שיהיו אנשים בעלי בחירה עושים רצון ה' יתברך והטוב בעיניו, בבחירתם. א"כ ביטול הבחירה הוא הריסה בתכלית שהיא נושאת לעיקר הבריאה בכללה, ע"כ הנס הוא גדול ואמיץ עד מאד, כי דבר שהוא אמצעי לתכלית קל הוא לעוקרו כדי שתבא התכלית ביתר שאת, משא"כ דבר שהוא תכלית בעצמו קשה לעוקרו. ומצינו דוגמא לדבר מענין נביא וב"ד שבידם לעקור דבר מהתורה להוראת שעה, אבל רק בכל התורה כולה חוץ מע"ז, וטעם הדבר פשוט, שכל מצות התורה כולה הֵנה אמצעיים לדעת את ה', שהוא ההיפוך מע"ז, ע"כ ע"ז פוגמת בתכלית הזו, ע"כ אי אפשר לה להעקר אפילו לצורך שעה.

(מדבר שור, דרוש טז, עמ' קמה [מובא במאורות הראיה - הגדה של פסח, שבת הגדול, א, מהד' תשנ"ו, עמ' קפו])



כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר." ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס

התחלות הדת האלהית בכלל הן ג', הא' מציאות השם, והב' תורה מן השמים, והג' שכר ועונש...ולהיות אלו הג' הם עקרים כוללים לדת האלהית, הוא שמנו אותם רבותינו ז"ל בפרק חלק במשנה, ואמרו שהכופר באחד מהם אינו בכלל בעלי הדת, ולזה אין לו חלק לעולם הבא, אמרו (סנהדרין צ' ע"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס' כ"א), ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, כלומר שמכחיש השכר והעונש האלהי הנרמז בתחיית המתים, שהוא פעל אלהי אם לנפשות ואם לגופות לכלול כל מיני השכר... על תחיית המתים בפרט ואם על עולם הנשמות והעולם הבא ויום הדין בכלל, וגם שם ביארו ענין המשיח שהוא שכר גופיי לרמוז על כל מיני השכר.
ואחר כן מנו האומר אין תורה מן השמים, והוא העיקר האחר, ואחר כן מנו האפיקורוס, ולפי מה שנמצא לראשונים משם אפיקורוס, הוא איש היה חושב שהעולם נפל במקרה, והיה מכחיש מציאות השם שהוא הפועל, ונקראו הנמשכים אחר דעתו אפיקורוסין, הרי שמנו אלו הג' עקרים ואמרו שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא יוצא מכלל בעלי הדת.
ואף על פי ששם בפרק חלק נאמר כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים, אמנם אמרו כן לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם מעצמו, ואמנם ידענו אם על צד הקבלה ואם על צד המופת מפי החכמים, והמבזה תלמידי חכמים המפרסמים מציאות השם לכל האנשים לא הניח לעצמו דרך במה שידענו, והרי הוא כאלו מכחיש מציאות השם, על כן נקרא אפיקורוס מי שהוא מתיחס אל דת אלהית, ואף על פי שמנו שם בגמרא אחרים שאין להם, ואחר שלא מנו במשנת חלק אלא אלו מן הכופרים שאין להם חלק לעולם הבא, יראה ששלשה אלה הם העקרים הכוללים לתורה אלהית שיחוייב להאמין בהם כל מי שהוא מתיחס אל דת אלהית. ואף על פי שמנו שם בגמרא אחרים שאין להם חלק לעולם הבא, אמנם מנו אותם להיותם מסתעפים מן הג' עקרים הללו לא שהם עקרים בפני עצמם".

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק י)



כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'

וראשונה יש לדקדק על כוונת התנא בזה. וזה, שאם כיוון לומר שכל איש ישראל, אחד חכם ואחד רשע ואחד שאינו יודע, כלם כאחד יש להם חלק לעולם הבא, הנה הוא באמת עול גמור, אם בבחינת אישיהם זה עם זה, ואם בבחינתם עם שאר האומות, וכי משוא פנים יש בדבר, כי להיות זרע ישראל עבדו יזכו כלם לחיי העולם הבא, והיה כצדיק כרשע, חלילה לו. ואם כיון לומר שכל אשר בשם ישראל יכנה הוא מובטח שיהיה צדיק, ומזה חוייב שיהיה לו חלק לעולם הבא, הנה זה אי אפשר, כי הנה המציאות יכחיש זה מהמצא ביניהם אפיקורסים, אם מהגדולים אם מהבינונים ומההדיוטים. והם ז"ל סתרו שתי אלו הכוונות, כאשר מנו שם (במשנת חלק) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. וכלם מבני ישראל המה.
אמנם הכוונה האמיתית לו, והחדוש שחדש במאמרו, הוא שאינו נקרא ישראל באמת, כי אם אשר הוא צדיק, כי ישראל וצדיק מתהפכים במשא, כי כל ישראל לפי ההנהגה שחוייב להתנהג בה על פי התורה, כמו שאמרנו, חוייב להיות צדיק, ואם כן כל צדיק על דרך האמת הוא ישראל, ומזה יתהפכו גם כן בן ישראל ובן העולם הבא, כי כל בר ישראל הוא בן העולם הבא, וכל מי שהוא בן העולם הבא הוא בר ישראל, כענין הנבואה שכל אדם שוחק, וכל שוחק אדם. והוא מאמר (שמות י"ט) והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי ענין הסגולה הדבקה בעם ישראל אשר זכר אותו בשם זה, באומרו (שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד אל בני ישראל, הוא שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזאת היא באמת נחלת עבדי י"י וצדקתם לעולם הבא בלי ספק.
אמנם האנשים אשר לא יאבו שמוע אל דברי התורה והמצות, ולא יתנהגו בה לקבל תועלותיה בתקון טבעם ודעותיהם, אינו ישראל, רק במאמר לבד, ואין דקדוק בשמות. והנה באומרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ישראל אשר הוא ישראל גדל על ההישרות ההנה, כי כמוהו עושה מעשה ישראל, ולזה אמר הנביא ועמך כלם צדיקים, שהעם היושב בתוך הכנסיה הזאת, מתנאם להיות כלם צדיקים... [מקשה למה נתן עוה"ב לכל ישראל, והלא לא כלם צדיקים, ואין זה דין אמת, ועוד, הלא המשה עצמה סותרת את האמירה הזאת. ומתרץ עק"י שכל צדיק נקרא ישראל במאמר הזה, והכונה היא שלכל צדיק יש חלק לעולם הבא, ולא לכל ישראל.]

(עקידת יצחק, שער ס)


ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו

ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא... והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ) ובברייתא (שם קח) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. [מבאר שיש שלושה סוגי כרת וכאן מדובר בכרת הקשה ביותר של כריתת גוף ונשמה].

(רמב"ן, על ויקרא פרק יח פסוק כט)


ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי: גמרא וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה

וזה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של מצות, דבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו, או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש.
וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וזה מורה כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחיה בתחיית המתים ואינו עולם הנשמות שקראנו אותו גן עדן, אלא עולם התחיה הוא. [מברר שגמול העולם הבא שהוזכר כאן הוא אחר עולם התחיה ולא אחר המוות].

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

הצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא, ואפי' בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומן העולם הבא, שהרי כשמנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעוה"ב לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה... ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס [מדייק שלא נאמר שאין לו יחלק לעולם הבא אלא למי שכפר בעיקרי התורה. ואז עונשו כפול לגוף ולנפש.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכב שער הגמול)

הקורא בספרים חיצונים

[הקורא גם אם אינו מאמין לדבריהם, הקריאה תביא מחשבות רעות בלבו, וזה יביא אותו ללכת בדרכם].

(דבר תורה (לעויטאן) דף ז ע"ב, ח ע"א-ע"ב - לטקסט)

קללת חכם אפילו בחנם היא באה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא]




צ ע"ב

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן, מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים, לתת מנת [הכהנים והלוים], למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה', יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה', אין לו מנת

מבאר כוונת הגמרא, שמה שנתנו לכהן, כ"ד מתנות, זהו כנגד כ"ד ספרים, כי הפסוק שהגמרא הביאה,שנאמר (דבה"י ב' לא ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו', לכן מי שלא עמל בכ"ד ספרים לא ראוי לו לקבל המתנות.

(כלי יקר, במדבר פרק יז פסוק כג)


מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתם להם את ארץ כנען. לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה

זה מחוסר ביאור, וכי לתחיית המתים ינחלו האבות חלק בארץ בעולם הזה?
אלא אין זה כי אם הקבורה, שיקבלו חלקם להיות להם מקום קבורה בארץ, לפי שכל מתי א"י חיין תחלה לעתיד כמו שיתבאר בעז"ה בפר' וארא. (ו ג) אבל זרעם קבלו חלקם גם בחיים בעולם הזה והאבות דווקא לאחר מיתה שיחיו תחלה על כן הראה לו הקב"ה במראה זו עגלה כנגד אברם שנאמר בו (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. ועז כנגד יעקב שהלביש על צואריו עורות גדיי עזים. ואיל כנגד יצחק שהקריב תמורתו איל. וכן פירש"י בפר' נשא בקרבנות הנשיאים. (במדבר ז כא) ותור וגוזל אלו ישראל. ויבתר אותם בתוך רמז כי שלשה אבות אלו, דוקא אחר ביתור, דהיינו אחר מיתה, יקבלו חלקם בארץ, כי מתי א"י חיין תחלה, אבל לא בחייהם. ואת הצפור לא בתר כי ישראל שנמשלו לתור וגוזל יבואו חיים לארץ כי בזה הראה לו הקב"ה מי ומי ההולכים לארץ ובאיזה אופן יהיה לאבות חלק בארץ והוא אחר ביתור ומיתה דהיינו אחר הערב שמשם בעולם הזה בנפול תרדמת המיתה עליהם ז"ש ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כד"א (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש. להורות כד ניים ושכיב אברם אז יקבל חלקו בארץ אבל לא עכשיו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ובני ישראל יהיו באי הארץ אחר הערב שמשו של אברם ותרדמת המות כאמור.

(כלי יקר, בראשית פרק טו פסוק ט)

מבאר שמי שמאמין בחידוש העולם הוא מאמין בתחיה, כי אם חידש עולמו בעבר יכול לעשות זאת בעתיד. זהו שם הויה שחולל בו את הניסים במצרים. אך לאבות לא התגלה ה' בשמו זה. אמנם הבטיח להם את הארץ להיקבר בה כדי שיקומו בעת התחיה וינצלו מצער גלגול מחילות. א"כ הבטחת הארץ לאבות כל משמעותה היא התחיה לעת קץ.

(כלי יקר, שמות ו, ג)


שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו מן התורה דכתיב ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה

לימוד זה, תמוה מאד, כי מי לא ידע בכל אלה, שמאמר וקם, סמוך אל העם וזנה. ונ"ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל"ל וזנה העם, מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם, הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו, שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים, אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו, שלא יבא לידי חטא, ואם לא למדו כראוי, יאמרו אוי לרבו של זה, שכך למדו, ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו, כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר.
וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר, אין שטן ואין פגע רע, ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע"י קלקול מעשיהם, הרי הם קמים עליך, לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו', כי ע"י שיזנו אחר ע"ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לתח"המ מן התורה, שאם לא יחיו המתים, אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש, ויהיה מה שיהיה אחרי מותו, ואיך אמר שע"י שיזנו אחר ע"ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף, מכל וכל יודע ומרגיש כל הנעשה, ע"כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע"ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל"ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע"י שיזהירם עוד על ע"ז.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק טז)


שאלו מינין את רבן גמליאל, מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו, מן התורה דכתיב ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם, אמרו לו, ודילמא וקם העם הזה וזנה, מן הנביאים, דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל, ודילמא מתים שהחיה יחזקאל, מן הכתובים, דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים

שואל, שעצם שאלת הגמרא ותשובתה מורה על כך שעניין תחיית המתים מוזכר ברמזים ואף על כך יש מחלוקת, מדוע התורה מרמזת על תחיית המתים ולא מציינת עניין זה ביתר בהירות?
ומשיב על כך:"...וידוע שהאנשים שרצה השם יתברך שתראה התורה בימיהם התישבו בהם דעות נפסדות מאד, אמר עליהם בסוף המאמר אחר כל מה שראוהו ממעשה השם הגדול, ולא נתן השם לכם לב לדעת וגומר (דברים כ"ד) וידע הוא יתברך שאם יאמר להם חדוש תחית המתים היה אצלם נמנע וירחקו ממנו מאד וגם היו העבירות קלות בעיניהם אחר שהעונש עליהם אחר זמן ארוך...". כלומר כיון שכל עניין התחייה הוא ניסי, ועלול להיות שלא יאמינו אם לא יראו בעיניהם לפיכך רמזה התורה על עיקר זה.

(רמב"ם, אגרת תחיית המתים)

שפתותיו דובבות בקבר

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צז]



צא ע"א

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה

יש להתעורר כמה ספיקות, ספק אחד למה המתינו אנשי מצרים לתבוע את ישראל עד זמן אלכסנדר, והלא היו יכולין לתבוע אותם מעת שגלו מארצם לפני נבוכדנצר הרשע. אף שיש לתרץ ולומר, משום שאז היו ישראל עניים ששללם לבוז בזמן החורבן, מה שאין כן בהיותם יושבים על אדמתם מלאים כל טוב. ספק שני, ממה נפשך היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים או לא, אם היה ביותר חכם, פשיטא שראוי לילך, ומה היה צריך ליטול רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא חס ושלום על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח"ו. ספק שלישי על נתינת זמן, שנתן אלכסנדר למצרים שלושה ימים, הלא היה משפט מעוקל, כי כששני בעלי דינין עומדין וטוענים לפני הדיין בענין דיני ממונות, איך שייך ליתן זמן להשיב, כי בודאי ילמוד לטעון שקר, אדרבה ראוי לדיין לומר, הנה שמעת מה שטען מתנגדך השב לו אם אמת הוא או לא. והאמת הוא שענין נתינת זמן הנזכר כמה פעמים היינו על שאלה וקושיא וחקירה, אבל לא בדיני ממונות, ואף שיש להשיב על זה כי שאני הכא שבאו גם כן מכח התורה. ספק רביעי, איך ישראל טענו שקר חס ושלום, ותבעו מה שלא הגיע להם, דהיינו תבעו שכר עבודת שישים רבוא של ת"ל שנה, ובאמת לא שעבדו אותן המצרים רק רד"ו שנה, ומה שכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה, זהו עם שאר ארצות וכמו שכתב רש"י [תמה כמה תמיהות: למה המתינו עד אלכסנדר ולא תבעו את ממונם לפני נבוכדנצר הרשע? ועוד למה נתנו לגביהה ללכת אם אינו חכם כל כך הרי יש כאן אחריות לכל המצב של כלל ישראל? ועוד למה נתן להם זמן ולא שיענו במקום הרי יכולים ללמוד לענות שקר? ועוד איך זה שטענת ישראל מתבססת על חוסר אמת שכן ישראל לא עבדו 430 שנה אלא רק רד"ו שנים? ומבאר אחר כך שבא לפי אלכסנדר דווקא כיהוא האמין בקדמות העולם ומצד זה ישראל גזלנים, כי המאמין בחידוש העולם הרי הוא ברא ונתן למי שרוצה. אמנם המצרים אמנם האמינו בחידוש העולם בעקבות המכות אמנם לא תמיד ה' משדד עולמו. ואם כתוב שנתן את חן העם וכו הרי זהו רכוש מצרי. ועוד למה גם מתו וגם ממונם נלקח הרי ראוי בעונש אחד? ועמה גביהה שמצד שה' ברא העולם, והוא הכח היחיד המנהיג העולם,אנו מביטים על כל דבר לא רק בפועל שלו אלא בכח במה שראוי לו. וכיון שראוי היה הגדול להיות 430 שנה הרי מצד זה הם נתבעים. ואותה שנה שנת שביעית להורות על ה' כמחדש ומנהיג העולם לבדו.]

(של"ה, בעשרה מאמרות - המאמר הראשון (ז))

וקשה ממה נפשך, היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים או לא, אם היה היותר חכם פשיטא שראוי הוא לילך, ומה היה צורך בנטילת רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא ח"ו על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח"ו. ואין לומר שאז יאמרו ישראל נטעון אנחנו כי מה לנו בדברי טענות ההדיוט, זה אינו, דבודאי הוצרכו ישראל ליתן כח הרשאה לגביהה בן פסיסא, כי איך יעלה על הדעת שמלך גדול כזה ישמע דבר בלי כח הרשאה. עוד קשה, למה הביאו פסוק ארץ כנען לגבולותיה, ולא הפסוקים בפרשת נח ששם מוזכר בהדיא שנתחלקה הארץ לכנען.
הענין, החכמים הבינו מאחר שהביאו זה הפסוק ולא מפרשת נח שיש בטענותם נגלה ונסתר דרך חקירה כאשר אפרש, על כן שלחו לגביהה בבן פסיסא, דבאם חס ושלום לא יזכה בדין, יאמרו החכמים אנחנו לא ידענו שהם יטענו גם דבר שבסתר ענין חקירות, כי סברנו לא ישיב רק אטענה הנגלה ודוק. והענין, כי אף שהיו רשעים, מכל מקום היה להם הבנה זו סוד הענין שלא היה להם הארץ בתחלה רק שהם בסוד הקליפה הקודמת לפרי שהוא ישראל, ורצו להכריח מפסוק הזה שאינו כן, דכתיב (במדבר לד, ב), זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה, וברישא דקרא כתיב, כי אתם באים אל ארץ כנען, ופירש הרב אבן עזרא כמו והנבואה עודד הנביא, והטעם הארץ ארץ כנען, ומזה רצה להוכיח שהם אינם קליפה. ואקדים הא דאיתא בגיטין פרק האומר (סו, א) דתנן, מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. גמרא, וליחוש שמא שד הוא. א"ר יודא, כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמוי אידמו, דחזי ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה, דחזי ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו. א"ר חנינא, למדני יונתן בני, בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו, ע"כ. הרי שלקליפה יש קליפה ותו לא. והנה אם כנען בעצמו היה קליפה, ואז הארץ שהיא צל שלו, שהרי היא ארץ של כנען, ואם כן איך אמר לגבולותיה, כי נודע סוד הגבולים הם צל לפנימיות שבתוך הגבולים. אלא ודאי כנען אינו קליפה, והארץ בעצם היתה שלו, והשתא שלוקח אותה הש"י מכנען ונותנה לישראל, התריסו נגד המקום ח"ו שאינו בדין. על זה השיב אראה לכם מן התורה שהכנען הוא קליפה, דכתיב (בראשית ט, כה), ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכדפירשתי לעיל עבדים היינו ישראל.
ועבד שלהם הקליפה, והוא ארור ועונה אמן לברוך. ולענין הכתוב אל ארץ כנען, פירושו האמיתי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, כי שם הארץ הזאת כנען כמו מצרים שם הארץ כשם העם וכן יושבי כנען כו', והנה אל הארץ כנען, כמו שנאמר, העיר ירושלים, והמלך דוד, והאיש גבריאל, עכ"ל. ותוכיות הענין, כי שם העצם כנען עדיין לאחר כיבוש ישראל כדפירשתי לעיל. והמעלה עליונה מבני עליה מעלתה עבד, והיא לאחר אהבה פנימיות. וזהו שאמר הכתוב, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, עבד כנעני גופו קנוי, זהו בכל לבבך שהוא חיות הגוף, עבד כנעני קטן נפשו קנוי, המטבילין אותו על דעת בית דין זהו בכל נפשך, עבד כנעני ממונו קנוי זה בכל מאודך.

(של"ה, מסכת פסחים - מצה עשירה (כב))



צא ע"ב

א"ל אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? א"ל: אי הוה איפכא נמי הכי הוה אמרת לי? א"ל: הכי קאמינא לך, מפני מה שוקעת במערב? א"ל כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. א"ל ותיתי עד פלגא דרקיע ותתן שלמא ותיעול?! משום פועלים ומשום עוברי דרכים

אמנם שהגלגלים חיים משכילים - רצוני לומר, משיגים - זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים, כאש וכארץ, כמו שחשבו הסכלים, אבל הם, כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם, ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים - אמר, "השמים מספרים כבוד אל וגו'". ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב, שזה לשון הענין! וזה, כי 'לשון הגדה וסיפור' לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם - רצוני לומר, ענין הגלגלים - לא ענין בחינת האנשים בהם - אמרו, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" - הנה כבר באר ופרש, שהוא מתאר עצמם, שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת - כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים או להראות על עצמו השיג - כבר אמר, "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", כמו שבארנו. וזו - ראיה תוריה, לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.
אמנם דעת החכמים בזה, איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה. התבונן סדורם ב'ברכת הירח', ומה שנכפל בתפילות, ותורף המדרשות באמרו, "וצבא השמים לך משתחוים" ובאמרו, "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים", וזה בדבריהם הרבה. [הוא מוצא בברכת הלבנה ראיה לדבריו שגרמי השמים יש להם דעת הם חיים ונשמעים לבוראם ומהללים אותו, והוא דוחה את האפשרות לבאר שהם עוזרים ומעודדים אותנו לפאר את ה' אך הם מצד עצמם דוממים.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ה)

ומדנקט תרווייהו ש"מ דמשום חד לא הוי שוקעת במערב, וא"כ בתלמיד חכם שמת, הכל בטלים מן מלאכה בלאו הכי, ואם כן לא שייך משום פועלים, ולכך בא שמש בצהרים, וזהו מאמר ירמיה איכה יועם זהב [איכה ד, א] כי נודע - וכמ"ש מהרש"א - כי זהב מכח חמה, ואמר איכה כהה הזהב ונשתנה מראה של כתם הטוב, ואמר שהיה בעבור שנהרג יאשיה, כמאמרם "אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות", ודרשו חז"ל על דמו של יאשיה, ואם כן בא השמש בצהרים ופסק כח של חמה, ולא היה כח לגמור הזהב והכתם על תכליתו ובצבעו, ולכך יועם הזהב ונשנה כתם... [בימים בהם הכל בטלים ממלאכתם, כגון ביום שמת בו תלמיד חכם, אין החמה שוקעת במערב אלא כבר בצהרים. כפי שניתן להוכיח ממדרש איכה, ביום שמת בו יאשיהו הועם הזהב, תופעה הנובעת מיעוט החמה, כלומר משקיעתה המוקדמת.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)



אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב; מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית

תורה צוה לנו משה מורשה - במה נעשה כל זה שישראל חביבים הם, ע"י תורה צוה לנו משה, היינו חלק פלפולה של תורה שנתנה מתחלה למשה כמו שנתבאר בראש הספר, שבערבות מואב נתנה לישראל והזהירנו ע"ז בכל משנה תורה, מש"ה כתיב צוה לנו משה והכי נתפרש לעיל ד' מ"ד פסוק וזאת התורה אשר שם משה, וכמש"כ עוד לעיל א' ג' בפסוק זכרו תורת משה עבדי.
והכי דעת חז"ל במקרא שאנו עומדים כמבואר בסנהדרין דצ"א ב': אר"י א"ר כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב; מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. הרי דאינו מפרש המונע מקרא מאדם בישראל אלא הלכה מתלמיד שיש בו כח לשמוע ולהבין, וכן דרשו שם דנ"ט אר"י עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, וזה לא מיירי אלא עוסק דמשמעו בעומק הלכה ומוסיף לקח כמש"כ הט"ז באו"ח סימן מ"ט. [מבאר שדווקא העיון בהלכות התורה הוא הנקרא מורשה לישראל.]

(העמק דבר, דברים לג, ד)




אמר רבי יהושע בן לוי, מניין לתחיית המתים מן התורה,שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, היללוך לא נאמר, אלא יהללוך, מכאן לתחיית המתים מן התורה, ואמר רבי יהושע בן לוי, כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה

הנה אלו שתי המימרות שתיהן לריב"ל וענין אחד הם בביאור וקורא עולם שאחרי התחיה עולם הבא. [מבאר שעולם הבא היינו העולם שאחר התחיה ולא עולם הנשמות].

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)




רב חסדא רמי, כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים? לא קשיא, כאן לימות המשיח, כאן לעולם הבא, ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, לא קשיא, כאן במחנה צדיקים, כאן במחנה שכינה

ושם אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה לא קשיא כאן בעוה"ז כאן בעוה"ב כלומר בעוה"ז לימות המשיח (נ"א - לעתיד לבוא). והקשו ולשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעוה"ב לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה, ובודאי הם ז"ל לא יפרשו אור הלבנה כאור החמה בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים עולם הבא. [מבאר שהכוונה לעולם הבא היינו לעולם התחיה שאחר יום הדין העתידי ולא אחר מות האדם].

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)



שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה

שואל מה ענין שירה זו לתחיית המתים? אלא כשם שלעה"ב יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם השירה על הים, שירה לשון נקבה, שראתה גם השפחה זיו כבודו ית' מעין דוגמא שלעתיד שנאמר (ירמיה לא כב) נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כארז"ל (שמו"ר כג טו) שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו', ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו' כמדברת לזכרים .

(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק א)




צב ע"א

ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות

הכוונה בזה לפי שיודע לייחד שם המיוחד הוא כאילו בונה פלטרין של מעלה ושל מטה ואמרו עוד גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות ואם אין הידיעה לא יתכן שום דבר מהעבודה הן עבודת הקרבנות הן עבודת התפילה.

(רמב"ן, מאמר על תרי"ג מצוות היוצאות מעשרת הדברות)




תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים, מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימין, ואם תאמר, אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הן עושין? הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים,שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים, ושמא תאמר, יש להם צער? תלמוד לומר, וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו

ופי' הכנפים לבישת הנפש מלאכות והתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בבטול היסודות, וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

מברר שבימות התחייה לא ימותו הצדיקים שיקומו אלא יחיו עם גופם לנצח, ושלא כשיטת הרמב"ם, ומגמרתינו כך משמע שיחיו ולא יראו עוד מילתה וכך משמע מפסוקים רבים.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם, שיתא אלפי שנין; אלף השביעי; וחידוש העולם. שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה; אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים, אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו'; וחידוש העולם - שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור. ואמנם, העולם כמות שהוא עתה, הנה אנחנו רואים שהגוף יש לו כל השליטה כאיש שורר בביתו, כי זה מקומו ולא אחר; אך באלף השביעי הנה הצדיקים מתעלים מן הארץ, ונשאר הגוף חוץ ממכון שבתו, ואינו אלא כאיש נודד ממקומו, וכאורח נטה ללון. על כן לא תשאר לו שליטה אלא כמשה רבנו ע"ה בעלותו ההרה, שכיון שנתעלה מן הארץ לא הלך עוד בדרך יושבי הארץ. וכן לאלף השביעי קראוהו חז"ל (סנהדרין צז ע"א), "יום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים", כי שובתים בו מכל המלאכות הגופניות שהם החול, אך הגוף לא סר עדיין ממציאותו, כי לא ניתן חידוש עדיין לבריאה. אבל מחידוש העולם והלאה, שהוא (עירובין כב) "למחר לקבל שכרם", הנה אין צריך עוד לשליטת הגוף כלל, כי אינו צריך אלא לצורך העבודה בזמנה, אבל יהיה מציאותו טפל לנשמה, להתעדן בטוב העליון לנצח נצחים. [מבאר את שלוש את תקופות העולם: א. עד סוף האלף השישי שהיא המציאות העכשוית ב. האלף השביעי תקופה בה ישוב האדם למצבו של אדם הראשון קודם החטא 'כשכל עניני הגוף טהורים. ג. חידוש העולם באופן גמור.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' צב)

הנה בארו כי בעולם הבא שאחר התחיה ישוב העולם להוייתו וליושנו, והוא שיתקיימו בגוף ונפש, ולא ישובו לעפרן לעולם ועד, כי יהנו בזיו העליון והאור הבהיר ההוא יקיימם. והוא אמרם ונהנין מזיו שכינה, והוא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי. וכבר ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאוד, ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני נזון ביותר דק ויותר זך מהם. כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באיברים, שהוא תולדות האור והזיו העליון אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם, ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים וזכו אליו. ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בוראו, לא הוצרך אל תולדות האור, אבל נתקיים באור עצמו והוא זיו השכינה. גם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני עולם הבא שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי, והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם והוא קיומם. ... ובני העולם הבא שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא, יקנו הנצחיות ויזכו הקיום בגוף ונפש. והוא אמרם שוב אינם חוזרים לעפרם, כי אז יצדק בהם מעשי ידי להתפאר בשביל הקיום הנגזר בהם, כי הוא התפארות האמיתי שאין מעשי ידיו נפסדים ולא נשחתים להיותם נצר מטעיו. והכנפים פירש רבינו הגדול, לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות.
התבאר אם כן שעולם הבא שהזכירו רבותינו זכרונם לברכה באמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הכוונה להם בו על עולם הבא שאחר התחיה. עד כאן לשון עבודת הקודש.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (מא))





ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים

רש"י פירש" הוי עניו ותחיה. 'קבל' לשון אפל. עשה עצמך אפל ושפל. הענווה מצילה ומחיה את האדם. ונראה שהוא משום "ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד). שכיון שזוכה אדם למציאת חן - הריהו ניצול מכל רע, ולא עוד, אלא שאף אם הוא חוטא - החן מגן עליו.
מוכח מהגמרא (ברכות ז, א) אמר ר' זירא בית אפל - אין פותחין בו חלונות לראות נגעו. הרי שאע"פ שיש בו נגע - מועלת לו אפלתו שלא יסתכלו בו, וכן הוא אצל העניו הזוכה לחן. אף אם הוא חוטא - אין מסתכלין על חטאו.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר ד עמ' יג פרשת נח תשלב)



צב ע"ב

אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו' וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו

ודע שהקץ שבאר הקב"ה אותו בבאור כלומר גלות מצרים שאמר (בראשית ט"ו י"ג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה לא נודעה אמתתו ונפל בו ספק. מהם מי שסבר שארבע מאות שנה אלו משעה שירד יעקב אבינו למצרים. ואחרים חשבו משהתחיל השעבוד והיא שנת שבעים לאחר שירד יעקב אבינו למצרים. ואחרים חשבו אותה משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו והוא מעמד בין הבתרים. וכשמלאו ארבע מאות למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבינו שלשים שנה ועלה בדעתם שכבר תם הקץ והרגום המצרים והכבידו עליהם השיעבוד.

(רמב"ם, אגרת תימן)



צג ע"א

כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיה בן מעשיה הנבאים לכם בשמי לשקר וגו' וכתיב ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש אשר שרפם לא נאמר אלא אשר קלם אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מלמד שעשאן כקליות יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם מאי עבוד אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר אחאב אמר לה כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה וצדקיה אמר כה אמר ה' השמיעי אל אחאב אזלה ואמרה ליה לאבוה אמר לה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה אמר להו מאן אמר לכון אמרו הקדוש ברוך הוא והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו לדידהו לא אמר להו לדידן אמר לן אמר להו אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה אמרו ליה אינון תלתא הוו ואנן תרין אמר להו בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו אמרו יהושע כהן גדול סברי ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן אחתיוהו שדינהו אינהו איקלו יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'

ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבואה או הוא איש מתפאר במאמרים ההם, וגנבם מאחרים. ואופן בחינתו הוא - בחינת שלמות האיש ההוא לחקור ולדעת פעולותיו ולהסתכל במידותיו. והגדול שבמופתיך - הנחת התענוגים הגופיים ובזותם - שזאת תחילת מדרגות אנשי החכמה - כל שכן הנביאים - וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו, כמו שזכר אריסטו - וכל שכן מיאוס המשגל ממנו. ולזה עבר ופירסם האלוה בו כל מתפאר בנבואה, כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו ולא יטעו. והלא תראה צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה, איך התפארו בנבואה, ונמשכו אחריה בני אדם, ואמרו דברי נבואה שאמרום זולתם והתמידו בפחיתות תענוג המשגל, עד שזנו בנשי חבריהם והנמשכים אחריהם, עד שפרסמם אלוה, כמו שעבר ופרסם זולתם, ושרפם מלך בבל, כמו שבאר ירמיה ואמר, "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל, לאמר, ישימך יי כצדקיהו וכאחב, אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל, וינאפו את נשי רעיהם, וידברו דבר בשמי - שקר, אשר לא צויתם, ואנוכי היודע ועד - נאום יי". והבן זאת הכונה. [מבאר שאופן בחינת המתנבא או הטוען לנבואה היא בעיקר בהתנהגותו ובאופן התייחסותו לעניינים גופנייםולתאוות ולראיה על כך מבי את מעשה צדקיה ואחאב שטענו לנבואה ומשכו בנ"י אחריהםאבל שקעו בניאוף עם נשות חבריהם עד שגילה ה' חרפתם. ואילו היו בודקים זאת קודם לא היו נמשכים אחריהם.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מ)

ואין איש אלא הקב"ה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]

על שם הצדיקים שנקראו הדסים

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יג ע"א ]




צג ע"ב

ונחמיה בן חכליה, מ"ט לא איקרי סיפרא על שמיה? אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו. שנאמר "זכרה לי א-לקי לטובה". דוד נמי מימר אמר "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך"?! דוד רחמי הוא דקבעי

ודאי אף נחמיה אמרה בדרך תחנונים ובקשה, אבל הענין מי הקדימני אמר ה', קבעת לי מזוזה ואני עשיתי לך בית? ציצית ואני זמנתי לך בגד? [ויק"ר כ"ז ב'], כללו של דבר מי יצדק לפניו בדין? (נחמיה אמר "זכרה-לי א-לקי לטובה כל אשר-עשיתי", ובכך תלה המעשים הטובים בעצמו. אך יש לזכור שהכל מתחיל מה' יתברך, שהוא המזמן בגד, ורק אז מתחייב בציצית וכד').
אמנם ברחמים אין זוכר מה שקדמני לאדם, רק מה שאדם עושה במצותיו, אף שהוא הקדים תחילה... (כשמבקשים רחמים אין בכך משום אמירת 'קדמתי לה'') וכלל, בדין אי אפשר למצוא שום זכות, רק ברחמים השם יתן לנו רחמים. וזהו מאמרם דוד רחמי הוא דקבעי, כי בדין לא יצדק איש וכבגד עדים כל צדקותיו, ולכך לא נענש.
אבל יש עוד פנים לחלק בין דוד לנחמיה, והוא: לעולם יכלול אדם עצמו עם הצבור הן בתפלה או בכל דבר, ואמרתי דרך משל, הקונה סחורה מסוחר חתיכת משי או פשתן וארגמן, יבקרה בין טוב לרע אם יש בו מום עובר, ובאם לא יראה בו כתם גדול וקטן, וכהנה הצבע אם קלטוהו היורה, וצריך להיות בעמר נקי, אבל הקונה מן סוחר מובחר, לא יבקר בכל, רק על פי הימנותו, כי יודע הסוחר מובחר לא יוליך סחורה גרועה.
כך הדבר, יחיד המתפלל, התפלה יבקרוה אם יש בה מחשבה זרה או לאו, אבל רבים אין כל כך ביקור בתפלתם, ומעשיהם עושים פרי, ולכך דוד אמר זכרני ה' וכו' וכלל עצמו כנ"ל, אבל בנחמיה אמר זכרה לי דייקא, והוציא עצמו מכלל, ולכך נענש לבל יהי דבר פרטי, ולא נעלה הספר על שמו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

ויש להבין, הלא דברי נחמיה גם כן היו לבקש רחמים מה' שיזכור לו לטובה, וכי ח"ו הלך בטרוניא, רק כל מגמתו לבקש רחמים שיזכרו ה' לטובה!
...נחמיה אמר, זכרה לי אלהי לטובה, וזהו אינו כי אלהים מדת הדין, וא"כ הודה נחמיה כאילו מגיע לו מפאת הדין זכירה לטובה על כושר פעולתו, וזה אינו, ולכך נענש. אמנם דוד אמר, זכרני ה' ברצון עמך, שהוא שם הוי"ה ברוך הוא בעל הרחמים וחמלה, שהתפלל שיזכרהו ברצון, כי חפץ חסד לתת לאיש כמפעלו כאילו פעל מעצמו ולא סייע הקב"ה, ויפה דיבר. וזה תירוץ הגמרא, דוד רחמי הוא דקבעי, וכוונו להנ"ל, שתלה בקשתו במדת הרחמים, ולא כן נחמיה שתלה הזכרון במדת הדין כאילו מגיע לו תשלום שכר בדין ומשפט.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ג ע"א ]



צד ע"א

"ויחד יתרו". רב ושמואל. רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו. אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גיורא - עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה

מתנאי המעולה לשמוח בדברים כאלה בבחינת הטוב נמשך, לא בבחינת הרע המגיע לשום אדם... שאין כוונת ה' יתעלה במות רשע זה אל העדרו, רק אל תשובת רשע זולתו. ולזה אמר (יתרו) ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' - וכלל עם מידת חסידותו זאת עוצם יכולתו... והנה על פי תכונה זו יש לדרוש: נעשה בשרו חידודין.

(עקידת יצחק שער מג)

ומקשים העולם, איך מייתי רב חובתו לנפשו לסייע למילתיה דשמואל, ומלבד זה יש להבין על יתרו הצדיק - שזכה שנכתב בתורה פרשת הקמת שופטים על ידו - שיהיה לו ח"ו לצער בשמעו כי קרה פורענות לצוררי ישראל, והלא משנאי ה' אשנא, והכתוב אומר ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לעמו, ולא בשביל מה שקרה לפרעה ולמצרים, ותמוה, כי לולי זה היינו אומרים בישוב קושית העולם הנ"ל, איך מייתי רב חוב לנפשיה, בדרך פשוטה, דכבר נחלקו חכמי ישראל בנדון שמועת יתרו מה שמע, וכל אחד ענה חלקו, זה אומר כך וזה אומר כך, והנה אם אז כבר שמע במפלת פרעה ומצרים וכל התלאות אשר מצאו, לא שייך לומר אח"כ בבואו אל משה, כאשר שמע כן ממשה שנית, נעשה בשרו חדודין בגין כך, כי זו היתה כבר אבילות ישנה, וכבר ידע מתמול שלשום, אך אם לא שמע רק קריעת ים סוף או מלחמת עמלק, שפיר י"ל אז בשהגיד לו משה כדברים האלה הרע לו, אך לכאורה מוכח דכבר היה יודע גם מזה קודם סיפור משה, דלולי כן לא היה משה מגיד לו, כי הוא מדרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו דבר שנפשו עגומה עליו, וכבר אמרו [סנהדרין צד.] אמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא כו', ולא היה משה עובר דרך ארץ והנימוס הנהוג, אע"כ כבר שמע, ולא חש משה לספר דברים כהווייתן מתחלה עד סוף, זהו מאמר רב לדחות דברי שמואל, היינו דאמרי אינשי כו', מוכח שכבר ידע, ואיך יהיה נעשה בשרו חדודין כנ"ל, וע"כ הפירוש שהעביר חרב חדה וא"ש...
אבל בישוב קושיא הנ"ל י"ל כך, דתו יש להבין מה דאמרי אינשי דקשה לגר עד יו"ד דורות לשמוע זילותא דגוי, וא"כ צ"ל שעדיין אהבתם חקוקה בלבם, וח"ו לומר כן על גירי אמת, שיהיה עדיין לבם חלוק מישראל ולאהוב עכו"ם, וכ"ש עד יו"ד דורות, וחלילה להוציא לעז על צדיקים הללו, בעוזבם מקורם ודבקים במקור חיים, וחובה עלינו לאהוב אותם בכל לב ונפש, והתורה הזהירה הרבה על אהבתם, אבל הענין כך, כבר כתב הרמב"ם לשבח לגר אשר בזמן הזה, להיות שהעכו"ם הם במעלה עליונה ועושר וכבוד אתם, ואנחנו דלים ודוים סחופים עשוקים מכל עם, והם עוזבים הכל ומתדבקים בישראל, הלא לזה יש לשבח ולאהוב ולומר, אשרי זה שהכיר הבורא בעת כזאת, וכן אמר בועז לרות, שהיתה בת בתו של עגלון המלך, והלכה לארץ ישראל ושם לקטה בתוך עניים ודלים שעורים, ואמר [רות ב', יב] ותהי משכורתיך שלימה כו', וכן זכתה שיצא ממנה זרע שלשלת דוד. ולעומת זה, אם ישראל במעלה עליונה וחשיבות, ועכו"ם בזוים ושפלים, אין כל כך מעלה ושבח לגר שבא להתגייר, כי לא כל כך רמה מעלתו, עד שאמרו [יבמות כד ע"ב] אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה.
וא"כ י"ל כך הפירוש, גיורא עד עשרה דרא לא תבזה ארמאי קמיה, דאם מבזה אותם לומר שהם בזוים לא עם, ואין בהם מעלה וחכמה וכדומה, א"כ אין כל כך מעלה ושבח לגר שעזב אותם ובחר בעם נבון וחכם, כי כך ראוי לכל בר דעת לבחור, ועל זה נפשו עגומה, ויותר נוח שישבח לגר אותם שהם בני מעלה, ולא נעדר מהם כ"א הכרת דת האמת, והוא הכיר הבורא ועזב מקורו, גדול הוא שכרו. וזהו הפירוש לא תבזה באפיה, לא לאהבת העכו"ם התקוע ח"ו בלבו, רק למעלתו כמ"ש.
(ולהסביר את דברי שמואל שנעשה בשרו חידודין חידודין:)... יתרו שהיה יושב במדין ארץ טובה ורחבה והוא כהן, וכל חמדת הזמן היה אתו, וילך ויפרוש מזה וילך אחר עם ה' במדבר, ולא שת לבו לכל חמדה המדומה, הלא יחשב לו לצדקה ויקר ושבח גדול. אמנם בבוא יתרו לשם, והנה ראה כי היטיב ה' לישראל עד מאד, לא חסר להם דבר, שמלתם לא בלתה וכל טוב מצרים בידם, לא חסר להם דבר, ע"כ חרד יתרו, א"כ איפוא גודל שכרו, ומה החזקת טובה לו, הלא כל משוגע ופתי בראותו הצלחת אנושי כזה יבחר ויקרב לדבק בם, ולכך נעשה בשרו חדודין. [כיצד זה סייע רב לשמואל, בר הפלוגתא? כיצד ייתכן שיתרו, וכן כל גר צדק צדיק, יצטער בצערם של גויים לאחר התגיירותו? תשובות: באומרו 'גיורא - עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה' התכוון רב לדחות את דברי שמואל. כי אין הבשר נעשה חידודין משמועה ישנה שכבר נודעה, ורצה רב לומר שיתרו כבר שמע את השמועות הללו. אכן אין הכוונה שהגר מצטער בצער הגויים. אלא יש לשבח את הגר שעזב אותם ובחר בעם נבון וחכם, ועל כך נפשו שהגר עגומה, על שנעדר מהם דת האמת. ולהסביר את דעת שמואל - יתרו היה כהן מדין, ולא חסר לו שם דבר, ועזב את כל הטוב הגשמי ודבק בדת האמת, וכשבא וראה את כל הטוב שהיטיב ה' לישראל, נעשה בשרו חידודין חידודין, איפה גודל שכרו?]

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)




"למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'". א"ר תנחום: דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבש"ע, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח! פתחה ואמרה שירה לפניו. שנאמר "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'" אמר שר העולם לפניו: רבש"ע, צביונו עשה לצדיק זה! יצאה בת קול ואמרה: רזי לי, רזי לי! אמר נביא: אוי לי, אוי לי, עד מתי? יצאה בת קול ואמרה: בוגדים בגדו, ובגד בוגדים בגדו!

אמרינן בגמרא (שבת נה,) עד היכן זכות אבות עד ימי חזקיהו ואז תמה זכות אבות. וא"כ אילו היה ימי התיקון וביאת משיח קודם שעברו ימי חזקיה. לא היה מגיע לארץ כליון כי עדיין היה זכות אבות מגין. כדכתיב 'והארץ אזכור'.. ואח"כ בביאת משיח נתקן הכל בקרבנות ועבודת ה' ויהיה רוח טומאה סר מארץ וא"כ היה לארץ תקומה. אבל בעו"ה כאשר עברו ימי חזקיה ולא בא משיח ותמו זכות אבות, א"כ חטא אדם הראשון במקומו וא"כ ארץ כבגד תבלה...
וזה ענין הגמרא "ביקש הקב"ה לעשות לחזקיה משיח", ואילו היה כן לא קרה לארץ ביטול אבל בשביל שלא אמר שירה לא נעשה, והארץ הרגישה ההעדר שלא נעשה משיח ולכך פתחה הארץ אני אהיה אומר שירה, כדי שיהיה לה קיום, ולכך אמר (ישעיה כד, טז) 'מכנף הארץ', ולא מפה ארץ. דהכי דייק בגמרא בסנהדרין פ' דיני ממונות (דף לג ע"ב) ע"ש, כי השר אמר שירה והוא שוכן במרכז ארץ והוא כנף קצה ארץ כי כל דבר כדורי המרכז הוא תכלית המרחק ולכך נאמר מכנף ארץ...

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)



ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם

תמה והרי הפסוקים של חזקיה נדרשו על העתיד לבוא? אלא שהיה יכול להיות חזקיה המשיח אמנם כיון שלא נתמלאו התנאים הרי יום יבוא ויתקיימו אך לעתיד לבוא.

(רמב"ן, ספר הגאולה, עמוד רעז)

גנאי לחזקיהו שלא אמר שירה

[המדרש אומר שחזקיה אמר שהתורה שהוא עוסק בה מכפרת על השירה. ובכל זאת ישעיהו אמר לו שצריך לומר שירה, שלכך נברא האדם. חזקיה לא רצה לומר שירה על נס, כי ראוי לומר שירה רק על טבע הבריאה כמו שאמר דוד, וחזקיהו היה רגיל בנסים כמו שאמר "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו" וכו', והטבע הוא מעל הנס כדברי משך חכמה פ' בחוקותי, ודוקא יוסף שייך לנסים ולא בית דוד.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קח-קט - לטקסט)


וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא מאן נינהו אנשים אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו

ומה שאמרתי או על ידי מלאך, כונתי לומר שאין הנדבר להם על ידי מלאך נביאים, שאני רואה דניאל שהיה מדבר עם גדול המלאכים, מיכאל, שנאמר בו השר הגדול העומד על בני עמך, ואמרו במסכת מגילה אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי והוא לאו נביא, ובזה אין אנו מודים לספר המדע שאמר שהבורא מנבא בני האדם ואמרו כל הנביאים על ידי מלאך חוץ ממשה רבינו ע"ה, והוא מיחד להם מלאך העשירי הנקרא אישים [מבאר שגילוי מלאך לאדם אין בו הוראה ברורה שנביא הוא, ויתכן שלא. ונביא יכול לקבל נבואה גם ללא מלאך.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)



תנא משום רבי פפייס גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו' כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם תנא משום רבי פפייס גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'

...ע"י חזרת חמה בימי חזקיה, נתמעטה שירה של מקום מהחמה, ואם כן היה ראוי על חזקיה לומר תמורת החמה שירה, ... והוא לא אמר שירה ולכך נענש. ובזה יובנו דברי הגמרא ..שאמר על הך דחזקיה 'כיוצא בו, ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וכו' [שמות יח. י], תנא גנאי למשה וסייעתו שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך'. יש להבין: מה ענין 'כיוצא בו' להנ"ל, ומה בא ללמדנו בזה? אבל הענין כך. דהא בים (מגילה י, סנהדרין לט ע"ב) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ולא הניחן הקב"ה, כדכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", הרי דלילה ההוא לא אמרו שירה, ומבואר במדרש ילקוט ישעיה וירמיה, ביום אומרים קדוש ובלילה ברוך, ואם כן הם שלא אמרו שירה בלילה, מיעטו לומר ברוך, אם כן היה ראוי למשה וסייעתו שנעשה הנס בעבורם לומר ברוך תמורת מלאכי השרת, וזהו 'כיוצא בו', כמו שהיה מוטל על חזקיה לומר שירה תמורת השירה שלא אמרה החמה, כן גנאי למשה וסייעתו שהיה להם לומר ברוך כנ"ל, עד שבא יתרו ואמרה וא"ש ודוק.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ד)



תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה. שנא' "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'"

וזהו היה ענין נס דחזקיה, (שנטתה החמה עשר מעלות) רק השפעת שכינה צריכה להיות רק אם הוא צדיק גמור הוא אפי' בחוץ לארץ, אבל מי שאינו צדיק גמור הוא דווקא בארץ ישראל, כי הארץ גורמת השפעת שכינת קדשו, ולכך כתוב לדרוש המופת שהיה בארץ, כי שפטו שקדושת ארץ גורמת השפעת שכינה, ולכך נזורה החמה לאחור, וכן חזקיה בעצמו לא תלה שהוא כדאי לגילוי שכינה, רק מקדושת ארץ ישראל, ולכך מיאן הוא לומר שירה, רק הארץ, כי בסיבתה וקדושתה קרה זה, ולכך פתחה הארץ לומר שירה.
וזהו מאמרם [סנהדרין צד.] גנאי לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ, והיינו שחושבים שאינם כדאים לגילוי שכינה כי אם בזכות ארץ ישראל, וזהו גנאי להם למיעוט ערכם. [את נס הטיית החמה עשר מעלות לא תלה חזקיה בעצמו, שהוא כדאי לגילוי שכינה, רק מקדושת ארץ ישראל, ולכך פתחה הארץ לומר שירה. וזהו גנאי לחזקיה וסייעתו למיעוט ערכם.]

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ד)

ה' נפרע מפרעה בעצמו בים

[הרי גם במכות מצרים היו ע"י ה' בעצמו, והם קדמו? מכות מצרים היו רק בטבע אלקות, ובים היה מעל הטבע, וזה יותר גדול. ועוד, שמטרת קריעת ים סוף היתה להראות שה' הוציא את ישראל ולא פרעה, לעומת מה שפרעה "חירף בעצמו", שאמר שהוא עצמו הוציאם].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף טז ע"א - לטקסט)


צד ע"ב

דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון

כלומר, הוכשרו לישראל בסיחון. כי באה להם בהיתר מיד סיחון.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק כא פסוק כד)



צה ע"א

תנו רבנן שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה

ולא נראה לי כלל, שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן, כמו שאמרו בסנהדרין (צה:) שלשה קפצה להם הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה ופירשו אליעזר עבד אברהם, דכתיב (לעיל כד מב) ואבא היום אל העין, למימרא דההוא יומא נפק יעקב, דכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום. [לפי רש"י הארץ הגיעה אליו היינו המקדש קפץ ובא אליו ואילו לרמב"ן הוא קפץ כהרף עין].

(רמב"ן, על בראשית פרק כח פסוק יז)





צה ע"ב

"וילן שם כי בא השמש" בתר דצלי בעי למיהדר. אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה? מיד בא השמש. והיינו דכתיב "ויזרח לו השמש". וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אלא א"ר יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו

וזהו מאמר רש"י, אותן ב' שעות ששקעה, אותן דייקא, שהיו משעות של אחר חצות, שהם דין, לא יפעלו לרחמים. וא"כ לא היתה רפואה לכל עולם, זולת יעקב שהיתה לו להצלה מהמלאך, וגם אף במדת הדין ניצול, כנודע [ב"ר פל"ג ד'] גדולים צדיקים שמהפכין דין לרחמים, ולכך כתיב "ויזרח לו השמש", לו דייקא, לו לבדו, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

הביטוי בית מלוני מלמד כי הארץ ההיא מלון לשכינה מימות עולם.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק ל, צדיק בא למלוני.)





צו ע"א

אף אתה ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה היינו דכתיב לנביאים נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמותי הייתי כאיש שכור וכגבר עברו יין מפני ה' ומפני דברי קדשו הני ארבע פסיעות מאי היא דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים וגו' משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה (אין) לדרוש (את) המופת אשר היה בארץ דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה דכתיב הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה אמר להו מאי האי אמרו ליה חזקיהו חלש ואיתפח אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה ההיא שעתא לא הוה התם כי אתא אמר להו היכי כתביתו אמרו ליה הכי כתבינן אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף אמר אלא הכי כתובו שלם לאלהא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא רהט בתריה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה

ונבוכדנצר הרשע שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים ושרף בית הדום רגליו של אלהינו בשביל שרץ ד' פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו כמו שאמרו (סנהדרין צ"ו א') רהט בתריה ד' פסיעות היה גמולו שמלך מ' שנה כמו שמלך שלמה ולא קפח הקב"ה שכרו.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)



דאמר רבי יוחנן: אותו היום שמת בו אחז, שתי שעות היה. וכי חלה חזקיהו ואיתפח, אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה. דכתיב "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה"

קשה, הא השמש כבר ירדה, והיתה סמוך לשקיעה. וא"כ אף שהאריך השקיעה כפעם בפעם, הלא אחר חצות הוא הכל רע לחולה מן מלאכי דין, ומה ישועה יקרה לחזקיה בזה לחוליו?
ועל זה קאמר הגמרא כי במות אחז נתקצר היום עשר שעות. א"כ ד' שעות מקודם חצות לא שמשו אז, והם ששמשו אז בחוליו של חזקיה והם רחמים גמורים, שלוחי ישועה ורחמים והצלה, והם שעמדו לחזקיה בחוליו, ואתי שפיר דנשלם אז מה שחסר במות אחז, והכל היה בשביל יו"ד שעות הראשונות, שהם היו הצלה לחזקיה, וא"ש ודו"ק.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)


מאי "בלאדן בן בלאדן" אמרי: בלאדן מלכא הוה, ואישתני אפיה, והוה כי דכלבא. הוה יתיב בריה על מלכותא. כי הוה כתיב הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה, בלאדן מלכא. היינו דכתיב "בן יכבד אב"

והקשה מהרש"א, מה יכבד אב שחתם בשם של אב, אדרבה הוא איסור, ותירץ מהרש"א, דגנאי היה לחתום בשם מי שפניו היו ככלב, וזהו דוחק, אך בזוהר מבואר [ח"א ו' ע"ב] כי בלאדן הוא נקרא כלב, וכך הלשון בלשון פרסי, וזהו שנקרא בלאדן, הואיל והיו פניו ככלב, וא"כ שפיר בן יכבד אב, שחתם עצמו כמו אב, ולא חס לקרות עצמו כלב, רק לכבוד אב. ולפי זה א"ש, די"ל הא דכתיב [במדבר כב, ב] בלק בן צפור, אין הכונה לייחס, רק לסימן כי היה עוד אחר שנקרא בלק, והוצרך ליתן סימן בן צפור, ואין זה יחוס רק סימן, אבל זה בלאדן בן בלאדן, וזה בלאדן שני, קודם שקרא עצמו בשם אביו היה לו שם אחר, דרך משל בלק וכדומה, ואם כן קשה מה סימן צריך הכא, הא אי אפשר לטעות כלל, ולא הוי ליה לחתום רק בלק בן בלאדן, וליכא למטעי באחר, דמי פתי יסור הנה אשר יכנה שמו בשם כלב, ואין צריך סימן, אלא ודאי לייחס וא"ש. ודברים ישרים הם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)




צז ע"א

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישא, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי

ואין ספק כי כמו שהאמת היא מחיה האנשים ומגדלת בנים ותולדות לתורה ולחכמה, כן הכזב והשקר היא הפכה להמית נפשות ולשכלם מתולדותיהן ותולדות תולדותיהן.

(עקידת יצחק, שער ע"ח)



אמר רב קטינא, שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, אביי אמר תרי חרוב, שנאמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, תניא כותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת, ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח

והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר, והוא, שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא או השתנות דבר מטבעו והמשכו לפי השינוי ההוא - הוא דבר שלא בא אלינו בזה דבר נביא ולא דבר חכמים עוד. כי אמרם, "שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" - אינו העדר המציאות לגמרי, לאמרו, 'וחד חרוב' - הורה על השאר הזמן. וזה עוד - מאמר יחיד, והוא על צורה אחת; ואשר תמצא לכל החכמים תמיד, והוא - יסוד יעשה ממנו ראיה כל אחד מחכמי המשנה וחכמי התלמוד, הוא - אמרו, "אין כל חדש תחת השמש", ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה; עד שמי שלקח 'שמים חדשים וארץ חדשה' לפי מה שיחשב אמר, "אף שמים וארץ שעתידין להבראות - כבר הן ברויין ועומדין, שנאמר, 'עומדים לפני' - 'יעמדו' ולא נאמר, אלא, 'עומדין'", והביא ראיה באמרו, 'אין כל חדש תחת השמש'. ולא תחשוב, שזה סותר למה שבארתיו; אבל אפשר שהוא רוצה, שהענינים ההם היעודים, הטבע המחייב אותם אז - מששת ימי בראשית הוא נברא - וזה אמת [הרמב"ם סבור שאף שהיות העולם נברא הוא יסוד ביהדת, אמנם כיליונווהפסדו אינו עניין עקרוני ולא דבר על כך נביא או חכם, ומה שאמרו במדרש זה אין הכוונה להפסד גמור אלא כוונה אחרת יש בו שלא כפשוטו ואמנם העולם ימשיך להתקיים אף באלף השביעי].

(מורה נבוכים, חלק ב פרק כט)


אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא

בתחלת היצירה רמז שנות העולם, בששה ימים נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא רמז למה שאמרו שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב וכו, וכן אמרו במסכת תמיד, בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, כמו שאנו עתידים לבאר, והיינו דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואינו חסר בי"ת כמו שאמרו המפרשים, אלא רמז כי ששת ימים הם ימי השמים והארץ....כי מתחלת היצירה רמז הקב"ה על הוית העולם. בראשון ברא אור כנגד אלף של אדם הראשון שהיה אורו של עולם, ולא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם. בשני, יהי רקיע, ויהי מבדיל, שבו היו נבדלים הרשעים מן הצדיקים ונדונו במים. בשלישי, ותראה היבשה, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, שבאלף שלישי ניתנה תורה והיא פירות העולם. ברביעי נתלו המאורות, שבו נבנה בית המקדש ומלכות בית דוד שכתוב בו כסאו כשמש נגדי, והמאור הקטון רמז לבית שני ומלכות מטמונים, ובו ביום חרבו המקדשים, דכתיב ולהבדיל בין האור וגו'. בחמישי, ישרצו המים, ויברא את התנינים, ועוף יעופף, רמז למלכות האומות שאין מכירים את בוראם ופרו ורבו את המים, והעוף ירב בארץ, שהם מושלים בכל העולם. בששי, בתחלתו תוצא הארץ נפש חיה למינה, שכן האלף הששי בתחלתו מאה ושמונה עשר שנים ביד אומות העולם, ואחר כך נעשה אדם בצלמנו, רמז למשיח המכיר את בוראו, והוא בצלם אלהים, שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה, וכך אמר במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא, יום הדין ומלכות בית דוד באלף הששי. בשביעי, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, מכל ימי עולם ההווים, והתחיל העולם הבא, וכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, ברך הקב"ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי. [מבאר שששת ימי הבריאה נוצרו כדי לברר לנו את תבנית ההיסטוריה של ששת אלפי שנה].

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

כי באלו ה-ו' אלפים ימשוך תגבורת היצר בעולם, עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה בבניינו. אמנם מתחילת ה-ז' והלאה, בהימול השם לבבם, יהיה כל כוונתם לבנות את עצמם ולעזוב את העולם חרב - רצונו, שלא יקפידו עליו.

(עקידת יצחק שער ד)


אין בן דוד בא, עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא, מאי קרא? כולו הפך לבן טהור טהור הוא

מבאר שיש כאן רמז לדבר, הפך לבן, כשהמלה הפוכה יהיה נבל, ור"ל כשכולם ינבלו צור ישועתם, אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה, וראייתו מנגע זה, הבא על צד העונש, וכשכולו הפך לבן, ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב, כך ישראל, כשיראו שכל המלכות יהפך למינות, ויראו כי אפס עצור ועזוב, ודאי יתנו אז אל לבם, לשוב בתשובה שלימה אל ה' ואז טהור הוא.

(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק ז)


וחכמת הסופרים תסרח

הודיע לנו כי באובדן חכמים, שמה קיננו הנחש וכת דיליה עד שיסריח, ולזה קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו, בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט ע"ב]


שבוע שבן דוד בא בו - שנה ראשונה מתקיים מקרא זה והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שניה חיצי רעב משתלחים, שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה, ברביעית שובע ואינו שובע, בחמישית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה, בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא

ואומרו וטמאה וגו' - כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי ז' שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם ז"ל (סנהדרין צז.) שבוע שבן דוד בא וכו', ליסרם ולזקקם, והוא אומרו וטמאה, יחס היסורים לבחינת הטומאה כי הוא הטמא הוא המיסר. ואמר שבעת ימים פירוש שבע שנים, על דרך אומרו (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור, ואמרו ז"ל (כתובות נז:) ימים שנה. וביום השמיני וגו', פירוש שאחר עבור שבע שנים, בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזה יהיה בשנה שמיני, וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקליפה. [מביא שמהלך גאולה זה רמוז בדברי התורה לגבי האשה היולדת: וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול...].

(אור החיים, ויקרא יב, ב)


תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח

לסיבה זו קראוהו חז"ל לזמן ההוא תהו... כי הזמן הזה היה בדך ההוא בקרוב מעט, וכאילו התחיל להיות הוויה אמיתית מסוף האלפים והלאה.

(עקידת יצחק שער ה)

וזה הוא המועד אשר שם שיתא אלפי שנה, ואחר יחדש עולמו להיות בני האדם כמלאכים ולא כחמורים, אבל יהיו נפשטים מן החומר הגס הזה, ומן התולדות הרעות שלו, הן הם יצר הרע וכל הנמשך ממנו. ואפילו לימות המשיח קרא כתיב (יחזקאל לו, כו-כז), "והסירותי לב האבן מבשרכם וגו' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו". וחז"ל אמרו (שבת קנא.; מ"ר קהלת יב, ב), "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, יב) - אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה" וזה פשוט, כי כאשר יטהר האדם מיצר הרע, הנה אין עבודתו אלא בכח מוכרח, ואין השבח מגיע אליו כלל [מבאר מבאר שבאחרית הימים תתגלה הארת וחכמת פני ה' בעולם ומחמת כך יבטל הרע בעולם ומימלא בביטול יצר הרע תתבטל יכולת הבחירה של האדם].

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' מ)

ואלה המלכים וגו' - ... גם לקחת סימן לגאולה העתידה כי יאריכו הימים, והראיה כי ה' מנה מלכי אדום שקדמו למלכי ישראל, וכמותם קדמו מלכי ישראל למלכותם אחר שפסקה אחר מלכים הרשומים בתורה, ומעתה כמו כן ימלכו ישראל כמנין אשר מלכו באדום. והגם כי ששת אלפים עולם עומד יאריך ה' ימי טובה כמאמרם ז"ל. [מביא כי כימים אשר מולכים המלכים באדום כך תימשך מלכות ישראל העתידית, ואף מעבר לששת אלפי שנות העולם, שיאריך ה' ימי הטובה.]

(אור החיים, בראשית לו, לא)




תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מזמור שיר ליום השבת - יום שכולו שבת

מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם, שיתא אלפי שנין; אלף השביעי; וחידוש העולם. שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה; אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים, אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו'; וחידוש העולם - שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור. ואמנם, העולם כמות שהוא עתה, הנה אנחנו רואים שהגוף יש לו כל השליטה כאיש שורר בביתו, כי זה מקומו ולא אחר; אך באלף השביעי הנה הצדיקים מתעלים מן הארץ, ונשאר הגוף חוץ ממכון שבתו, ואינו אלא כאיש נודד ממקומו, וכאורח נטה ללון. על כן לא תשאר לו שליטה אלא כמשה רבנו ע"ה בעלותו ההרה, שכיון שנתעלה מן הארץ לא הלך עוד בדרך יושבי הארץ. וכן לאלף השביעי קראוהו חז"ל (סנהדרין צז ע"א), "יום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים", כי שובתים בו מכל המלאכות הגופניות שהם החול, אך הגוף לא סר עדיין ממציאותו, כי לא ניתן חידוש עדיין לבריאה. אבל מחידוש העולם והלאה, שהוא (עירובין כב) "למחר לקבל שכרם", הנה אין צריך עוד לשליטת הגוף כלל, כי אינו צריך אלא לצורך העבודה בזמנה, אבל יהיה מציאותו טפל לנשמה, להתעדן בטוב העליון לנצח נצחים. [מבאר את שלוש את תקופות העולם: א. עד סוף האלף השישי שהיא המציאות העכשוית ב. האלף השביעי תקופה בה ישוב האדם למצבו של אדם הראשון קודם החטא 'כשכל עניני הגוף טהורים. ג. חידוש העולם באופן גמור.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' צב)






צז ע"ב

רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב

מבאר שרבי אליעזר סבור שאין האלוקים מטיב למי שאינו ראוי ולדעתו אכן תבוא הגאולה אמנם זה יכול להידחות עוד ועוד עד שיבוא דור שיוכשר לכך אמנם רבי יהושע סבור שאם ישובו ודאי יגאלו מוקדם יותר, כמו שדרשו היום- אם בקולו תשמעו, אמנם גם אם חלילה לא ישובו הרי יש עת קץ שעל כל פנים לא יעבור ואז יגאלו.

(רמב"ן, ספר הגאולה, עמוד רעז)

כבס ביין וגו' - יתבאר על דרך אומרם ז"ל (בזוהר חדש פ' בראשית) כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו'. פירוש כי כוחו של המלך המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו (שהש"ר ב) בפסוק הביאני אל בית היין, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו.
ואומרו ובדם ענבים וגו', נתכוון לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין, פירוש שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל, כאומרם ז"ל (סנהדרין צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה. ואומרו "ענבים" כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בישול פרי הגפן שהם הענבים, גם רמז כי לא ישלטו האומות לשפוך דם לזמור אילן או ענף או אשכול אלא ענבים, פירוש גרגרין. [מבאר שהדרך הרצויה היא שיתבררו ניצוצי הקדושה בזמן הגאולה ע"י העסק בתורה, אך אם לא נזכה, הייסורים יזככו את הנפשות ויביאונו אל הגאולה השלמה.]

(אור החיים, בראשית מט, יא)

[לר' יהושע יש שתי אפשרויות, תשובה ברצון או תשובה מתוך הכרח, ולר"א רק אפשרות של תשובה ברצון. א"כ מה שנאמר "זכו אחישנה לא זכו בעתה" הוא רק לר' יהושע. א"כ מה שנאמר בעירובין מג "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור ביין כל הימים" שהוא על גאולת אחישנה (שהרי גאולת בעתה היא בניסן או בתשרי, כאמור בר"ה י) היא רק לר' יהושע. ומכאן שהלכה כר' יהושע.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ד - לטקסט)


מאי ויפח לקץ ולא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו

ולפיכך מנעונו החכמים ז"ל מלחשוב הקצים לביאת משיח לפי שיכשלו בהם ההמון ושמא יטעו בראותם שבאו הקצים ולא בא. וכן אמרו החכמים ז"ל תפח רוחם של מחשבי קצין. לפי שהם תקלה לעם לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם וישחת חשבונם. ואנו דנין את רב סעדיה לכף זכות ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואע"פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא ע"ה לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם. והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים [אולי משמע שאם חכם מחשב הקץ כדי להציל מן היאוש הרי זה מותר].

(רמב"ם, אגרת תימן)

מבאר שהאיסור היה בעת שידעו שהקץ מרוחק מהם ועלול הדבר להביא ליאוש, ולכן אסור היה להם לגלותו להמון שלא יהיה רפיון בתקות הגאולה שלהם, והרמב"ן הורה היתר לעצמו לחשב הקץ ולפרסמו משום שהוא כדבריו נמצא ממש סמוך לגאולה "שאנחנו באחרית הימים". אך מוסיף שחישובו, אינו בתורת ודאי כי אין אנון נביאים אלא בבחינת אפשר שאליו אנו מקוים.

(רמב"ן, ספר הגאולה עמוד ר"צ)


שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש, אמרתי לו: זו מניין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גינזי רומי מצאתיה, וכתוב בה: לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם - העולם יתום. מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר ימות המשיח. ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה

מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם, שיתא אלפי שנין; אלף השביעי; וחידוש העולם. שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה; אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים, אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו'; וחידוש העולם - שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור. ואמנם, העולם כמות שהוא עתה, הנה אנחנו רואים שהגוף יש לו כל השליטה כאיש שורר בביתו, כי זה מקומו ולא אחר; אך באלף השביעי הנה הצדיקים מתעלים מן הארץ, ונשאר הגוף חוץ ממכון שבתו, ואינו אלא כאיש נודד ממקומו, וכאורח נטה ללון. על כן לא תשאר לו שליטה אלא כמשה רבנו ע"ה בעלותו ההרה, שכיון שנתעלה מן הארץ לא הלך עוד בדרך יושבי הארץ. וכן לאלף השביעי קראוהו חז"ל (סנהדרין צז ע"א), "יום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים", כי שובתים בו מכל המלאכות הגופניות שהם החול, אך הגוף לא סר עדיין ממציאותו, כי לא ניתן חידוש עדיין לבריאה. אבל מחידוש העולם והלאה, שהוא (עירובין כב) "למחר לקבל שכרם", הנה אין צריך עוד לשליטת הגוף כלל, כי אינו צריך אלא לצורך העבודה בזמנה, אבל יהיה מציאותו טפל לנשמה, להתעדן בטוב העליון לנצח נצחים. [מבאר את שלוש את תקופות העולם: א. עד סוף האלף השישי שהיא המציאות העכשוית ב. האלף השביעי תקופה בה ישוב האדם למצבו של אדם הראשון קודם החטא 'כשכל עניני הגוף טהורים. ג. חידוש העולם באופן גמור.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' צב)


ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן

האדם לא ניתן לו שלמותו האחרון בתחילה, אבל השלמות בו בכח, והוא בתחילתו נעדר הפועל ההוא, "ועיר פרא אדם יולד"; ואין כל איש שיש לו דבר אחד בכוח ראוי בהכרח שיצא הכוח ההוא אל הפועל, אבל אפשר שישאר על חסרונו, אם למונעים, אם למיעוט לימוד במה שיוציא הדבר ההוא אל הפועל - ובבאור נאמר, "לא רבים יחכמו", ואמרו ז"ל, "ראיתי בני עליה, והם מועטים" - כי המונעים מן השלמות רבים, והמטרידים ממנו מרובים, ומתי תמצא ההזמנה השלימה והפנאי ללימוד, עד שיצא מה שבאדם ההוא ברוח אל הפועל [מבאר שהסיבה למיעוטין של בני עלייה הוא קוצר הדעת של רוב בני האדם להשיג דברים עמוקים.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)



צח ע"א

אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. שנאמר "אז אשקיע מימיהם, ונהרותם כשמן אוליך" וכתב (בתריה) "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל"

כי אין משיח בא עד שיהיו כל הגלגולים מתוקנים, ומתחילים באדם ובבהמה, ובסוף הגלגול שכבר נתקן ממש, רק צריך עדיין תיקון מועט עוד, מגולגל בדגי הים, ואסיפתן מטהרתן, ולכך בדגים מגולגלים נשמת צדיקים כנודע, והוא הדג המתבקש לחולת אהבה, כי כבר גדרו רופאים כי דג טבעו לח וקר ואינו טוב לרפואה רק לחולת אהבה כי ממעט תאוה, ולכך בערב יום כיפור מרבים בדגים, כמבואר במדרש וטור [טור סי' תר"ד], והוא הדג אשר יבוקש לחולת אהבה, הוא כנסת ישראל בגולה, שמבקשים הצדיקים ההם, אבל בזמן משיח, יתוקנו כל הגלגולים, אפי' צדיקים שהם בבחינת דג, כבר נשלם, וזהו אומרו עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא. לכך עלינו להתפלל שיהיו הנדחים, הם הגלגולים, שהם בדומם צומח חי מדבר, יהיו מתוקנים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)


ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי דכתיב "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ". בדור שכולו חייב דכתיב "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", וכתיב "למעני אעשה"

ולכך אמרו שבן דוד בא בדור שכולו חייב, דאז יקצוף ה' על השטן ויבערו מן העולם, והוא שרו של עשו, ובנפול זה יקום זה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)


רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי אמר ליה אתינא לעלמא דאתי אמר ליה אם ירצה אדון הזה אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה לאימת אתי מר אמר ליה היום אתא לגבי אליהו אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי אמר ליה שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא אמר ליה הכי אמר לך היום אם בקולו תשמעו

והיה ראותו שם מפני טעם מוזכר בהגדות, ואיני רוצה להגידו בפני עמים רבים כאלה. והיה הענין שלא רציתי לומר להם מה שאומר בהגדה שהמשיח יעמוד ברומה עד שיחריב אותה, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שנתגדל בביתו של פרעה עד שנפרע ממנו והטביע כל עמו בים. וכמו שנאמר בחירם מלך צור, ואוציא אש מתוכך היא אכלתך וזהו שאמר ישעיה, שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה ספיחיה. ובפרקי היכלות אמר, עד שיאמר אדם לחברו הילך רומי וכל מה שבתוכה בפרוטה ויאמר אינה מתבקשת לי [מבאר שמציאותו של המשיח ברומא הוא כדי להביא לחורבנה כך על פי מדרש שאינו בידינו].

(רמב"ן, מאמר הויכוח [מלחמות ה'])


אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה

ואין ספק להיות אלו חבלי משיח. שהיו החכמים מבקשים מהבורא שלא יהיו מצואים בהם. וגם הנביאים היו מרעידים בהעלותם אותם על רעיוניהם כמו שאמר (ישעיהו כ"א ד') תעה לבבי פלצות בעתתני וגומר. וגם בספר הישר אמר הבורא אוי למי שיהיה מצוי באותו הזמן משומו אל.

(רמב"ם, אגרת תימן)

העולם נברא בשביל דוד או בשביל משה

[תלוי במחלוקת במגילה כז אם "הגדול" הוא שמגדלים בו תפלה או תורה, שדוד הוא תפלה ומשה הוא תורה].

(מוסר ודעת, על הרמב"ם, הקדמה, אות ד - לטקסט)


צח ע"ב

אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא י]



צט ע"א

רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל! חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות

מצינו בגמרת סנהדרין בפרק חלק, רבי הלל, שהוא אחד מחכמי ישראל הנזכרים בתלמוד, אומר שאין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה מלך יהודה, ולפי דברי הרמב"ם יהיה אותו חכם מכלל הכופרים וממי שאין להם חלק לעולם הבא... ויש משיבים בזה ואומרים כי רבי הלל לא היה כופר בעקר המשיח חלילה, אבל דעתו לומר שאין להם משיח לישראל מהכרח הפסוקים, כי כל הפרשיות שנאמרו בישעיה על המשיח, כמו ויצא חטר מגזע ישי (ישעיהו י"א א') ודומיהם, לא נאמרו אלא על חזקיה מלך יהודה ... אלא שבלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, ואף על פי כן לא היה נמנה בכלל הכופרים, לפי שאין ביאת המשיח עקר לתורת משה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי כבר יצוייר מציאותה זולתו. ואמנם הוא עקר פרטי לדת הנוצרים שלא יצוייר מציאותה זולתו, והיא אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה [מביא שיש שהתקשו הרי מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר (רמב"ם, הל' תשובה,ג) ותרצו שכונתו של הילל היתה שיש משיח אולם אין לכך ראיה מפסוקים (שכן הם נאמרו על חזקיה) אולם דעתו של רבנו היא שרבי הילל לא האמין בביאת המשיח אולם ביאת המשיח ראוי להאמין בה אבל אינה עיקר בתורת משה (כמו שכתב הרמב"ם.)]

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק א')


תניא אידך: כי דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה

כי כל איש ישראל חייב להאמין שכל מה שבא בתורה הוא אמת גמור, ומי שכופר בשום דבר ממה שנמצא בתורה, עם היותו יודע שזהו דעת התוד;רה, נקרא כופר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ט ע"א), שכל האומר כל התורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו, עליו נאמר כי דבר ה' בזה (במדבר ט"ו ל"א), והוא בכלל האומר אין תורה מן השמים. אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ומאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת בריא תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עקר שאיננו עקר ויאמין אותו כשאר האמונות שבאו בתורה שאינם עקרים, או יאמין אי זו אמונה בנס מנסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה, אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אף על פי שהוא טועה בעיונו, והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה. [מפרש העיקרים: דוקא האומר שאין תורה מהשמים אבל מי שמבין בפסוקים אחרת מן עיקרי האמונה הרי הוא טועה אף שאינו כופר].

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק ב)


אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך (אלהים) יעשה למחכה לו", ופליגא דשמואל. דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד

ובאמת שניהם אמת. כי תחלה לא יהיה אלא חירות משעבוד מלכויות כמאמר שמואל, ואחר כך יחכה על יעודיו הנ"ל. לא יפול דבר מכל מה שנאמר בנביאים, רק לזכות לדברים נחמדים ויקרים רבים כאלה, צריכים שימור מצות בתכלית המעולה, והיום לעשותן ולמחר לקבל שכרן, ואין הקב"ה וותרן.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)



ד"א. "כי דבר ה' בזה" זה אפיקורוס. ד"א. "כי דבר ה' בזה" זה המגלה פנים בתורה

למדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה', מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", והאפיקורס המבזה אותו - הוא בוזה את דבר ה'.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק טו פסוק לא)




ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב

הבעל תשובה אשר כזה, ישיג מדרגות עצומות אצל המעשים אשר יעשה אותם, מהמעלות המדותיות והמצוות התוריות, מה שלא ימצאו אצל הצדיקים הגמורים. מה שלא יעלם זה, כי כמו שיש הפרש בין העושה בכוונה או בזולתה, כן יש הבדל נכר וברור בין כוונה חלושה לכוונה חזקה. ומהידוע כי העושה אי זה מעשה במקום שאין שם לא מוחה ולא מעכב, כי הוא אינו צריך להתחזק במעשהו כנגד המונעים או המנגדים, אבל יספיק שיעשה אותו בתום לבבו החזק הוא הרפה, אמנם העושה במקום עוררים ומנגדים, ודאי יתחזק במעוזו ויחם לבו בקרבו להתאמץ במעשהו, ולהתקומם כנגד מעיקיו, אשר זה מה שיחייב שהיהיה הפועל ההוא בעוצם הכוונה וחוזק ההתעצמות וההמסר נפשו עליו, וכל זה ממה שיפליג שלמות הפועל ומעשה תקפו, כמו שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א) כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת. ולזה תעשה וגם תוכל וכמה תתרצה זה אצל מעשה העקידה כמו שכתבנו שם (שער כ"א) והנה הבעל תשובה אי אפשר שיעשה המצוה או המעשה הטוב, כי אם בחזקה וגבורת הלב, למה שצריך להחל. ולהתעורר כנגד המטריד והמוחה אשר גדל אתו בבית וכמו שאמרו מי מעכב שאור שבעיסה (ברכות י"ז) ובקנאתו ואש עברתו בו יתחזק ויתאמץ לעשות אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, הפלא ופלא, ממה שימצא עליו הצדיק הגמור מנעוריו, עד שיעדיף עליו משלשה פנים: האחד, כי מה שעשה אותו יהיה יותר שלם, מצד מה שנעשה בעולם לבו וטוהר נפשו וזכותה, בהמסרו עליו יותר מהצדיק, כמו שאמרנו. והשני, שהזירוז ההוא יוסיף וירבה מעשיו, כי לא ידחה מפני עצלות ולא ישוב מפני כל מעיק ומונע כמו שיקרה לצדיק גם החסיד כשיחשוב לעשות מצוה וימנע משום מעכב לפי שלא קדם לו הזריזות וההתקוממות עליה. והשלישי, כי אפילו מה שלא בא לידו מהמצוה או המעשה הטוב, ראוי שיחשב לו כאלו עשה, לפי שהתעצמות ההוא ישימהו עליהם בכח חזק והכנה עצומה קרובה אל המעשה. [מבאר שמעלתו של בעל תשובה היא בכך שהוא מתאמץ יותר מהצדיק הגמור במלחמתו נגד יצרו, ולכן גם משיג יותר. כי מעשהו נעשה יותר בחזקה וגבורת לבב.]

(עקידת יצחק, שער ק)

וכבר פירשו קצת כי מה שאמרו שבעלי תשובה עומדים במקום שאין הצדיקים גמורים יכולין לעמוד, הוא משום גריעות הבעלי תשובה, כאיש השנוא מכל שאינו בטוח לעמוד בהיכל המלך, כי אם בפניו, כי רבו המבקשים את נפשו... ותמהתי מאלו המפרשים, שאם כן באמת לא פליג ר' אבהו במאמר הזה למאמר ר' חייא דאמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה, ומאי קאמר ופליגא דר' אבהו והיה לו להשיב ההוא לגריעותא איתמר. אלא שיראה שהם מפרשים המאמר בפני עצמו מבלי דרוש מה למעלה ומה למטה, כמו שנמצאו פירושים אחרים בלי השקפת ראיית הכתוב...
אמנם הנראה אלי טוב וישר ביישוב אלו הענינים הוא כי דברי תורה לחוד ודברי פילוסופיא לחוד. כי הנה באמת הפלוסופים לא יאמינו כי יש מעלה באנשים נתונה מאלוה יתעלה אל זה האיש הרמוז, מפאת מעשיו אשר יעשה ברצון על פי מצותו יתעלה ולא שיקבע הוא יתעלה שכר עליה בשום פנים, אבל יאמרו שהשלמות מגיע לכל איש בטבע, כפי מה שישלים עצמו במדות ובמושכלות, מבלי השקפת רצון האל יתעלה לזה כלל. ולזה יחוייב להם שהמעיקים הטבעיים יחסרו מחק שלמות האדם בלי ספק לא יעדיפו בטוב ועל כל פניו כי מה יועיל לאיש הכשר מה שטרח בכבישת יצרו, יותר טוב הוא מי שלא הוצרך לזה אלא שהיה כבוש ועומד. משל אל כלי שהוא מזוקק מעצמו תמיד או שצריך זקוק במלאכה כבדה, שידוע שאשר הוא שלמותו בטבעו הוא יותר קיים ויותר מעולה, וכן אצלם הישר מעולה מהכובש, כי הכובש נעשה טוב במלאכה והישר הוא בטבע. אמנם חכמי התורה לא יכחישו בשלימות הישר מצד מעלת טבעו מעצמו, אמנם יאמינו שמצד ייעודי התורה האלהית ושכר מצותיה חוייב לקבוע שכר, רצוני, לכל איש מהאנשים, לפי טרחו ומשאו וצערו במעשה המצוה ההיא. הגע עצמך שאחד באת מצוה לידו ועשה, ואחד הוציא עליה כמה טורח וכמה ממון, היתכן שיהיה שכרן שוה מאת המצוה והגומל האמתי, הנה באמת על זה אמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וזה טעם אל יאמר אדם אי אפשי וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, כי מאחר שהניח שהש"י גזר עליו וצוה אותו לעשות כן, חוייב שיגיע לו השכר בגמול המעשה לפי צערו וטרחו בלי ספק.
ומכל מקום יש בחינות בדבר, שבבחינת הענינים מצד עצמם הדעת הפילוסופי הוא הנכון כי מה טוב ומה נעים לפני אלהים אשר לא טעם טעם חטא מעולם. או שטעם יותר מעט כי הוא אשר יזהיר כזוהר הרקיע, אמנם בבחינת ייעוד השכר התוריי אי אפשר שלא יושקף בו אל הטורח ואל הצער אשר יסבול העושה במעשה המצוה או בסורו מהעבירה, כמו שאמרנו... ונראה שבבחינות האלו בא המחלוקת בין ר' חייא ובין רבי אבהו... שדברו בזה בבחינות מתחלפות ובענינים חלקים והוא מה שקיים הרב בהלכות תשובה כנזכר. וכבר נתישב הדבר לפי הפירוש אשר זכרנו בזה המאמר אמנם לפי מה שאמרנו ראשונה, הנה אין בין המאמרים האלו הפך וסתירה כלל... [עסק בסתירה שהעלו מקצת מפרשים, בין המאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ובין המחלוקת בין ר' חיא ור' אבהו בשאלה האם בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים. והוא אומר שיש בדבר כמה בחינות. מבחינת השכר המגיע לאדם על עבודתו, ברור שבעל התשובה עבד קשה יותר ומגיע לו יותר שכר. הוא מעולה יותר מבחינת העבודה שעבד לשם ה'. אבל מבחינת השלמות של אדם בעבודתו מצד עצמו, צדיק גמור הוא שלם יותר.]

(עקידת יצחק, שער ק)

וכבר ראיתי לבעל מקדש מעט ובדרשות הרב ן' שועיב ז"ל שכתב בשם הרב רבינו יונה זצ"ל שזהו טעם אומרם ז"ל (ברכות ל"ד) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, וזה כי הבעלי תשובה לא יקנו זה התואר על דרך האמת, כי אם בהמצאם במקומות המסוכנים ההם, והוא ההתיחד עם האשה האסורה במקום ובפרק המוכן לחטוא בה כמנהג, ושם יכבשו את יצרם, והנה הצדיקים הגמורים אינן רשאין להעמיד עצמן במקומות ההם המסוכנין אבל חייבין להתרחק מאד מבא בנסיונם, וכן בכל כדומה לזה. וגם אני ראיתי שאפשר לומר בזה ענין אחר נאות מאד בפני עצמו. וזה שהוא מבואר שהבעל תשובה יקרא טוב ויהיה רצוי אל השם יתעלה אצל קצת מעשים שהצדיק יקרא רשע אצלם, והוא להיותו אצלם דרך עליה ותוספת או בדרך ירידה וחסרון. דרך משל הסובל מעט הקדחת, כי אם הוא בתחלת החולי ועלייתו יקרא מחליא כי הוא נעתק מהבריות ודורך אל החולי ואם הוא בירידתו וחסרונו, יקרא מבריא, כי הוא נעתק מהחולי ודורך אל הבריאות, וכן יש חטאים קלים שאם יעשה אותם הצדיק יקרא עליהם מרשיע לעשות, וכשיעשם החוזר בתשובה ממעשים יותר קשים ורעים מהם, לא יקרא עליהם רשע, כי הוא דורך בהם מהלך התשובה הגמורה...
אמנם על דרך האמת זה וזה לא יתכן במאמר ההוא האומר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' לפי כוונת אומרו כי הוא הביא ראיה מהכתוב האומר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה כ"ז) לרחוק תחלה ואחר כך לקרוב, ואם כן לא זה הדרך, אלא בודאי במעלת הגבורים הכובשים את יצרם הוא מדבר, כמו שיתבאר היטב בסיום עניני התושבה (בשער ק') ב"ה. וכבר יתכן לאיש השלם שיהיה גבור כנגד יצרו, אף שלא יהיה במקום חטא, במה שינהגו בעצמם הפך מנהג רוב האנשים... [מביא פירוש שאומר שצדיקים גמורים אינם הולככים לעמוד עם אותה אשה באותו מקום לראות שלא יכשלו בה, עקידת יצחק עצמו מפרש שמעשה שהוא קטן ונפסד עבור צדיק גמור, לפעמים הוא גדול עבור בעל תשובה, שהגיע ממקום נמוך הרבה יותר. הצד השוה בין שני הפירושים, ששניהם מפרשים שמצד האמת הצדיק גדול יותר. לכן דוחה עקידת יצחק את שני הפירושים, ואומר שפשט הדברים שבעל התשובה גדול יותר, וטעם הדבר מפני שהוא יותר גובר על יצרו, ומנצח במלחמת היצר.]

(עקידת יצחק, שער צ"ז)

לבעל תשובה יש סיוע מהקב"ה, לכן הוא זוכה להתקרב אל ה' יותר מן הצדיק מעיקרו.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קב' עמ' תלה')



דא"ר אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים אינן עומדין שם. שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב". ברישא רחוק והדר קרוב. מאי רחוק? רחוק דמעיקרא. ומאי קרוב? קרוב דמעיקרא ודהשתא

ומזה למדו במ"ש [פסחים קיט.] דהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה, והטעם כי הבעל תשובה צריך עצבון על עונותיו וחטאיו, וא"כ אי אפשר לעבור דרך הישר מקום מלאכים כי יגבר כח מקטריגים כנ"ל, לכך הקב"ה חותר חתירה לקבלו בעצמו, והוא קרוב לנשברי לב, ויש לו דרך מיוחד מקום שאין צדיקים גמורים עומדים, כי הם עולים דרך הישר מעלה מעלה כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

על ידי עבירה אחת קונה קטיגור אחד, ונוסף גם הוא על כוח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים, וכן שלשה, כי (=ככל ש) ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה. ולכן ההערכה על פועלו של בעל התשובה גדולה מזו של הצדיק, כי התגבר על הרבה כוחות מסיתים.

(אור החיים, דברים פרק יג פסוק ז)

ודבר יקר חידש בזה המגיד מדובנא ז"ל בפ' נצבים בביאור מאמר הש"ס מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והיא עפ"י משל: גביר אחד השתדך עם עלם טוב בן עני בן טובים מעיר קטנה, והעני לא התחייב לתת לנדן בנו כי אם מלבושים לחתן לפי כבודו. ויקר מקרהו, כי קודם החתונה נגנב מן העני את כל בגדי החתן החדשים. והגביר בראותו פני מחותנו סר וזעף, נחמו בהבטיח לו כי יעשה לבנו בגדים חדשים טובים כראוי לגביר כמותו, ויהי כן. ויהי ביום החופה, והקרואים כי ראו איך אבי החתן עדיין הוא יושב ונאנח, שאלהו מדוע פניך רעים עוד? האם לא שמעתם מאסוני אשר קָרָני כי נגנב ממני כל מלבושי החתן, ענה להם. כן, השיבו לו, שמענו, אבל גם לא נכחד מאתנו כי מחותנך מילא חסרונך במלוא פה. אבל מה לי למתנותיו ונדבותיו אחר שכבר היה לי כל, השיב להם. הוי סכל! ענו בו, לוּ תדע כמה טובה כפולה עשה אתך האיש הגנב, כי עתה ידיו נשקת, כי אם היית בא עם מלבושי עוני כמדרגתך לפני בית הגביר, הוא היה אומר חסרון זה ואשתו חסרון אחר, וכל הקרואים מלאו פיהם שחוק על פחיתות מעלות הבגדים. לא כן עתה כי נגנבו ואינם, מי שם מעצור לפיך לאמור כי בגדיך עלו בד בבד עם בגדי מחותנך. כמו כן, צדיקים בבואם למרום עם חבילות מצוות אשר בידם, כתות כתות של מקטרגים רודפים אחריהם, זה אומר "זו תורה?" וזה אומר "זו מצווה? זו צדקה? זו תפילה? הכל היה בכוונה לא מעולה!". אבל בעת אשר זדונות נעשו כזכויות, והקב"ה עושה להם מצוות ומעלה עליהם כאילו הם עשאום, אז אין שום קיטרוג עליהם, וע"כ אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקום בעלי תשובה. עכ"ד, ודפח"ח.

(רבי חיים קנלר, בן חלד, דפים ל-לא)


תנו רבנן כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת זה האומר אין תורה מן ...היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה' בזה רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק

היאך אמרו כאן שעוסק בתורה תמיד מפני שאינו משגיח על משנתו, יהא בכלל כי דבר ה' בזה? והתירוץ בזה כי מי שאינו עוסק בתורה אינו בוזה דבר ה'. אבל מי שעוסק בתורה ואינו משגיח על משנתו, הוא בוזה את דברו וחייב מיתה. הנה הוכחנו שכל העובר על דברי תורה מצד בזותו יתחייב מיתה. וזהו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אחר שדברי חכמים יסוד למדרגת היראה, העובר על דבריהם, מורה בעצמו שפורק יראת שמים.
...מצינו שדברי חכמים גדולים מדברי תורה, כך עונש העובר על דבריהם מרובה, כבר אמרו רז"ל כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ויראה זה תמה, היאך אפשר שהעובר על עשה מן התורה לא יתחייב מיתה, והעובר על אחד מן הלאיין לא יתחייב כי אם מלקות ארבעים, והעובר על אחד מהשבותין חייב מיתה? והתשובה בזה, כי ישראל העובר על דברי תורה מצד אשר יתקפנו היצר, יענש כמשפטי התורה. אבל העובר על דברי חכמים, אחר היותו שומר דברי תורה, לא יהיה זה מתולדת היצר ותקיפתו, אבל מצד הבזיון, ולכן יתחייב מיתה.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)



צט ע"ב

מאי קרא - שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר

...והנראה לי כמשמעו מלשון ידיעה. והיה ראוי לכתוב הודעתיו בהפעיל, אבל באשר ידע אברהם כמה עינינים נסתרים ע"פ עמל ויגיעה בחכמת התורה וה"ה כמו שידע בעצמו, אלא שגם זה שהתעורר לדעת הוא ע"פ סיעתא דשמיא לדעת כל חכמה ומוסר, למען אשר יצוה וגו'. מש"ה כתיב ידעתיו, שיהיה נכלל שתי כונות וכך הוא דרך לשה"ק. וזה דבר טעם השני באשר הוא יודע הרבה בעמלו כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו ע"כ ראוי לגלות לו ענין שיצא ממנו דבר מוסר מה שלא יוכל להגיע לידיעה זו ע"י עמל ויגיעה. והוא כענין שדרשו חז"ל בסנהדרין דצ"ט עה"פ נפש עמל עמלה לו. כל העמל בד"ת התורה עומלת לו ממק"א פי' היא מסייעתו לדבר שלא יוכל להגיע, ע"י עומק עיונו עומלת לו להגיעו ממק"א.

(העמק דבר, בראשית פרק יח פסוק יט)


אמר רבי אלכסנדרי, כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה, ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי

יבואר על פי התלמוד, מסכת שבת דף פח ע"א, אמר ריש לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
וטעמו של דבר, כי העליונים והתחתונים הם שני הפכים, ולא יתקיימו, כי אם ע"י איזה אמצעי המצרף ומחבר שני חלקים הפכיים אלו, וזהו האדם שיש בו חלק גשמי וחלק רוחני חלק אלוה ממעל, והשארות החלק הרוחני, תלוי בקבלת התורה, א"כ אילו לא קבלו ישראל התורה, לא היה כאן שום אמצעי לחבר שני הקצוות ההפכים, והיה ההכרח נותן, להחזיר העולם לתהו ובהו. ואל תשיבני מן הזמן שקודם מתן תורה, כי לעולם היו בעולם צדיקים, עוסקים בתורה, כנח שם ועבר והאבות ודוגמתם והיה עמהם השם הגדול העולה למספר כ"ו, ע"כ עמד העולם כ"ו דורות בלא תורה בכלל ההמון, אבל לאחר כ"ו דורות שנשלם מספר השם לא היה כח ביחידי הדור להעמיד העולמות כי אם ע"י קבלת התורה, ובזה תבואר גמרתינו שהעוסק בתורה, משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק לא)


אמר רבי אלעזר: כל אדם - לעמל נברא. שנאמר "כי אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה. כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוי אומר לעמל תורה נברא

איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא. אינו יודע אם תלמוד תורה גדול ממעשה או מעשה גדול, וזהו אם לעמל מלאכה, רוצה לומר מעשי מצות ועבודת ה', או לעמל פה.
ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה. ועדיין ספק איזה טוב אם תורה או תפלה, ותפלה איקרי שיחה, כדאמרינן [ב"ר ס' י"ד] ויצא יצחק לשוח, אין שיחה אלא תפלה.
וקאמר לעמל תורה, כי באמת לולי תורה אין תפלה בכונה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)



אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. רבי אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אתם אל תקרי אתם אלא אתם

והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו. כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו. [מבאר שבידי האדם לעצב דמותו ולבנות את עולמו המוסרי הן לטוב או להיפך.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' עח)

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם - ... והנה בסנהדרין דצ"ט ב' למדו מזה המקרא רא"א כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשה לד"ת שנא' ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, רבא א' כאלו עשה לעצמו שנא' ועשיתם אותם, אל תקרי אותם אלא אתם. ויש להבין עומק הדרש מזה המקרא ביחוד והלא כבר כתיב בפ' קדושים ושמרתם את כל חקותי ואת משפטי ועשיתם ואתם, ובפ' אמור ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, ולא הגענו לזה הדרוש. וגם היכן כתיב כאן המלמד את בן חבירו תורה [והגר"א הגיה בזה והעמיד דרשת ר"א ורבא על העוסק בתורה לשמה, אבל גם בשאלתות דר"א פ' לך מבואר כנוס' הגמרא לפנינו אלא שיש שם טה"ד במקרא שהובא שם ע"ז].
אלא שחז"ל השכילו ע"ז המקרא. שאין לפרש כמו בכל מקום דכתיב מצוה לעשות ד"ת, דמשמעו להעמיד הפרשה על מתכונתו ולפרשה בכל דקדוקיה, דמה זה שייך לדברי הברית הזאת שבא מחדש על קיום ת"ת בישראל. [מבאר שחז"ל הבינו שהביטוי 'ועשיתם אותם' לא מתפרש כאן כבד"כ - לדקדק ולבאר המצוות היטב, אלא לדאוג לקיום התורה ככלל בישראל, ולכן נלמד הפסוק על מלמד בן חברו.]

(העמק דבר, דברים כט, ח)

לעשותכם אותם - ...והביאור ע"ז דכבר נתבאר בס' שמות ל"ד א' דהבדל שבין לוחות ראשונות לשניות. דבראשונות לא ניתן כח החידוש כלל אלא מה ששמע משה הלכות ידע מקורם בתורה שבכתב עפ"י חקים ומשפטים אבל לא ידע לחדש בעצמו אלא בדמוי מילתא למילתא ולא בחידוש הפלפול. משא"כ בשניות ניתן הכח לחדש הלכות בכל דור והיינו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ופי' משה שמכ"מ נצטוה אז ללמד לישראל הלכות המקובלות עם החקים והמשפטים שבהם. ואע"ג שלא בא זה הלמוד כדי שיהיו יכולים לחדש דבר. ולעשות כן מעצמם, מכ"מ הי' התועלת כדי לעשות אתכם ע"י זה וכדאיתא בסנהדרין דצ"ט שהמלמד את חבירו תורה ה"ז כאלו עשאו, שבידיעת פלפול התלמוד משיג האדם צורה אחרת ומעלת הנפש יותר מאשר הי' יודע ההלכות לבד. [מבאר כי הפלפול בתלמוד, מעבר לידיעת ההלכות, נוסך חידוש בנפש הלומד ומעלה אותו ממדרגתו.]

(העמק דבר, דברים ד, יד)


תנו רבנן והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצאה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה

יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן, כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם, והם - אלו הסיפורים אשר סופרו בתורה, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם - כספרו הסתעף המשפחות מן נוח ושמותם ומקומותם, וכן "בני שעיר החורי", וסיפור "המלכים אשר מלכו בארץ אדום", וכיוצא בהם. וכבר ידעת אמרם שמנשה הרשע לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות - אמרו, "היה יושב ודורש בהגדות של דופי, היה אומר, לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע וגו''?". ואני אודיעך כלל אחד, ואשוב אחר כן אל הפרטים [מבאר שנתנת דופי בתורההינו משום של א מבינים את העומק והמשמעות של סיפורי התורה ונראים כחסרי משמעות. אך לא כן הוא אלא יש משמעות לכל סיפור ועניין בתורה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נ)


"אחות לוטן תמנע" מאי היא? - תמנע בת מלכים הואי, דכתיב "אלוף לוטן אלוף תמנע". וכל אלוף - מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא? - דלא איבעי להו לרחקה

מתוך כך ששלושת האבות הקדושים לא קיבלו את תימנע, מבינים אנו מה טיבה של זו שנעשית לבסוף אימו של עמלק. ואעפ"כ רואים אנו עד כמה נתבעו על כך, עד שיצא ממנה עמלק, דצערינהו לישראל.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה' עמ' שסז')

וגילו חז"ל את סוד הדבר. בריחוק נהגו בה, ועל ידי הריחוק יצא ממנה עמלק, שכל מציאותו היא קרירות וריחוק.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת כי תצא מאמר צו' עמ' תו')


אפיקורוס - רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם. בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי, מבזה תלמיד חכם עצמו - מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי. אלא למאן דאמר מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, מגלה פנים בתורה כגון מאי? - כגון מנשה בן חזקיה ואיכא דמתני לה אסיפא: מגלה פנים בתורה, רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם

ואחר כן מנו האפיקורוס, ולפי מה שנמצא לראשונים משם אפיקורוס, הוא איש היה חושב שהעולם נפל במקרה, והיה מכחיש מציאות השם שהוא הפועל, ונקראו הנמשכים אחר דעתו אפיקורוסין, הרי שמנו אלו הג' עקרים ואמרו שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא יוצא מכלל בעלי הדת.
ואף על פי ששם בפרק חלק נאמר כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים, אמנם אמרו כן לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם מעצמו, ואמנם ידענו אם על צד הקבלה ואם על צד המופת מפי החכמים, והמבזה תלמידי חכמים המפרסמים מציאות השם לכל האנשים לא הניח לעצמו דרך במה שידענו, והרי הוא כאלו מכחיש מציאות השם, על כן נקרא אפיקורוס.

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק י)

שאין פושטין ידיהם בגזל

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יב]



ק ע"א

...כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים. שנאמר "ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו'". לגלג עליו אותו תלמיד. אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן?! לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות. אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר, אשכחיה לר' יוחנן דיתיב וקא דריש. א"ל: רבי, דרוש, ולך נאה לדרוש! כשם שאמרת כך ראיתי! אמר לו: ריקא, אם לא ראית לא האמנת?! מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות

מבאר שהחכמים בהיותם דבוקים במחשבתם בעליונים לכן כל דבר שהיו מחשבים בו ומתכוונים אליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב אם רע. ומבאר שמכאן סוד התפילה והקרבנות שהוא סוד הדיבוק בעליונים.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות. איך תהיה ראות צדיק לרעה?! והלא כתיב (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך", גם ציין הרשב"י ז"ל (זוה"ק ח"ג ריא.) לרע עין המזיק בעינו, כי הוא חלק רע?!
אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם 'היב עיניה'היה לו לומר 'אה בו בעיניו' אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני,שהוא בחינת הטוב.כי חלק הרע -שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות? ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים! לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב ...
כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוון האדם למול ענף הקדושה (כלומר כשיתבונן האדם בצדיק) תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז (מגנט), שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.

(אור החיים, שמות יא, ה)

דבר פלא: מתחילה כשלגלג עליו אותו תלמיד לא השיבו ר' יוחנן דבר, ולא הענישו. ואילו משהודה ואמר 'כשם שאמרת כך ראיתי', אז הענישו.
ונראה לומר שהיא הנותנת. בתחילה לא הענישו, כי לא היה אותו תלמיד מסוגל להשיג בדעתו מציאות כזאת של אבנים טובות של ל' על ל'. אבל לאחר שראה במו עיניו וחזר ואמר לר' יוחנן 'רבי, דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי', הרגיש ר' יוחנן שאיננו מאמין בדבר מפני ששמעו מרבו, אלא מפני שכך ראה, ועל כך אמר לו 'ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה!', ר' יוחנן לא התפעל ממעלתו של התלמיד, שזכה לראות את מלאכי השרת, אלא גער בו על שהוא מזלזל בדברי חכמים. אם קבלת הדברים תלויה בחושיו ובהבנתו - הרי אין הוא עבד כלל, ועל כן נחשב שמלגלג על דברי חכמים, ולכן נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נב' עמ' רכד)


תניא רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה

ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב'תורת משה רבנו', כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור, "אין מיתה בלא חטא, ולא יסורין בלא עוון", ואמרו, "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה - לשון ה'משנה'. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר, ההזהרה מן העול והחמס. [מבאר שיסוד בתורתינו שאין הקב"ה עושה עוול חלילה ואינו נותן רע למי שלא מגיע לו אלא כל מה שאדם מקבל מפני שכך ראוי לו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ח ע"ב]



ק ע"ב

מדה טובה מרובה ממדת פורענות

ואמרם ז"ל אפילו על תנאי זה יהיה אם כמו שאמרו הראשונים שהתנאי ההוא יותר יחייב ביטולו קיום המעשה מקיומו, ואם כמו שאמרו במקומות רבים שמדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא מרובה (יומא ע"ו) ובכל מקום שאפשר להתקיים לא תשוב ריקם, כאומרם ז"ל בילמדנו (פ' וירא) ויתן להם ארצות גוים וגומר בעבור ישמרו חקיו וגומר (התלים ק"ה) ואף על גב דלא שמרום ולא נצרום נתן להם. אתה מוצא בשעה שעשו העגל ובקש משה עליהם כפרה אמר לך נחה את העם (שמות ל"ב). והנה בזה ובכל כיוצא בו אין שום פתחון פה רק למתעקש. ומה שאמרו שמעולם לא חזרה מדה טובה מאת הקב"ה לרעה אלא אותה בלבד (שבת נ"ה) הנה דברו בזה נכונה בלי ספק, כי לא נמצא מדה טובה שחזרה בלא שינוי מעשה המקבל, זולתי זאת שבשעה שאמר הקב"ה והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות בידם ולא מיחו אמר לה גלוי וידעו לפני שלא היה בידם למחות אמר לפניו, אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, מיד וממקדשי תחלו. ועתה ראה כי האל יתברך העיד עליהם שהיו צדיקים והנה בין גזירה ראשונה לשנייה לא שנו מעשיהם, ולזה אמרה שהיא לבדה נמצאת שבלא שנוי מעשה המקבלים תשתנה הגזירה מטובה לרעה, ואפילו אותה על דרך האמת לא היתה חזרה, שלא היה הענין ההוא אלא כעין משא ומתן בין המלמדים זכות ובין המלמדים חובה, ולסוף הכריעה כף חובה. אמנם בבחינת הנביא אין לנו לחפש ולדרוש זולת מה שכתבה התורה בו [אומר שגם נבואה לטובה חוזרת אם חזר האדם ועשה רע. ואת מאמרי חז"ל הוא מבאר שאין מדה טובה חוזרת אם לא משנה האדם את מעשיו לרעה, בנגוד לפרוש הרמב"ם.]

(עקידת יצחק, שער צ"ו)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עו ע"א ולקט באורי אגדות סוטה יא]

דאגה בלב איש ישחנה וכו' חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עה ע"א ולקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]



קא ע"א

אמר רבה בר בר חנה כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו למה אתה משחק אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא

ועוד אמר לו בפעם אחרת (סנהדרין ק"י א') חביבין יסורין, והביא לו ראיה ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו וכל עמל שעמל בו לא הועילוהו למוטב אלא יסורין, הרי רבי עקיבא לא נחמו לר' אליעזר אלא ביסורין של מירוק עונות, ואם יש במדותיו של הקב"ה יסורין שלא על חטא כלל האיך לא נחמו בהן, וכי מי היה ראוי ליסורין של אהבה ושלא על חטא אלא ר' אליעזר, ועוד שהיה ר' עקיבא תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו, הא למדנו שאין יסורין אלא לכפרה. [מבאר שיסורין של אהבה אין הכוונה יסורין סתם אלא מירוק וזיכוך.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)

ויש להבין מה ביקש ר"א באומרו חימה עזה וכו', הלא עין תלמידיו רואים כי על המשכב הוא, וגם למה בכו, וכי לא ידעו את אשר יאהב ה' יוכיח, הן יסורין של אהבה, ומה זה ששאל כלום חסרתי וכו' לכאורה נראה ליוהרא, וגם וכי היה נעלם ממנו פסוק אין צדיק בארץ וכו'.
... יש יסורים הבאים לאדם לא בשביל עצמו כי אם לייסר הדור, שיאמרו אם לצדיקים קרה כן, אנן מה נעשה... יש והיסורים אינם באים לייסר הצדיק שישוב מדרכו, רק עבור עונש, דהיינו תלמיד חכם שביטל מתורה, ואמרינן [קוה"ר א', ט"ו] שהוא מעוות שלא יוכל לתקון, כי אפילו ילמד כל היום, בלאו הכי צריך לעשות כן, ובזה הענין בא העונש עליו תיכף בגופו, כי לא שייך שיבוא על ממון שלו אולי יחזור, אין זה בגדר החזרה, כי הוא מעוות וכו'. ועוד יש אופן אחר, והוא במה שנאמר [קוהלת ז', ב] אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הפירוש הוא כך, כי כעת א"א לעשות כל מצות בלתי חלק חטא וחלק סטרא אחרא, כדומה מצות עונה מצות פריה ורביה בלתי יצר לתאוה א"א לעשותו, וכן לאכול בשבת בלתי יצר לתאוה וכיוצא בזה ממש, עד שאנשי כנסת הגדולה הוצרכו להניח ליצרא דעבירה דצריך ליה לברייתא, ולזאת בעו"ה כל מצות ומעשים טובים יש חלק לסטרא אחרא בגוויהו [שלושה אופנים ביסורים הבאים על צדיק. יש הבאים לייסר הדור, שיאמרו אם לצדיקים קרה כן, מה נעשה אנו. יש הבאים כעונש, כגון על ביטול תורה. ויש הבאים ככפרה על שגם במעשה מצוות מתערב היצר הרע, (כגון במצוות פריה ורבייה). ר"א שחלה התפלא על כך שהייסורים לא התחילו מממונו. ומכך שבאו עליו יסורים הבין שתכליתם היא להסב לב העם לתשובה, כמו באופן הראשון. לכן בכו תלמידיו, כי הבינו שרבם סובל בעוונות הדור. ר"ע שחק. חשב ר"א שלדעת ר"ע אלו יסורים מן האופן השני, הבאים כעונש. על כך השיב ר"ע את הפסוק מקוהלת "כי אדם אין צדיק בארץ", המלמד שאפילו במעשי המצוות מתערב היצר הרע.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)




תנו רבנן כשחלה ר' אליעזר נכנסו חבירו לבקרו... חביבין יסורין..

כולם לדבר אחד נתכוונו, להדגיש עד כמה ישראל צריכין לו, לר' אליעזר. וכוונתם על ידי כך לעורר רחמי שמים לרפואתו. אך קשה להבין את ר' עקיבא! וכי חלק על דברי חביריו? ועוד: מה מקום לדברים מעין אלו בבית רבו החולה?!
ונ"ל שר"ע בא לומר שהיסורים חשובים, ותועלתם מרובה, כדמוכח גבי מנשה. היסורים מאירים לאדם את מחשכי דרכיו, עד שאפילו רשע כמנשה חזר למוטב ע"יה יסורים, ואילו המאור שבתורת אביו לא החזירו. אם כן, צריך לרב בזה, שיסביר כיצד פועלים היסורים. ואם הרב הוא בדרגה זו, שהוא כגלגל החמה, כטיפה של גשמים, בגלל התורה שמקבלים ממנו, קל וחומר שהוא כך בגלל תורת היסורים שאפשר ללמוד ממנו.

(שיחות מוסר, פרשת וישב שנת תשל"ב מאמר יח עמ' עה)



תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין..

בהזכירם את שבחו וחשיבותו בשעת חליו, כוונתם של תלמידי ר'אליעזר הגדול היתה לעורר רחמי שמים, ולהציל את רבם ממוות. כי ישראל היו צריכים לו יותר מגלגל חמה ומטיפה של גשמים. [כעין זה אמרו ישראל על משה 'אדם שהוציאנו ממצרים ... אין אנו מניחים אותו', (רש"י דברים לב, מח-מט), וכן (כתובות דף קד עמוד א) סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. ישראל הם התחתונים, והם מבקשים את רבי, כי צריכים הם לו. ועל ידי זה יש תקוה שיכופו התחתונים את העליונים.]
מתוך תחושת הכרת הטוב, שהרגישו שהחיה את נפשם, יכולים היו למנוע את מיתתו. מפני שהכרת הטוב, תחושה ש"את נפשו חייב לו", נותנת לאדם כוחות על טבעיים, עד כדי כך שבכוחו להחיות מתים. [וכן מצינו באליהו שהחיה את בן האלמנה הצרפית. (שמות רבה (וילנא) פרשה ד: ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו, וכן אתה מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה מת בנה התחיל מתחנן ואומר (מלכים א יז) "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה", וכתיב (שם) "וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד"...]
טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים. כשם שהגרעין הטמון באדמה מקבל את כוח צמיחתו מהגשם, כך האדם, הנשמה שבו, עם כל מעלתה, אין בה כוח צמיחה, והיא זקוקה להשפעת הרב כדי לקבל כוח צמיחה והתעלות.
טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה. החמה - לא זו בלבד שהיא מצמיחה את זרע האדמה, אלא שע"י אורה ניצול האדם מכל פגע רע, מן הקוצים והבקנים, מחיה רעה ומן הלסטים. כך גם הרב, דומה הוא לגלגל חמה, שמצמיח ומגדל את תלמידיו, ולא עוד אלא שמאיר לתלמידיו את דרכם בחיים, ומצילם מכל אבן נגף. מבהיר את ספקותיהם, ומאיר עיניהם בהלכה.
טוב אתה לישראל יותר מאב ואם. מקום גידולו של האדם הוא אצל אביו ואמו. ללא המסירות של אב ואם - הריהו אומלל וחסר אונים. וכן הרב. ((סנהדרין דף ח עמוד א) ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי: (במדבר יא) "כאשר ישא האמן את הינק").

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר מ' עמ' קסז')



קא ע"ב

ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יב ע"ב]


"ויועץ". אמר רבי יהודה: שהושיב רשע אצל צדיק. אמר להו: חתמיתו על כל דעבידנא? אמרו ליה: הין. אמר להו: מלכא בעינא למיהוי. אמרו ליה: הין. כל דאמינא לכו עבידתו? אמרו ליה: הין. אפילו למפלח לעבודת כוכבים? אמר ליה צדיק: ח"ו! אמר ליה רשע לצדיק: ס"ד דגברא כירבעם פלח לעבודת כוכבים? אלא למינסינהו הוא דקא בעי, אי קבליתו למימריה. ואף אחיה השילוני טעה וחתם..

והיה ג"כ תחלתו לדבר מצוה, כדי שישמעו לקול מלך, והיא מצות עשה בתורה, ולכן הפליג הענין כדי לתקוע בלב המוני עם, גודל יראת המלך וכמה חיוב לשמוע בקולו, ששקול כבודו ככבוד המקום, ולכך אפילו ע"ז חייב לשמוע. [כך דרכו של יצר הרע, שמתחיל האדם בדבר מצוה, וכיון שהתחיל בא יצר הרע ומפתהו ומטעהו. וכך היה גם לאחיה השילוני שחתם לירבעם שאפילו אם יורה לעבוד ע"ז יש לשמוע בקולו, ולמעשה כל כוונתו של אחיה היתה לומר שיש לשמוע בקול המלך לכל דבר שיאמר.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)



קב ע"א

"אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". מאי אחר? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו 'חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן'. אמר לו 'מי בראש?' - 'בן ישי בראש'. 'אי הכי לא בעינא'

והדבר תמוה. אבל כבר אמרנו בפעם אחרת כי ידוע [יומא פז.] כל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה, דגרם קלקול לרבים, ואם כן לפ"ז שורת הדין היתה לנעול דלת תשובה בפני ירבעם, רק אילו שב היה נותן יד לפושעים לשוב, וא"כ היה תקונו עדיף מקלקולו, ולכך היה מועיל תשובה. אבל לכאורה אין צריך לזה, כי כבר למדנו שיש תקוה לבעל תשובה מדוד, כמאמרם (ע"ז ד ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. אך אם ירבעם גדול מדוד, א"כ עדיין צריך להורות לתשובה אפילו על חטא גדול כירבעם. ואמרו בגמרא [יומא פו ע"ב] גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות, וא"כ מי שחטא ביותר ועשה תשובה, זכיות שלו ביותר כי העונות נעשו זכיות, וא"כ אם ירבעם היה חוטא ביותר מדוד ועשה תשובה, אף הוא חשוב בתשובתו יותר מדוד, כי נעשה הכל זכיות, וזהו כוונת מאמר ירבעם, אם בן ישי בראש, א"כ שמע מינה דעונו היה גדול, כי הוא חשוב ביותר, וא"כ כל המחטיא רבים, אין מספיקים בידו לתשובה, וא"כ אי אפשר לשוב בתשובה, ולכך אמר לא בעינא.
אבל להבין מאמרו מי בראש, הא הקב"ה א"ל הסדר אני ואתה ובן ישי. אבל ידוע מ"ש בזוהר, כי מי שאינו תמים, הולך לפני השכינה, שלא יסתכל בשכינה, והשכינה אחריו, כדכתיב התהלך לפני, אבל מי שהוא צדיק גמור, השכינה הולכת ראשונה והוא אחריה להנות מאור שכינה. והנה כאן בזה הספק היה ירבעם, אם הכונה שהקדוש ברוך הוא ילך בראשון ואחר כך ירבעם ואחר כך בן ישי, או להיפך אני - ר"ל הקב"ה - האחרון ואח"כ אתה לפניו ולפניו בן ישי והסדר להיפך, וא"כ אין התשובה מועילה כ"כ שלא יהיה מועיל להסתכל בשכינה, ואמר לו ה' שכן הוא, שבן ישי בראש ואח"כ הוא ואח"כ השכינה, שלא יזכה לראות פני שכינה, ואמר אי הכי לא בעינא, כי רואה אני שאין תשובתי שלימה כ"כ.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

...הדבר תמוה: חדא, דמה קפידא לירבעם אם ילך אחרי דוד או לא?, ועוד, דעיקר בתשובה היא לא בתענית וכדומה לבד, רק לראות להסיר מאתו סיבה המביאה לידי חטא, כאשר הרופא לא יוכל לרפאות לחולי, אם לא שיסיר הסיבה הגורמת למחלה, כן הדבר בחולי נפש...
ולכך שאל מי בראש, דבשלמא אי ירבעם בראש, שמע מינה דהוא יותר בעל תשובה מדוד, שמע מינה דחטאו גדול יותר, אף הוא בתשובתו מעלתו יותר גדולה, הואיל שהוא בראש, וא"כ שפיר מזכה רבים להורות בתשובה אפילו על חטאגדול למאוד, ואם כן יהיה בגדר מזכה רבים ויש רפואה למכתו, אבל אם דוד ילך בראש, שמע מינה דעון שלו יותר גדול, ואף בשובו, הוא במעלה עליונה, וא"כ אין כאן אצלו זכות רבים להורות תשובה, כי כבר נשמע מדוד, וא"כ הוא שהחטיא רבים, אין מספיקין לו לתשובה, שלא יהיה הוא בגן עדן וחבירו בגיהנום, ואמר אם כן לא בעינא, כי אי אפשר לשוב, וא"ש. [ירבעם רצה להיות בראש, כדי שיהיה לו לאות שחטאו גדול משל דוד, ושיש באפשרותו לשוב בתשובה, ומאחר שישוב יהפכו עוונותיו לזכויות והוא יהיה בראש. אך כיוון שנאמר לו שבו ישי בראש הבין שאין מספיקין בידו לעשות תשובה.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

אמר ר' אבא אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו מי בראש? בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו' עד כאן, ואמרו המקובלים (עיין זוה"ק פרשת נח) כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו, ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו, לזה בא המאמר כאן ואמר אם בחקתי, באמצעות עסק התורה, תלכו, היא הליכה נעלמה מעיני כל חי, שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים. [מביא שהטיול המוזכר כאן הוא דרגת שעשוע עליון, וזוכים לו ע"י עסק התורה.]

(אור החיים, ויקרא כו, ג)

מהלשון ואני ואתה ובן ישי נטייל משמע שיהיה ירבעם בראש, וא"כ מה לו לשאול "מי בראש?". אלא שמרוב להיטותו אחר הכבוד לא היה לו די בזה, אלא היה חפץ לשמוע באזניו מפורש כי הוא יהיה בראש, ועל ידי שאלה זו נתקטן - ירבעם, כי הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בלק מאמר פב' עמ' שנה')



אמר רבי יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם

אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה. [מבאר שהפרה האדומה היא כנגד המחשבה הרעה, והעגל הוא המעשה הנולד מאותה מחשבה. וה' פוקד על העושים מעשים כאלה.]

(עקידת יצחק, שער ע"ט)




קב ע"ב

אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו

בימי אחאב הוי מיטרא טובא. היינו משום שהיה וותרן בממונו ומהנה ת"ח נכסיו כדאיתא שם דק"ב ב'. [ולכן בימי אחאב היו גשמים רבים. כמו שמוכח מסנהדרין קיג ע"א: ...וההוא גברא אוקים ליה עבודת כוכבים על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה... וזאת משום ששכר בעל החסד הוא מים. ואחאב היה בעל חסד.]

(העמק דבר, במדבר פרק כא פסוק יח)


רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא, אמר ליה מהיכא דקרים בישולא, אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי

האומות בזמנים הקדומים היו נמשכים אחריהם מאד, וגם בזמן הבית כמ"ש בסנהדרין: רב אשי אוקי ג' מלכים אמר למחר נפתח בחבריא, אתא מנשה איתחזי ליה וכו' א"ל אי הוית בההוא דרא נקטת בשפולא דגלימא ופלחת לה, ואין ספק שהיה זה מצד רוב חכמתם והורדת הרוחניות, לא מצד סכלותם, כי רשעים היו אבל לא שוטים.

(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)

...ונקדים מאמר יהושע לישראל בס' יהושע כ"ד, אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה' ועבודת אלהי האמורי וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה' וגו', והמה ענו כשורה לא כי את ה' נעבוד, והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם וגו' ויאמרו עדים, הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל, ויאמרו העם אל יהושע את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע. לא נתבאר הוספה זו של יהושע ומה הוסיפו לענות.
אבל הענין שבאמת יצה"ר של ע"ז היה אז משונה כמבואר בפ' חלק ממענה מנשה. וכבר ביארנו לעיל ד' י"ד הטעם משום שהיה שייך לפי דעתם לפרנסה המושך לב האדם מאד כמו תאות ממון בעת כזאת, וקשה היה להבטיח את עצמו לעמוד בנסיון שלא לעבוד ע"ז, ע"כ הוסיף יהושע לאמר אם באמת אתם מקבלים שלא לעבוד ע"ז לא תהיו בטוחים על רצונכם אלא גם תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, אפי' מה שאומות הכנענים הנשארים בקרבכם עובדים, וגם הטו את לבבכם אל ה' לא סתם שלא במחשבה כלל, דזה האופן אע"ג שאין בו רע בעצם אבל אין בו כח לעמוד נגד יצר של ע"ז בימים יוצרו, על כן ההכרח להטות את הלב לחשוב באלהות ואהבת ה' ובזה תנצלו מיצרא דע"ז (וכמו בזה"ז דקשה מאד מלהיות בטוח ממכשול שמץ גזל כדאי' ב"ב דקס"ה רוב בגזל אם לא מי שמחשב דרכו לפני ה' שיהא נו"נ באמונה).
אבל ישראל לא קבלו על עצמן זהירות יתירה זו ובטחו בכחם שלא יהיו נכשלים והיינו שענו את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע; אין לנו לירא ממכשול ע"ז אפי' לא נהיה נזהרים כ"כ. והנה באמת נכשלו בדור הבא אחריהם עד שבא שמואל הנביא וחזר להתנות (בספר שמואל א' ז ג) ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו, וכתיב דשני דברים עשו: ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות, ויעבדו את ה' לבדו. ובפי' לבדו לא את עצמו וביתו כי אם את ה', והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו', שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית ומש"ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטאים. [מבאר שבאותה תקופה אנשים האמינו שפרנסתם מגיעה אליהם מהעבודה הזרה, ולכן היה כה קשה להתנתק מהיצר לעבוד לה.]

(העמק דבר, דברים ל, טו)

והדברים תמוהים, דמאי נפקא מיניה אם הוא חברו או רבו, ומה ראיה בזה דלא ידע הך למשרי המוציא, והדברים תמוהים מאוד.
אבל יובן במ"ש בגמרא [סנהדרין נט ע"ב] ראה נחש שמלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין, ובערוך גורס מסננין לו יין, נתקנא בו. להבין דלמה בשביל כך, אבל תדע כי קודם חטא אדם הראשון, לא היה שום אוכל צריך אפייה ובישול, כדאמרינן [כתובות קיא ע"ב] לעתיד לבא תוציא ארץ גלוסקאות.
והטעם, כי אין מגרש ארס של נחש כי אם האש, כי ארס נחש שרשו יסוד העפר, ונחש עפר לחמו, והאש תכלית רחוקה מעפר, זה למטה מטה וזה למעלה מעלה, ולכך אש מגרשת ארסו של נחש, לכך אמרו בשר צלי אין בו משום גילוי, כי כאשר האש שולטת אין ארס נחש כלל, ולא נשאם הטבע לשבת יחדיו, וכן יין מסונן מגרש הארס, כמבואר בגמרא [ב"ק קטו ע"ב], וכן יין המצונן [ע"ז ל ע"ב] פירוש שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים, וא"כ בשולטת בו אש הארס מגורש, ולכך ביקש להטיל ארס באדם כדי שימות וישא חוה כנודע, אבל בראותו כי אי אפשר, כי מאכלו הוא באופן שאי אפשר להטיל בו ארס, ולכך נתקנא בהסית עץ הדעת ובחטאו, על כל רוב מאכלו נמשך ארס של נחש, בזה האופן שאין ראוי להאכילו עד הגישו אל האש, ואז מגורש הארס וראוי לאכילה, ולהיות כי לאו בכל מקומות ואוכלים הארס בשוה, ולכך במקצת הם סם המות כי הארס קשה בהם, ומקצתו רק באופן הזה שאין יוכשר לאכילה כלל, אם לא באפיה ובישול באש לגרש ארס, ומקצת אשר בו הארס מיעוט, ולכך ראוי לאוכלו חי, אבל עכ"פ יש בו שום קצת ארס.
ובזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא, כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו, גם מיהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו, וא"כ ראוי לברכה, כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה, וא"כ זה שנמהר יותר, חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה, ולא שהה עליו סטרא דמסאבא כמו על אחר, ולכך זה ראוי לברכה, וזה הוא נכון וברור.
...דהנה תבין דלמה בדורות קדמונים היה להם נשמות יותר גדולות ובהירות בתורה יותר מדורות שאח"כ, עד שאמרו [שבת קיב ע"ב] אם ראשונים כבני מלאכים כו', הוא כי בחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בצלו דימא בארסו של נחש, וכל דור ודור הנשמות נלקטות ויוצאות חפשי, וא"כ הנשמה שממהרת לצאת יותר מן חברתה, אף היא יותר טהורה, כי לא היה סטרא מסאבא כ"כ שורה עליה כמו על אחרת שאחרה לצאת, ואינו דומה מי ששוקע בצואה יום, למי ששוקע יומיים.
...ובזה יובן כי רב אשי חשב כי מנשה לא היה גדול יותר ממנו, וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו, ואי דהוי יצרא דעכו"ם, מאי שנא בימי רב אשי היה יצר דעבירה ומ"מ היה נלחם נגדו, ותודה לאל שלא עמד יצר הרע נגדו, וזה שאמר למחר ליפתח בחברין, כי חשב כי מנשה בדומה לו, אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו, וא"כ יצרו היה גדול ממנו, ואין ערך לו עם יצרו, לזה נתן טעם למה היה דורו גדול מדורו, ושאל מהיכן מברכין המוציא, מהיכן דקדים בשולו, והטעם כמש"ל כי נתמהר לצאת מידי ארס נחש כנ"ל, ואף נשמות המוקדמות לצאת, יותר חל עליהן רוח קדושה כנ"ל ויצרם גדול, ולכך למחר דרש ברבוותא, כי יצרם גדול, ולכך א"ל אילו הוית התם וכו', דהיה ג"כ מקדים לצאת, א"כ היה ג"כ יצרו גדול, וגם לו היה אי אפשר לעמוד נגד יצר הרע, ובזה דברי הש"ס נכונים. [מבאר שהנחש הטיל ארס במזון להמית את האדם, והמלאכים צלו לו את הבשר ויסוד האש שבצליה מנוגד ליסוד העפר וכך נדחה הארס, ולכן המקום בפת הממהר להאפות הוא קודם לסילוק הארס ולשכון הקדושה ולכן מברכים עליו.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

והעניין להם בעיניי, להודיע ההבדל אשר בין החוטא לפי הרצון ובין החוטא לפי היקש שכלו, וזה כי החוטא לפי השכל הנה הוא נמשך המשך חזק אחר ההתחלות המחוזקות לו והוא מתחזק ומתאמץ בהם ועושה בזדון... אמנם אשר אין לו אלו ההתחלות הנה הוא חוטא כמידת החטא רפה. והוא אשר שמוהו לטענה בפי המלך החוטא ההוא אשר חטא בחוזק וביד רמה בחטאים גדולים ועצומים מאוד, במשל נכבד מאוד, והוא ששאלו מהיכן ראוי לבצוע המוציא מהפת, שהוא שאלה קטנה מאוד, ומשלה להודיעו כי הוא לא ידע מהיכן תחילת סעודה באלו העניינים העיוניים ודרך המשפטים המתחייבים בהם, ושהיא היתה הסיבה למה שלא חטאו בעניינם כמו הם...
והנה הוא השיב לו, שכיון שידע כולי האי היה לו להגיע אל אמיתת מציאות יוצר הכל ב"ה, ושאין אלוה מבלעדיו, ואיך היה עובד עבודת אלילים בהכחיש השגחת אלוק ממעל ומתעסק בענינים הטבעיים? והיתה תשובתו, שאילו היה שם ויודע כח טענותיהם והוראות עיוניהם ומופתיהם כמו שהיו יודעים כבר היה תופש בשיניו ההתחלות ההם לאמיתיות, והיה נרדף מהם בכוח גדול וביד חזקה ובאמת ובאמונה [רב אשי לא היה בקיא בחכמת הטבע, שהיא המבוא לחכמת הפילוסופיה, כפי שמקום בישול הלחם הוא המבוא לאפיית כולו. אולם מנשה היה בקיא בפילוסופיה, ועל כן שאלו רב אשי מדוע לא הגיע בחכמתו להכרה שישנו א-ל אחד ואין לעבוד עבודת אלילים. על כך ענה מנשה, שדווקא חכמתו היא שהביאה אותו לטעותו, משום שבעזרתה הצליח להעלות ראיות והוכחות לטענות שקריות ביחס לא-ל].

(עקידת יצחק שער מ)



קג ע"א

א"ר יוחנן משום רשב"י: מאי דכתי' "וישמע אליו ויחתר לו" (למנשה מלך יהודה)? 'ויעתר לו' מיבעי ליה! מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין

ומזה למדו במ"ש [פסחים קיט.] דהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה, והטעם כי הבעל תשובה צריך עצבון על עונותיו וחטאיו, וא"כ אי אפשר לעבור דרך הישר מקום מלאכים כי יגבר כח מקטריגים כנ"ל, לכך הקב"ה חותר חתירה לקבלו בעצמו, והוא קרוב לנשברי לב, ויש לו דרך מיוחד מקום שאין צדיקים גמורים עומדים, כי הם עולים דרך הישר מעלה מעלה כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב]



קג ע"ב

אמון בא על אמו, שנאמר "כי הוא אמון הרבה אשמה". רבי יוחנן ור"א. חד אמר ששרף את התורה, וחד אמר שבא על אמו. אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? א"ל: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי!

דעת פושעי ישראל, אותם שהיו מכירים את קונם ומכוונים למרוד בו, כאמון שאמר "כלום מכוין אני אלא להכעיס" שהיו חושבים שיוכלו לעשות נגד רצונו ח"ו, ויכעיסוהו במעשיהם הרעים, כמי שמכעיס את חבירו בעל כרחו, ואחרים חשבו להתחזק בכשפים וקסמים, ואחרים בידיעת מלאכי השרת ומשמרותיהם. [מבאר את דעתם המוטעית של פושעי ישראל שסברו שניתן לפעול נגד רצון ה' ומביא את אמון מלך יהודה.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' לו)

כדי שירחיק הקב"ה השגחתו ממנו. ויהא תחת הטבע ככל המון הגוים.

(העמק דבר, במדבר פרק טו פסוק ל)



... אמון בא על אמו, שנאמר כי הוא אמון הרבה אשמה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, ...וחד אמר: שבא על אמו, אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי! כי אתא יהויקים אמר: קמאי לא ידעי לארגוזי, כלום אנו צריכין אלא לאורו - יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו, יטול אורו! אמרו לו: והלא כסף וזהב שלו הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות! אמר להם: כבר נתנו לנו, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם

לכאורה יש לתמוה על אמון ועל יהויקים. כיוון שהכירו וידעו שיש בורא לעולם, מה שייך רצון לחטוא כדי להכעיסו?! מה הנאה יש בכך?! אלא שתמיהה זו קיימת רק לפי המצב היום, שאין יצר ע"ז שולט, לאחר שהרגוהו אנשי כנסת הגדולה, כמבואר להדיא סנהדרין קב,ב.
ע"פ הגמ' שם אמר מנשה מלך ישראל לרב אשי 'אילו הוית התם, הוית נקיט בשפולי גלימא ורהטת אבתראי'. כלומר שבזמן שיצר עבודה זרה שלט, היתה זו תאוה ככל התאוות. לא שעבדו ע"ז מתוך טעות בהכרה, אלא שהתאוו לה כדרך שמתאוים לשאר תאות. לכן לא הועילה חכמתם והכרתם כלום. כך במעשהו של אמון, שלא היתה לו הנאה מהמעשה, אלא רק מעצם הכעסת בוראו. וכן במעשהו של יהויקים. שבמצב של שליטת יצר ע"ז בעולם שייך שיכיר בבוראו, ועם זאת ימרוד בו ע"י הימנעות משימוש באור שנתן ה'.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת ויצא מאמר יב' עמ' נב)




ועבר בים צרה והכה בים גלים. אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה

והנה מצד אחר אמרו חז"ל (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו): ר' אלעזר אומר: מנין שראתה שפחה על הים מה שלא ראהו יחזקאל? שנא' "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב יא).
אין סתירה בין האור הגדול שהאיר להם, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, שכביכול ראו בעיניהם את כבודו יתברך, לבין עבודה זרה שעברה איתם, כלומר שנשארו ביניהם עובדי ע"ז, כי אף בשעה שה"אור" הגדול מאיר באדם, בה בשעה גם ה"חושך" גדול אצלו. ואין בכוח האור כשלעצמו לגרש את החושך, אלא עבודה מיוחדת מוטלת על האדם לגרש מתוכו את החושך.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת ויצא מאמר יב' עמ' נב)





קד ע"א

ומפני מה לא מנו את אחז (באותם שאין להם חלק לעולם הבא)?... רב יוסף אמר, מפני שהיה לו בושת פנים מישעיהו, שנאמר "ויאמר ה' אל ישעיהו, צא נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך, אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסילת שדה כובס" - מאי כובס? איכא דאמרי: דכבשינו לאפיה וחלף

הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת, כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו, לפי שהוא בא בלא כח טענה, אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגולות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה... והטעם לפי שאין מטבע החטאים הנעשים על זה האופן להוציא בעליהם מכלל האנשים, כי על כן אמרו שנמנה אחז בעדת המלכים הצדיקים לפי שהיה מתבייש מהנביא... והכוונה שאינו חטא גמור, אחר שלא הסכימה דעתו בו, רק רצונו לבד.

(עקידת יצחק שער מ)


מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו, שנאמר ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס. מאי כובס? איכא דאמרי: דכבשינהו לאפיה וחלף

וגם די בזיון שיתוארו המה מלכיהם וכו' בבושה שעל דרך האמת אינה מעלה רק הפעלות היראה מפני הכבוד, ולא תשובח רק בנערים ובפועלי הרעות, כי אחר שחטאו נוח להם שיתביישו וישובו, כי על כן אמרו ובושת פנים לגן עדן (אבות פ"ה). ואמרו שאחז נמנה עם המלכים הישרים והטובים, לפי שהיה בוש ונכלם מפני הנביא, כמו שאמר אל מסלת שדה כובס (ישעי' ז') קרי ביה כובש, שהיה כובש פניו לפניו. [מבאר שהבושה היא בזיון, אבל יש בושה שהיא מעלה, והיא אדם המתביש בפני מי שגדול ממנו. כלומר: שהוא מכיר בערכו ומכבדו ולכן אינו מעז לדבר לפניו.]

(עקידת יצחק, שער פ"ו)


ישבה בדד - אמר רבא אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל, עכשיו יהיה בדד מושבם

...ומדת יעקב היה אהבה לבני אדם ובלי התחרות בדרך הפלאה כמש"כ בס' בראשית ל"ב כ"ו היה מדריך את בניו שיתנהגו כן כמש"כ שם ל"א מ"ו ומ"ט כ"ד ובכ"מ, וכן היה מדת יעקב להיות בדד כמש"כ שם ל"ג ט"ו י"ח ול"ז א' וביחוד ביארנו שם מ"ו ד' במקרא ויוסף ישית ידו על עיניך, והיא צורת האומה בכלל וכך רצונו של הקב"ה שיתנהגו ישראל כן כמש"כ לעיל בשירת האזינו בפסוק ה' בדד ינחנו.
ואיתא בגמ' סנהדרין דק"ד איכה ישבה בדד אמר רבה אר"י אני אמרתי וישכון ישראל לבטח בדד וגו' עתה איכה ישבה בדד פי' רצונו של הקב"ה הי' שיהא ישראל בדד ואינם מעורבים עם אוה"ע בכבוד ובמנוחה, עתה שקלקלו ולא שמרו צורתן ויתערבו בגוים נעשו בדד באופן אחר, היינו שאוה"ע בדלין מהם וזהו איכה ישבה בדד וגו'. [מבאר שמידתו של יעקב אבינו - והדרך המתאימה לישראל - היא שיהיו בטוחים בעצמם בכבוד ללא עירוב בגויים, ולפי שקלקלו נעשו מבודדים באופן שלילי.]

(העמק דבר, דברים לג, כח)



קד ע"ב

ודמעתה על לחיה, אמר רבא אמר ר"י, כאשה שבוכה על בעל נעוריה

ויש להבין איך רמיזי זה בדמעתה על לחיה,
...ובגמ' דחולין פ' הזרוע (דף קלד ע"ב) אמרינן כי ניתן להכהנים זרוע כנגד ויקח פנחס רומח, קיבה כנגד וידקור אל קבתה, ולחיים כנגד ויעמוד פנחס ויפלל, הרי דלחיים כאילו מוכן לתפלה וזעקה, וזהו מאמרו של ירמיה ודמעתה, לא על חטא בית שני, כי שם היו מתפללים לה' ותמימים היו עם ה', רק על חטא בית ראשון אשר לא קראו לה', וזהו ודמעתה על לחיה, שהוא כלי המושאל ומוכן לצעקה ותפלה כהנ"ל בפנחס, וזהו שאמר רבא בשם ר"י, כי הדמעה תהיה על חורבן הראשון, כי משם נסתעף חורבן השני, וזהו כאשה על בעל נעוריה, אבל בבית שני, כבר היה כבעל מחזיר אלמנתו וגרושתו כנודע, ולכך עיקר הבכי על בית ראשון, וזהו על לחיה, על ביטול תפלה וצעקה לה'. ['דמעתה' זהו בכי, 'לחיה' - הלחי מסמלת את הצעקה והתפילה, (ע"פ חולין קלד, ב ולחיים כנגד ויעמוד פנחס ויפלל). 'בעל נעוריה' -הקב"ה במקדש ראשון, (בניגוד לבית שני שנקרא 'כבעל מחזיר אלמנתו וגרושתו'). והמסר הוא שיש להרבות בבכי דווקא על חורבן בית ראשון, על שלא התפללו וצעקו לה' כראוי, ומשם נסתעף חורבן בית שני.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אותו היום ערב תשעה באב היה וכו' ואני אקבע להם בכיה לדורות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לה ע"א]



קה ע"א

שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא לך אמור להן איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שלחה אמכם והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב דוד עבדי נבוכדנצר עבדי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו עבד שקנה נכסים עבד למי נכצר עבדי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם

וזה הענין הוא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל הנביא (סנהדרין ק"ה א') רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש לו עליו כלום, שנאמר והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, כלומר כיון שיצאנו מארצו הרי אנחנו כגוים שאינו מעניש אותם על ע"ז שלהם, וזהו שאמר הכתוב ושלמתי ראשונה משנה עונם על חללם את ארצי בנבלות שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי, והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים ויראנו כל מי שהוא פתוח העין אחר שגליתי את עיניו [מבאר באריכות שהמקום בו השגחת ה' עצמו על עמו היא ארץ ישראל ובה חיוב המצוות כולם ואילו בנכר הם כציונים בלבד, ומה שהבינו מכך הגולים שכביכול בחוץ ללארץ אין הם יהודים ואין עונש על עוונם וזו טעות גדולה].

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

ויש להבין וכי בשביל שגלו, פסקה התורה אשר נתן ה', ומה ענין זה לאשה הגרושה מאישה, ולא כן אנחנו עם ה' מצווים ועומדים, אבל ידוע מ"ש בגמרא [שבת פ"ח.] מכאן מודעה רבה לאורייתא דיכולים לטעון אנוסים היינו, והקשה תוספות [ד"ה מודעה] הא הדר קבלוהו בערבות מואב, תירץ רשב"א דקבלוהו על תנאי לכנוס לארץ, ולכך אין להם טענה רק כשניטלה מהם ארץ ישראל.
וזהו מאמר הגמרא שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, והיינו כטענת הגמרא, דכיון דגלו בטלה קבלת ערבות מואב, וקבלת התורה היתה באונס, ולכך בקשו לפרוק עול, והנה הפוסקים הביאו קושיא בשם תשובת מהרד"ך, בהא דקיי"ל [רמב"ם הלכות שבועות פ"ג ה"א וה"ג] נשבעים להורגים ולאונסים, ובלבד שיבטל השבועה בלבו, והלא במתן תורה נשבעו מבלי ביטול בלב. ותירץ בשלמא באונס דיכול לבטל בלב ואינו יודע מה בלבו, א"כ צריך לבטל, ואם לא ביטל הרי גילה דעתו דניחא ליה בשבועה, משא"כ לפני ה' דיודע מחשבות, אי אפשר לבטל, והכל בכלל אונס. והנה כבר דרשו [ב"ר כו, ב], היש ה' בקרבנו אם אין [שמות יז, ז], אם אתה יודע מה בלבנו או לא, הרי לשון ה' בקרבנו, היינו שיבחין מה שבקרב לבנו ובתוונא דלבנו יתיב.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)


תנא: הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי

דרך שבעת ימים - יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ (סנהדרין צה.), ומן הנכון אליו יאות עשות נס להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן, ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח"ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב.
גם בזה ה' סיבב כמה סיבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם, והוא "כושן רשעתים" כמאמרם ז"ל (שם קה.). [מבאר כי ה' סיבב בכוונה שירדוף לבן את יעקב וישיגו, כדי שיכרתו ברית שתעמוד לזכות ישראל בעתיד.]

(אור החיים, בראשית לא, כג)



קה ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כב ע"ב ולקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז]


אמר רבי יוחנן, מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טובו אהליך יעקב, לא תשרה שכינה עליהם, ומשכנותיך ישראל, לא תהא מלכותן נמשכת, כנחלים נטיו, לא יהא להם זיתים וכרמים, כגנות עלי נהר, לא יהא ריחן נודף, כאהלים נטע ה', לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, כארזים עלי מים, לא יהיה להם מלך בן מלך, יזל מים מדליו, לא תהא מלכותן שולטת באומות, וזרעו במים רבים, לא תהא עזה מלכותן, וירם מאגג מלכו, לא תהא אימת מלכותן, ותנשא מלכותו, אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך, קללה ולא קללות

קשה, איך יתכן לומר שהקללה עצמה תהיה לברכה, אע"פ שבאו במקום הקללות ברכות, מעין הדברים שרצה לקללם, מ"מ אין הקללה עצמה לברכה, גם קשה שמשמע רק אחת מהם נהפכה לברכה, וקשה מה נשתנה ברכה זו מזולתה, ועוד מאי משמע מלשון הפסוק שדוקא בתי כנסיות חזרו לברכה.
והביאור לכל זה הוא, שבלעם קוסם היה, והיה רואה באצטגנינות של ישראל, שהיה מורה על כל הדברים הללו, שבקש לקללם בו, לא יהיה להם בתי כנסיות כו', לא תהא מלכותם מושכת כו', וידוע שאין הקב"ה משדד המערכה, בעבור זכותם של ישראל, כ"א במקום שאין שום דרך להסב פני המערכה לטובה, אבל במקום שיש לקיים משפט המערכה, ולפתרה על דרך אחר, אזי אין הקב"ה משדדה, דוגמת כוכב ששמו רעה, שהיה עולה לקראת ישראל, והיה מורה על דם, הפכו הקב"ה לדם מילה,וכל הקללות שמנה שם בגמרא, לא תשרה עליהם שכינה, לא תהא מלכותם מושכת, לא יהיה להם זיתים וכרמים כו', בכולם לא היה שום דרך לפרשם לטובה, כדי לקיים משפט המערכה וישראל לא יהיו ניזוקין, על כן הוצרך הקב"ה לשדד המערכה מהוראות אלו, מכל וכל, לפיכך חזרו כולם לקללה, כשחטאו ישראל, ולא היה בידם זכות העומד בכחו נגד המערכה.
אבל בהוראת לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, לא הוצרך הקב"ה לשדד המערכה, כי היה מקום לקיים משפט המערכה שלא יהיה להם בתי כנסיות, אבל לטובתם הוא, והיינו כדרך שפירש"י משכנותיך ישראל, שהם ממושכנים בעונם שנאמר (איכה ד יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. וזה ודאי טובה גדולה, שיכלה ה' חמתו בעצים ואבנים, ואנחנו נמלטנו, כי מי שיש לו משכון ליתן אותו בחובו, אינן גובין ממנו נפשות, והיינו הך שנאמר, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי נוסח הקללה עצמה שהיא, לא יהיה להם בתי כנסיות, נתהפכה לברכה, כי ע"י שלא יהיה להם בתי כנסיות ינצלו הנפשות, והיינו שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ר"ל טובתכם הוא שהם משכנותיך, ממושכנים עליך, ואתה ניצול, ולפיכך לא חזר דבר זה לקללה, שהרי נתקיימה משפט המערכה ולא שודד, על כן אין שייך לומר שתחזור הוראת המערכה לקדמותה כשאין ישראל זוכין.

(כלי יקר, דברים פרק כג פסוק ו)


אמר רבי אבא בר כהנא: כולם (כל ברכותיו של בלעם) חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר "ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" - קללה ולא קללות

למדנו מזה שקללה אחת נתהפכה לברכה, אבל אינם מסיימין איזה קללה שנתהפכה, רק מביאים אחת שנתהפכה, ואם נדייק בברכות בלעם בכללותיהם, אף שפרטיהן מרובים, אבל כללותיהן נכללים בשלשה סוגים. א' שיהיה לנו בתי כנסיות ובתי מדרשות, כאמרו מה טובו וכו', ושנית להקים מלכים ונגידים ולהיות ממשלתם הולכת וגדלה ויהיו עמים רבים נכנעים תחתיהם. וג' שיהיו ישראל עם חזק מכניע צרים מתגבר על אויביו, וכהנה בגבורות והצלחת ישראל, ובזה היו נכללים ברכותיו...
אבל באמת טעם וישוב לזה הוא, דצריך טעם למה נהפכו כולם חוץ מבית הכנסת ובית המדרש, דכבר כתבנו דצריך תלמיד חכם להיות 'חמוקי ירכיך' ונחבא אל כלי קודש וקרוי מחובשי בית המדרש, וענין בלעם דלא נתקיימה ברכתו הוא, דהכניס עין הרע בברכות, כמ"ש הזוהר [ח"ג קמז ע"ב] וטוב עין הוא יברך, ובעין הרע שלו לא חלו, וכלל הוא [תענית ח ע"ב] כל דבר הסמוי מן העין אין עין הרע שולט בו, ולכך בית הכנסת ובית המדרש שסמוי מעין, אין עין הרע שולט ולכך נתקיימה ברכתו, אך זהו אם תלמיד חכם חבוש בבית המדרש לא יראה ולא ימצא בשוק... [וטוב עין הוא יברך. [הזוהר ח"ג קמז ע"ב]. בלעם הוא בעל עין רעה, ולכן הפכו ברכותיו לקללות. אך בדבר הסמוי מן העין אין עין הרע שולטת, ולכן בברכה החלה על דבר הסמוי מן העין לא נתקללנו. ומהו? בתי כנסיות ובתי מדרשות.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

יש להקשות: למה חזרו? אמת כי כונתו היה לקללם, אבל הלא נודע כי כל כחו היה ברגע שכועס ה', אבל אם יקלל זולת זמן זה אין בקללתו ממש ולא יעשה פרי. ובאותן הימים מבואר בגמרא [ברכות ז.] דלא כעס ה', ואם כן אף אילו קלל בפה מלא, היה כלא נחשב, כי לא זעם ה'!
...אבל הענין דכבר נאמר בפיוט הקליר לפרשת שקלים, כי השעות מתחלקות לרגעים, והמדקדקים מחלקים רגעים לרגעים, הרי דיש שני מיני רגעים, גדולים וקטנים, ואם כן ה' יסד חוק ולא יעבור לכעוס בכל יום כמאמר הפסוק, וזמן כעס רגע אחד, אבל אם יכעוס רגע גדול או קטן, זה אין נגדר בגדר וחוק מה', ולכך תמיד ה' כועס רגע גדול, ובו היה בלעם מקלל אומות כרצונו, כי היה לו זמן לדבר, מה שאין כן כשבא לקלל ישראל, לא כעס ה' רק רגע קטן, שהוא כמימרא, כדי שלא לשנות חוקו, ומ"מ לא היה בלעם יכול לקלל, כי מה היה יכול לדבר ברגע כזה כקושית התוספות, וזהו מאמר הגמרא, אל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע, וכמה רגע קאמר שעור אחד מה' אלפים, ולא רגע כמימרא, דא"כ איך היה יכול לדבר, וקאמר והיינו דקאמר נביא וכו' שלא כעסתי באותן ימים, רק דא"כ קשה איך נאמר בקרא אל זועם בכל יום כהנ"ל, ועל זה משני וכמה זעמו, אז בימים שלא כעס בזמן בלעם, רגע, וכמה רגע, כמימרא, וא"כ קיים חוקו לזעום בכל יום, אבל היה רגע קטן רק כמימרא ולא רגע גדול כנ"ל שהוא אחד מחמשת אלפים, וא"כ לא היה יכול לדבר וא"ש.
והנה כבר גדר הפילוסוף, דברגע אחד יכול אדם להרהר דברים רבים אף דאי אפשר לפורטן בפה, כי הדמיון תופס הרבה בפעם אחת, עד שבחלום שעה, יחלום איש דברים לא יכילון ספור יום שלם, ולכך בלעם שהיה בלבו להרע לישראל, בלבו חשב כל הקללות ברגע קטן זה שכעס ה', רק בפיו לא יכול להוציא מאפיסת הזמן, ולכך אמרו חז"ל [סנהדרין קה ע"ב] מתוך ברכתו אתה יודע מה היה בלבו ואתו שפיר קושיה הנ"ל, דהא לא כעס ה', כי באמת רגע קטן כעס, נשמע מזה דקללתו של בלעם בעו"ה חלה, כי חשב רעה על ישראל בעת אשר זעם ה' ברגע קטן. [איך חזרו לקללות, והרי לא זעם ה' באותם הימים, אם כן מה כח היה בדברי בלעם? ויש לומר שיש שני מיני רגעים, ובדרך כלל ה' זועם רגע ארוך, ובאותם ימים כעס רגע קצר. ולכן לא היה סיפק בידי בלעם לומר דברי קללה, אך יכול היה לחשבם, וזה גרם לכך שהקללות חזרו, בעו"ה.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ט)



אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן, מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו' מה קנה זה עומד במקום מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן, כיון שדוממו הרוחות, עמד קנה במקומו, אבל בלעם הרשע, ברכן בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו, ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים

נראה שכך פירושו, כי מברכותיו של בלעם אנו למידין מה היה בלבו לקללם, ובודאי היה בדעתו להמשילם לסתם ארז, שאינו עומד במקום מים, כדי להשליט בהם עה"ר, כסתם ארז שע"י שהוא גבוה, הכל מסתכלין בו, כך ישראל ע"י שירום ונשא וגבה מאד יתנו האומות בהם עיניהם.
ויהפוך ה' את הקללה ונתן חכה לתוך פיו לאמר, אמור כארזים עלי מים, שטר ושוברו עמו, כי המים מגינין עליו, כי רוב תחתיתו מכוסה במים, ואינו נראה כ"כ גבוה, והמים מצילין אותו מן העה"ר כמו הדגים, אבל מ"מ דמיון הקנה טוב ממנו, כי הוא מורה על ההכנעה, כי הוא נכנע מפני הרוח, וזהו תקנתו, וע"כ ארז"ל (תענית כ.) שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס"ת, ולהורות נתן בלבם שאין התורה מתקיימת, כ"א בנמוכי רוח כקנה ולא במי שהוא קשה כארז, ומ"מ הארז העומד עלי מים דומה קצת לקנה מצד היותו מכוסה קצת כי גם זה מורה קצת על ההכנעה, לכך אמר מיד יזל מים מדליו, מן הדלים הנכנעים בטבע יזל מים של התורה.

(כלי יקר, במדבר פרק כג פסוק כח)



קו ע"א

...אמר להם א-להיהם של אלו שונא זימה... ועדין לא נאסר יין של נכרים

ועדין לא נאסר יין של נכרים. לו קדמה תקנת חז"ל של איסור סתם ינם, לא היה עוון פעור בא לעולם. התקנה מרחיקה את העבירה, ובהיותו רחוק ממנה, אזי שפוי הוא בדעתו, ובידו לנצח את יצרו.
כיוון ששתה - בערה בו. על ידי שנתקרב לשפת הבור - כבר נכנסה בו רוח שטות.

(שיחות מוסר, מאמר כא פרשת וישב תשל"א עמ' צא)


אמר רבי סימאי, שלשה היו באותה עצה, אלו הן, בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, ויתרו שברח, זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים

מבאר שמה שזכו בני בניו של יתרו לישב בלשכת הגזית ולהיות מחברי הסנהדרין, זה בא מכח ברכת משה ליתרו באומרו לו [במדבר פרק י,כט] וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה ...אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם היינו שהבטיחו בטובה רוחנית, שיהיה מכלל הסנהדרין, שנקראו עיני העדה כמ"ש והיית לנו לעינים.

(כלי יקר, במדבר פרק י פסוק כט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא]


אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני אמרה לו ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור והוא אינו יודע שעבודתה בכך

עיניכם הראות - הראה משל והוכחה לאזהרה הקודמת דאפשר לדמות שהוא עושה המצוה והיא מוליכתו לשאול. הרי ראיתם אנשים שהלכו אחרי פעור, וידוע הא דתניא בספרי פ' בלק והובא בסנהדרין ד' ק"ו שלא באו לעון החמור של ע"ז זו עד שמתחלה עשו שלא לעובדה אלא לגלות עצמו לבזוי, והרי מותר לבזות ולהתלוצץ ממנה. מכ"מ הרי שנינו הפוער עצמו לבעל פעור ה"ז עבודתו ומפרש בגמ' אע"ג דמכוין לבזוי. הרי מי שהלך אחרי בעל פעור בדמיון עושה מצוה השמידו וגו' ומזה השכילו שאפשר לכל מי שאינו משוקע בד"ת. שאפשר להכשל בדרך גדולה עבירה לשמה, ומחשבה זו תוליכהו לבאר שחת. [מבאר שמי שאינו שקוע בתורה יכול לדמות בנפשו שהוא עושה מצווה כשלאמיתו של דבר הרי הוא נכשל בעבירה.]

(העמק דבר, דברים ד, ג)


רפידים רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים

מבאר, שרפידים היה מקום אשר היו שם בריב ומחלוקת, כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה, ורפידים אותיות פרידים, כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם. ומה שדרשו בגמרא כאן, מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה, כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם, רפו ידיהם מן התורה, ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר.

(כלי יקר, שמות פרק יט פסוק ב)



קו ע"ב

איה סופר את המגדלים כו' וא"ר אמי ארבע מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טו ע"ב]

תורתו של דואג מהשפה ולחוץ

[על זה נאמר חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט (משלי י, ח) - מי שלומד תורה בכל לבו, יקיים מצוות, כי לימוד תורה מעורר רצון לקיים, אבל יש אויל שלומד תורה ולא מקים מצוות, זה כי תורתו מהשפה ולחוץ.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף יז ע"ב - לטקסט)



קז ע"א

דרש רבא: מאי דכתיב "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך"? אמר דוד לפני הקב"ה: גליא וידיעא קמך, דאי בעיא למכפייה ליצרי, הוה כייפינא. אלא אמינא, דלא לימרו עבדא זכי למריה

וכבר אמר בזוהר [ח"ב קז ע"א] כי ברור שלא לכונה זו בא דוד אל בת שבע, רק הוא בדיחוי דמלכא, ובדרך בדיחה אמר כן, ועיין עשרה מאמרות. והוא תמוה: מה היא הבדיחה? אבל יש להבין מאמר דוד "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי", דאמר לכתחילה 'חטאתי', דהוא רק לשון חטא, ואחר כך אמר 'הרע בעיניך עשיתי', שהוא עון גמור.
אבל הענין, כי באמת הקב"ה ידע כי ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכל פגה [סנהדרין קז ע"ב], אם כן הוא רק חטא בעלמא, אמנם המלאכים המקטרגים, מלאכי דין, הם צעקו על דוד - כי הם לא ידעו כי ראויה היתה לו בת שבע - כי (זהו) חטא חטא ועון גדול. וקמיה שמיא גליא כי אין חטאו כל כך גדול, אבל קמיה צבא שמים לא נגלה זו, וידוע כי עיני ד' משוטטות בכל ארץ הם מלאכי השגחה, כדכתיב [זכריה ד' י'] שבעה אלה עיני ה', הם מלאכי השגחה.
וזה מאמר דוד, לך - אצל הקב"ה לבדו כי לו נגלה הכל - חטאתי לבד (בלבד) ואין בו עון, אבל בעיניך, היינו מלאכי השגחה, אצלם הרע עשיתי, כי הם מגדילים העון ואצלם רק רע כל היום, ולכך אמר דוד בבדיחה, רבש"ע בממה נפשך, אצלך בלאו הכי רק חטאתי כנ"ל, רק בעיניך - הם מלאכי השגחה, אצלם רע עשיתי, הלא להם יכול אני לומר למען תצדק בדברך כו', שלא יאמרו עבדא מנצח למרא, ואם כי זהו אינו כי לא היה בלבבו כך, מכל מקום הלא הם אינם יודעים מצפון לבב, ואם כן אצלם הוא זהו תירוץ מספיק, ואם כי אתה יודע כי שקר הוא, הלא לך בלאו הכי לא פעלתי רע, רק חטאתי, ושפיר הוא מילתא בדיחא לדחות מעליו כל טוען.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)


ואמר רב יהודה אמר רב, בקש דוד לעבוד עבודה זרה, שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים, ואין ראש אלא עבודה זרה, שנאמר והוא צלמא רישיה די דהב טב, והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו, אמר לו לדוד, יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה, אמר לו, מלך שכמותי יהרגנו בנו, מוטב יעבוד עבודה זרה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, אמר מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? אמר ליה, יפת תואר רחמנא שרייה, אמר ליה לא דרשת סמוכין, דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפת תואר, יש לו בן סורר ומורה

...יובן בדוד, דדוד היה עניו ולא היה מקפיד על גדולה כלל, ולכך כשראה בנו אבשלום רדפו עד לנפש, וזה בשביל שחומד להיות למלך, היה בדעתו למחול לו המלוכה שהוא ימלוך בישראל, והוא דוד יהיה נחבא אל הכלים כאחד מכת הנרדפים, ללמוד תורה בקנין השלימות. והנה כבר נודע מלכי בית דוד היו שופטים לישראל, ויהי דוד עושה משפט, ואמרו חז"ל [סנהדרין י"ט.] מלכי בית דוד דנין ודנין אותם, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט, וא"כ זהו שעלה ברצון ליתן המלוכה לאבשלום בנו, אין לך הקמת דיין שאינו הגון יותר ממנו, והרי הוא כנוטע אשירה.
וזהו אמרם ביקש דוד לעבוד עכו"ם, כי הוא כעכו"ם, לזה בא חושי הארכי והפליג הענין שחמור ביותר, ואמר מלך שכמותך, הרצון, אצל תלמיד חכם, עון חמור יותר, וזה לעבוד עכו"ם, מלך שכמותך אתה ראוי והגון, איך תמנה לשאינו הגון, ולך יאתה המלוכה. אמנם דוד לרוב ענותנותו, ביקש להוכיח שגם הוא אינו הגון כלל, והוא כי ה' אמר לו הנני מקים עליך רעה והוא אבשלום, הרי שהיה בגזירת ה' שיקום על אביו לרודפו, וקשה הא הברירה היא ביד אדם, ולכך אמר [נדה טז ע"ב] צדיק ורשע לא קאמר, כי אילו אמרו, היה הדבר בגזירה מוחלטת ולא היתה הבחירה ביד איש, וא"כ הלא זה - בן למרוד באביו - הוא עון פלילי, ואיך יביא עליו השם וישימו לעונש ולגזירה מה' להיות בן רודף, הא זה מבטל בחירת טוב ורע, ומזה שפט דוד שאינו הגון ח"ו והוא רשע, וקיי"ל בכבוד אב בעושה מעשה עמך, הא אביו רשע אין חייב כלל בכבוד, וא"כ אין כאן בגדר עבירה שבן ימרוד באביו, ולכך נגזרה גזירה. [מבאר שאין הכוונה שדוד רצה ממש לעבוד ע"ז אלא כשראה בנו מורד בו ורוצה למלוך, חשב להסכים לכך, ועניין זה של העמדת מלך השופט ארץ ואינו הגון, זה נחשב בעיני חז"ל כנוטע אשרה בצד המזבח ופעולה זו נחשבת כעבודה זרה.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)



אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע

כל התאווה בזה היא רק למלא את רצונו. לכן, כשהואמרעיבו - אינו מרגיש שום חיסרון, ורק על ידי כך שמשביעו - רוצה בזה שוב ומגביר תאוותו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בלק מאמר פג' עמ' שס')



קז ע"ב

דור המבול אין להם חלק לעוה"ב ואין עומדין בדין, שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעולם" - לא דין ולא רוח

...הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם, והוא אומרו לא ידון רוחי, פירוש לא יהיה לי רצון מהם, לעולם, פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם, פירוש בשביל שגם הוא, רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין קז:) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא. [מבאר שכיוון שהשחיתו את נפשם והפכוה לבשר - איבדו את עולמם הנצחי.]

(אור החיים, בראשית ו, ג)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פז ע"א]

תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז]



קח ע"א

אמר רבי יוחנן, דור המבול, ברבה קלקלו, וברבה נידונו. ברבה קלקלו, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם, וברבה נידונו, שנאמר כל מעינות תהום רבה

עיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, זו הכוונה ברבה קלקלו, וטעמו של דבר, לפי שע"י הזנות, חללו קדושת שם של יה, המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א, נשאר אש ואש, כמ"ש (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח ע"ב) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי הם הציתו את האש בעצמם, ולכן מצינו בפרשת המבול, מספר ט"ו בכמה מקומות, שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה, מורה ג"כ על מספר ט"ו, כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים, נמצא בכל שטח של אמה אחת, ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה, והיו בה שלשה מדורים, הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור, כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים, נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק טו)



"וישלח את העורב" - אמר ר"ל תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר לו רבך שונאני ואתה שנאתני; רבך שונאני מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך. אמר לו: רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כ"ש?

ועוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שם) וז"ל: אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח. אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה וגו' ז' ז', ואתה שנאתני הנחת מין ז' ושלחת ממין ב', אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר נאסר לי בנאסר לי לא כל שכן עכ"ל.
...ופירוש דברי המאמר הוא על זה הדרך, כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהלים סט כז) אתה אשר הכית רדפו, פירוש כי מן הראוי לרחם על המוכה ומעונה והם הוסיפו לרדוף, וזה הוא טענת העורב באומרו רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני, ואתה הוספת לשנאה שאם היה פוגע וכו' נמצא העולם וכו' והרי אתה מתנהג באכזריות, או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו', פירוש הגם שהיא פחותה במדרגה שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והוצרכת לנקבתי, ואין קושיא מה נשתנית אשתו מכולן כי בכל אחת ישנה לשאלה זו, או על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קח:) עורב שימש בתיבה, וכפי זה טען כי לא נתאווה אלא לעורב כי ראה תשמישו, ואמרו רבותינו ז"ל (יומא עד:) ההסתכלות בדבר מוליד התאווה ואסרו הדבר.
והשיבו נח על מה שאמר רבך ולא רבו, קראו רשע, ועל מה שדיין כי לאשתו הוא צריך, כי קל וחומר הוא במותר לי נאסר באסור לא כל שכן, אם כן אם יצטרך לנקבה וירצה בר מינן לעבור על האיסור הנה אשתו לפניו שאין בה אלא איסור אחד, מלכת אחר העורב שיש לו בה ב' איסורין.
עוד נתכוין לומר לו רשע על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע,) שכל הפוסל במומו הוא פוסל, ולהיותו רשע חשדו לנח, אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו' לא השיבו דבר, ולזה אמרו ז"ל (סנהדרין קח:) טענה ניצחת השיבו וכו'. עוד אפשר לומר שרמז לו באומרו רשע תשובה לאם יפגע בי שר של צינה, כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר של וכו' אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו, מה שאין כן שאר עופות שלא שימשו בתיבה. [מבאר מדוע קרא נח לעורב רשע, והרי המדרש מגדיר את טענתו כ'תשובה ניצחת'.]

(אור החיים, בראשית ח, ז)


אמר רב חסדא ברותחין קלקלו בעבירה וברותחין נידונו כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה

[תמה] אם כן יהיו הדגים מתים, ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה, ולא דגים שבים, ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס ומכל מקום ניצולו הדגים ושני הדעות האלו אפשריים, כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים, ויחממו עליוני הים בלבד, והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם, או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים, וניצולין מהם שם.
ואפילו אם ימותו כלם, הנה מרבית הדגה באוקינוס היא, ושם לא ירד מבול, כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ, ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול, כי מן הים היו יוצאים כל הימים, ושם הם שבים ללכת ועל הכלל ניצולו הדגים, שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע, ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה, ולא הזכיר דגי הים.

(רמב"ן, על בראשית פרק ז פסוק כג)

פירושו שהם הציתו את האש בעצמם, טעמו של דבר, לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של י-ה, המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל, וכן מצינו בפרשה זו, מספר ט"ו בכמה מקומות, שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום, דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו, כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים, נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה, והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים, נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה, כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק טו)


תנו רבנן, שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו, כלב ועורב וחם, כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו

על פי גמרא זו מבאר הכלי יקר, שאלה, הכיצד כתוב וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. לא נכתב בפרשה מי הגיד לנח מה שעשה לו בנו, וכי ראה נח זה בנבואה? אלא שלפי גמרא זו, כשעמד נח משנתו, היה מתבונן בעצמו, מי עשה לו הדבר הזה ודאי אחד מבניו החשוד על העריות עשה לו זה שרבעו. ומתוך ההתבוננות נזכר במעשה שהיה, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן בתיבה, כי טמאה ע"י תשמיש, בזמן האסור, אמר נח מי שעשה זה, עשה גם זה ולפיכך קללו.

(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק כד)

וכל העניין הגדול הזה יראה שהוא נרמז ונחתם בשילוח העורב והיונה מהתיבה לסוף ימי היותם שם מידת הימים, כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם, ואמר שבשילוחו משם לא נעתק מעל התיבה, אבל יצא יצוא ושוב, והנה לא הלך ולא חזר - כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשארה אצל גופם ולא נפרדה, כי במותם בטלה... ומה נכבד מאמרם ז"ל, שלא רצה להיפרד מבת זוגו [העורב לא רצה להיפרד מבת זוגו - והוא משל לאי הרצון של נשמת הרשעים להיפרד מגופם].

(עקידת יצחק שער כב)

יהיו מזונותי מרורים כזית מידך

[לכן אומרים בברכת המזון "כי אם לידך"].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כב ע"א - לטקסט)


קט ע"א

תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא ומה כתיב בהם ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו ונשכח תורת רגל מארצנו שנאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו

...כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ומה שאמר (לעיל יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי.
ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט -) היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות.

(רמב"ן, בראשית פרק יט פסוק ה)



קט ע"ב

ויקח [קרח], אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו, קרח שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר, בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי בן שנעשה לויה בגיהנם, וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק, יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, בסודם אל תבא נפשי, אלו מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי, זה עדת קרח

לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו ליעקב, אם יחשב עמהם, כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי, וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו, שמדה זו ירושה בידו מן יעקב, שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה, כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו, שירושה בידם מן יעקב, שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים?
נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'.
והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי.) שהחולק על רבו כחולק על השכינה, מ"מ היא גופא קשיא, למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת, והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו, כי הוא טען ואמר, כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר, שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו, כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו, וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע, אלא הורה והודה כביכול, שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א ד-ה) ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו) וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).
וכל משכיל ישתומם על המראה, מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה, וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו, מטונך ראיה, כי המקרה לא יתמיד זמן רב, והרי עינינו הרואות, שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב, א"כ אין זה מקרה, אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו, וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן.
ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם, כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול, הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה, וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (עיין או"ח סימן תל.) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו, ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת .

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק א)



קי ע"א

אמר רבא: מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו, מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם - נצא, ואם לאו - לא נצא עד שזרק בהם חצים, אמר להן: בכבודי - לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! והאידנא לא נפקי עד דמחו להו

לומר שאין מטבעם ומדרגתן רק להתמיד מעשיהם, לא להתבונן בהם ובסבתם. אמנם לפי מה שרצוהו כלל החכמים, שהם בעלי נפש משכלת, הנה אלו הדברים לא נאמרו רק למשל בעלמא. ואמרו לפני הקב"ה שאם לא יעשה דין לבן עמרם שלא יצאו לעשות פעלותם ולעמוד על משמרתם.
והכוונה, שהבטל הנבואה תבטל התורה, ובהבטלהתורה יבטל העולם, כי העולם אינו מתקיים כי אם על פנות התורה ושרשיה, כי הם יסודותיו תאיו ואולמיו אשר נבנה עליהם, והמה עמודיו ובריחיו אשר יתקיים בהם. והרי אמרו חז"ל והיה ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א') מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ אם ישראל יקיימו את התורה מוטב, ואם לאו הריני מחזר אתכם תוהו ובוהו (ע"ז ג' ע"א). וכן אמר אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג) וזולת זה מהאמרים אשר יקיימו זה. כי באמת יחס גדול יש לכלל העולם בכללות התורה ולחקיו בחלקיה. כמו שכתבנו בתחלת פרשת נח (שער י"ב בפרק נפרד שקראנוהו כגון עולם). וענין המבול עד ממהר לענות אמתת הדבר, כמו שבא לשם, וזכרנוהו בפרשת הברית (שער ע') וזהו מה שאמרנוהו ראשונה מיוקר הנבואה ומגודל צרכה, כי הנה במציאותה יעמד חי העולם הזה בכללו, ומבלתה מי יעמוד.
ולזה היתה טענת השמים והארץ חזקה, ואמרו שזרק עליהם חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם כו'. לכאורה יראה שזריקת החצים הוא חוזק הטענה אשר נצחם בהם. וזה, כי כמו שאין ראוי להרוס סדרי המציאות מפני עובדי עבודות אלילים המשתחווים לשמש ולירח ולמזלות ולזולתם, כי בעבור השוטים שיחשבום לאלוהות, אין ראוי שיסורו סדרי המציאות ויאבדו כלם, כן בהמצא קצת רעים וחטאים בכפירת הנבואה והוצאת שמץ דבה עליה, אין ראוי לבטל העולם, אבל יתקיים בשביל המאמינים. יורה בזה, שאם לא מפני טענה זו, היה הראויה לבטל העולם, והיא כוונה נכונה. [מבאר שהעולם כלו לא קים אלא עבור התורה, וכיון שקרח כפר בתורה היו העולם וצבאו בסכנה, ולכן אמרו שאם לא יעשה ה' דין לא יצאו.]

(עקידת יצחק, שער ע"ח)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]

אם בריאה

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]

מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]


ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, רב אשי אמר, ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם, ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך

שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה, צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח, כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה, לא שלחך ה', ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.
ויבואר לפי מה שאמרו ז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו, כמ"ש (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח, שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני, כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל, שיכחישו נבואתו ויאמרו, לא נראה אליך ה', ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת, על שחשדם במה שאין בהם, ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו, אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם, נלקה הוא באותה מכה, שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה, וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו. ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת, כי כל החולק על הכהונה, חולק על נבואתו של משה, ואומר לא נראה אליו ה', ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו.

(כלי יקר, במדבר פרק יז פסוק ה)

לפי הפשט הלך להזהיר את העדה, כאשר נצטוה. אבל בסנהדרין דף ק"י למדו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. הרי פירשו שהלך משה להוכיחם ולפייסם. ולמדו זה מדלא כתיב 'וילך אל משכן קרח דתן ואבירם'. אלא הלך גם לזה התכלית, לפגוע בדתן ואבירם שהיו אצל משכן שלהם, ולא כקרח שהיה אז פתח אהל מועד. [בפסוק שלפני כן נצטוה משה "דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם". ולפי הפשט, "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" כדי להזהיר את בני ישראל שיעלו מסביב לאהליהם. אך מכך שלא מוזכר כאן קרח, אלא רק דתן ואבירם, דייקו חז"ל שהלך לפייסם ולהוכיחם. כי קרח באותה שעה היה באוהל מועד. (וכבר ניסה משה לגרום לו שיחזור בו), ועתה, כשהלך אל דתן ואבירם כדי להזהיר את בני ישראל, הלך גם לפייס ולהוכיח את דתן ואבירם.]

(העמק דבר, במדבר פרק טז פסוק כה)


אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, רב אשי אמר, ראוי ליצטרע כתיב הכא ביד משה לו וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך

ויש לשאול, מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.
אלא שלפי שארז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו .

(כלי יקר, במדבר פרק יז פסוק ה)


ואת כל היקום אשר ברגליהם, אמר רבי אלעזר, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו

ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י על פי התלמוד, זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, ויש לשאול, וכי מי שאין לו ממון, חיגר ברגליו, ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית?
ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר, כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב, כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו, כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה ח) והארץ מדרס לרגליו, ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם, ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה, שממונו מתגבר עליו, אל כל אשר יחפוץ יטנו, ועלה מן הארץ משפל מצבו, כאשר יקום איש על רעהו, כך יקום ממונו עליו ושליט בו, ומעבירו על דעתו, ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם, כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, ונתון תחת כפות רגליו, הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות, והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.

(כלי יקר, דברים פרק יא פסוק ו)


וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה, אמר רב שמואל בר יצחק, מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה

מדרש זה רחוק מן השכל מאד, ומדברי קבלה לא ילפינן, כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דווקא כי אין לו רמז בפסוק. ע"כ אומר אני שבעל אגדה, זו רצה לפרש פסוק, "כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'" במחלוקת קורח. מה ענין הקדושה אל ההתנשאות, ואת"ל שיש יחס ביניהם והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות א"כ היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש או עדה קדושה. אלא ודאי כך אמר קרח למשה, כשם שמצינו במס' סוטה (ד ע"ב) ארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, ובמקום אחר אמרו (שם ד ע"ב) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע שבכ"מ שתמצא קדושה, שם תמצא גדר ערוה, כי העריות מחללין הקדושה, וכך אמר קרח מסברא דנפשיה, הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות, וא"כ מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות, כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים בא"א ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה', ולא אמר על קהל קדוש, כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה, כי כל המתגאה לסוף נכשל בא"א ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל בא"א לכך נאמר וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמ"ש (בראשית ג טז) והוא ימשל בך. ע"כ אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר וע"כ נקט דוקא א"א ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל בא"א, כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו וזהו לשון לסוף כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק ד)

עומד על הקשר בין עריות לגאווה. זה רמוז בפסוק ספר שמות פרק כ (כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ. (כג) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה, ויש בעליה זו דרך גאה וגאון, ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות, במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. וכן אמרו (סוטה ד ע"ב) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו', ואמרו עוד שם כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק כב)

מבאר שחשדו את משה גם במעשה קורח באשת איש, כי האשימו אותו שהוא מתגאה ומשתרר עליהם ומעצמו לקח לו את השררה. טעמו של דבר נראה, לפי שכל המתגאה רוצה, שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים, אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמ"ש (בראשית ג טז) והוא ימשל בך. ע"כ אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו, שתהיה ביד אחר, וע"כ נקט דוקא א"א ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל בא"א, כי כל מי שמתגאה, הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו, לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג, עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו, וזהו לשון לסוף, כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש, הוא סוף כל דבר וקץ לכולם.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק ד, הקשר בין גסות רוח וביאה על אשת איש)




קי ע"ב

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו יתמו בעולם הזה ושם ימותו בעולם הבא ואמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר (הן באין) [באין הן] לעולם הבא שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי

אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא וגמרתינו מדברת על הדין שלעתיד לבוא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)



עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם: גמרא תנו רבנן עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול ויתשם ה' מעל אדמתם בעולם הזה וישליכם אל ארץ אחרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון אם מעשיהם כיום הזה אינן חוזרין ואם לאו חוזרין רבי אומר באים הם לעולם הבא שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'

ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, ותניא רבי אומר באין הן לעוה"ב שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, וזה הענין אינו בעולם הנשמות [מבאר שלא מדובר כאן בחיים בעולם הנשמות אלא בעולם הזה אחר התחיה].

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)



קטני בני רשעי ישראל אין באין לעוה"ב שנא': "כי הנה היום בא בוער כתנור והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף", שורש בעוה"ז וענף לעוה"ב דברי רבן גמליאל. ר"ע אומר באים הם לעוה"ב שנא' שומר פתאים ה' שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא... אבל קטני בני רשעי עובדי כוכבים ד"ה אין באין לעוה"ב

...עוד יתבאר על דרך אומרם בש"ס (סנהדרין קי:) קטני ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אבל קטני עובדי עבודה זרה אין להם חלק לעולם הבא, ובדור המבול כולם דין עובדי עבודה זרה יש להם, שהגם שלא הגיעו לעונש יש לדון בהם משפט כמשפט רשע כי מעשה אבות יעשו בנים זרע מרעים בנים משחיתים, ונח דן בו משפט קטני ישראל וינצלו בזכות אביהם גם בבוא חרון אף לעולם יגן ה' בעדם. [מפרש שבניו של נח היו בבחינת קטני ישראל ולכן לא נספו, ואילו שאר הקטנים היו בבחינת קטני עכו"ם.]

(אור החיים, בראשית ז, א)





קיא ע"א

"עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה"- במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים

תיבת "למלכי" נראה יתור, כי היה לו לומר "ולא העשוי אל ז' אומות", (ובשמו"ר ה כג) מסיק "ולא תראה את אשר אעשה במלחמת שלשים ואחד מלכים", ב. קשה, מנינא למה לי וכי עדיין לא ידענו שנלחמו ישראל בל"א מלכים?, ג. מהו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, "עתה" למה לי?
והכוונה, שאמר הקב"ה למשה, אני ה' היה הוה ויהיה, כי כל בשר ודם, אינו בטוח לקיים הבטחתו, כי רוח עברה בו ואיננו, לקיים הבטחתו, על כן צריך לקיימה לאלתר. ואם לא, אזי בדין, המובטחים קוראים תגר על אשר לא נעשה פתגם דברו מהרה, כי אם לא עכשיו אימתי, אבל אני הוה לנצח בכל הזמנים בשוה, על כן לא היו האבות קוראים תגר, אלא היו מצפים וממתינים מתי יבא דבר ה', והיו בטוחים שסופה להתקיים, אבל אתה, קראת תגר על שלא נתקיימו דברי תיכף ומיד, א"כ מכל שכן, שתקרא תגר במלחמות ל"א מלכים, כי אותן המלחמות יתארכו בהכרח כמ"ש (יהושע יא יח) "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" כי לא יכלו ישראל לנחול את כל הארץ מהרה, פן ירבה עליהם חית השדה אלא מעט מעט יתגרשו מפניהם, ויען כי דרכך לקרא תגר, כשאין ההבטחה נעשית מהרה, על כן אני קונסך, שבדין לא תראה המלחמה ארוכה שתהיה עם ל"א מלכים, חוץ ממלחמת פרעה שהוא מלך אחד, ויכול אתה לראות עתה ר"ל תיכף, את אשר אעשה לפרעה, אותה לבד תראה, ועיקר המיעוט בא מן מלת עתה ר"ל דווקא דבר שנעשה עתה, תיכף, אותו תראה, אבל לא דבר שלא יהיה נעשה עתה, כי אם בימים רבים, כמו מלחמת שלשים ואחד מלכים אותה לא תראה, וזה"ש ושמי ה' המורה שאני הוה לנצח, וסוף הבטחתי להתקיים, אבל עדיין לא ידעו דבר זה, והמתינו לצפות על דברי כאמור. [מניח שבגמרא בסנהדרין הנוסח הוא "ולא העשוי למלכי שבעה אומות" אולם אין כן הנוסח בגמרתנו]

(כלי יקר, שמות פרק ו פסוק ג)



ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנא' "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך". בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה. שנאמר "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה". ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה. ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך

וענין שאמר ה' למשה חבל וכו', כי הקב"ה אמר, הם לא שאלו אחרי שמי, ואתה תשאל לשמי, כי ודאי מאחד אין ראיה, כי זה חושב כך וזה חושב כך, אבל להיות כי שלשה בסוג אחד ולא שאלו והוא שאל, בזה יש לתמוה על משה, רק ודאי על יצחק אין כאן תמיהה לכאורה למה לא שאל, כי ראה שאביו לא שאל, ומכ"ש ביעקב בראותו שאברהם ויצחק לא שאלו, אך כל זה אם הם כולם במדרגה וסוג אחד, אבל אם הם ממדרגות מתחלפות, אין לומר שזה נתלה בזה, רק מעצמם לרוב צדקותם לא שאלו. הנה ודאי אם צדיק אחד מת וצדיק אחר ממלא מקומו, הראשון נשכח, כי יש כאן תמורתו וכן לעולם, משא"כ כשאין ממלא מקומו, ואחד בגדר אחר מחבירו, אין נשכח הראשון, כי שברו מי ירפא, וזהו מאמר ה', חבל על דאבדין ולא משתכחין, וזהו לראיה כי כל אחד מאבות היה במדרגה אחרת וסוג מתחלף, כי לולי כן, היה אברהם נשכח בממלא מקומו יצחק, וכן יצחק ביעקב כנ"ל, וע"כ דהיו מדרגות מתחלפים, ומ"מ לא שאלו לשמי, ואתה תשאל לשמי.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא אלהים בארץ אשר בא לגור שם והיחיד, וכל העם היו קוראין לו "אדוני", והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה, ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה' ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים ורבותינו אמרו (ב"ב טז) שגם זה מן הנסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו. [מבאר שאי היכולת של אברהם לקבור את אשתו אלא אחר מקח ממושך היה נסיון גדול].

(רמב"ן, על בראשית פרק כג פסוק יט)



אמר רבי חנינא אל מלך נאמן לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד

יש לדייק מדברי רבי יוחנן, הא אם שמר, אפילו רק חוק אחד, ניצול מגיהנם, לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפר' שלח לך (טו לח).

(כלי יקר, דברים פרק ח פסוק א)

מדייק שאם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה, שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד ב) וא"כ מיד כשעשה רק מצוה אחת, היו כל המצות בכחו לעשות, אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל, מ"מ הדבר שהוא בכח, דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת בציצית, המזכיר את כל מצות ה', כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה, בגד של כללות המצוות.

(כלי יקר, במדבר פרק טו פסוק לח)






קיא ע"א-ע"ב

דתניא: כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב "ארך אפים". אמר לפניו: רבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים. א"ל: רשעים יאבדו! א"ל: השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל אמר לו: לא כך אמרת לי 'ארך אפים לצדיקים'? אמר לפניו: רבש"ע, ולא כך אמרת לי 'אף לרשעים' והיינו דכתיב "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר"

ויש להבין למה לא נצרך משה לזה עד מרגלים, הלא גם בעגל נצטרך לזה שאל יחרה אפו ברשעים, וגם יש להבין למה ביקש משה שאל יאריך אף לרשעים, הלא מגדר הטוב להטיב לזולתו, והלא זו כל מגמתו, בעד פושעים יפגיע, ובכל עונותם הרבה להתפלל, ושם נפשו בכפו כהנ"ל מחני נא, ובמותו אמר הקב"ה מי יקום לי עם מרעים וכו' [מ"ר ספי"א], ואיך אמר שאל יאריך אף...
ודאי כל ישראל בחזקת כשרים, רק מאן נקרא רשע - עכו"ם, הם רשעים ממקום רשע באים ממרכבה טמאה, ורשעים הם בעצמותם, ולזאת משה ששונא לעכו"ם כמאמרו שלא תשרה שכינה על עכו"ם, כאשר אמר [שמות לג טז] ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה, ולכך כשמעו מאריך אף לרשעים - היינו עכו"ם - חרה לו, עכו"ם יאבדו ויכרתו, חרה ה' ואמר לו הקב"ה חייך דתצטרך לו, ובעגל לא היה צריך לאריכות אף על עכו"ם, אבל במרגלים שהיו ראויים לבוא תיכף לארץ ישראל לולי חטא מרגלים, וא"כ שמע מיניה דנשלם עון הכנעני, דכתיב בקרא [בראשית טו טז] ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, משמע בבואם לארץ נשלם עון האמורי, לולי חטא המרגלים כנ"ל, וא"כ אז שהיו ראוים לארץ נשלם עון האמורי, ומשה ביקש על שיהיו עוד מ' שנה במדבר, וא"כ אף לכנעני שכבר נשלם סאתם, הוצרך להמתין עוד ארבעים שנה, וא"כ היה ארך אף לרשעים לכנענים הטמאים ארורים כאלה, וזהו מאמר הקב"ה יהיה זמן דתצטרך ליה, והיינו בזמן מרגלים ואריכת אף על הכנעני וכך היה, ביקש ועתה יגדל כאשר דברת, אפילו לעכו"ם להאריך אף וא"ש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

ועוד יש לדקדק למה היה משה כ"כ אכזרי על רשעים, הלא טוב לנו להתפלל עבורם, ומכ"ש משה שהיה איש חמלה היותו שלם בכל מיני מעלות שיתארו לאדם השלם... אבל... כל ישראל בתואר צדיקים, אבל האינם מאמינים, הם בתואר רשעים זרע מרעים בנים משחיתים.
ולכן כששמע משה כי ה' אמר שמאריך אף לרשעים, היטב חרה לו עד למות שה' יאריך אף לאינם מאמינים, לכך אמר לו ה' כי הוא יצטרך לו, ...אבל במרגלים, שלרוב בקשת משה לא נגזר על דור מדבר תיכף מיתה, כי אם שהאריך אפו מ' שנה יום לשנה ויהיו במדבר מ' שנה, וכבר שלם עון אמורי וכנענים יושבי ארץ תיכף במתן תורה, דכתיב [בראשית טו, טז] כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ומבואר כי אז שלם עון אמוריים, ובשביל ישראל שהיו במדבר מ' שנה גם להם נארך עונם מ' שנים, שהיו יושבים שקט ושאנן ואין מחריד, הרי שהאריך לרשעים אפו מ' שנה, והיינו בשביל צדיקים כדי להאריך להם אף, האריך לרשעים ג"כ, וזהו חייך שתצטרך לו, כי לולי שהאריך אף לרשעים, לא היה אפשר להאריך צדיקים ישראל מ' שנה במדבר, לכך אמר כאשר דברת....
ויש להבין לצדיקים מה צורך לארך אף הלא הם צדיקים, וגם למה יהיה נצרך לזה משה במרגלים ולא מקודם בעון עגל, שביקש ג"כ משה מלפני ה' והזכיר מדותיו שהוא ארך אפים, וג"כ הוצרך לאמר שאף לרשעים ארך אף. אבל הענין כבר נודע. אם צדיקים רואים לרשעים עוברי עבירה ואינם מוחים, אף המה בכלל עונש כמו הרשעים. וזה שהקב"ה מאריך אף לצדיקים, דהמה בעצמם צדיקים, רק בזה חטאו לנפש שלא מיחו בעוברי עבירה, ע"ז מאריך להם אף לשוב. והיה דעת משה שלאלו יאריך אף, הואיל ולא פעלו עולה בעצם, אבל לעושי רע, ינקום לבער חטאים מן הארץ, ובעגל כבר נודע כי בעיקר העובדים היו שלשת אלפים איש והם נהרגו בחרב בני לוי, ויתר שטעו אחריהם מתו במגפה ובהדרוקין, כמבואר בגמרא דיומא [דף סו ע"ב], ולא היה עיקר החטא והמרי רק בעבור שלא מיחו כמו שעשה חור, וזה היה אז חטאת הקהל.
ולכך שפיר התפלל משה אף לשיטתו ארך אפים, כי כאן היה כל הצורך מאריך אף לצדיקים שלא מיחו, כי החוטאים בנפשותם ספו תמו באמת, אבל במרגלים אשר כל העדה סרו לדברי המרגלים וילונו, אז הוצרך משה להתפלל לה' שאף לרשעים באמת יאריך אף, ולכך אמר כאשר דברת.
והנה גוף הטעם שמאריך אף לרשעים הוא, כי שורת הדין שיש להעניש לצדיק כמו לרשע, כי הרשע טען אילו היה מוחה לי, הייתי שומע בקולו והייתי סר מרע לעשות טוב, וא"כ הקב"ה לא יעות משפט ח"ו, וא"כ מה יעשה, להעניש לצדיק, ג"כ זהו נגד מדותיו הרחמים ארך אפים שמאריך אף, וכך היא המדה טובה מלפניו יתברך שמו. ואם יניח לצדיק, יצעק הרשע וכי כך הדין, היה לו למחות, וח"ו שיצא משפט מעוקל, ולכך מאריך אף לרשעים ג"כ. וא"כ אין להם לצעוק, ואם מ"מ אינם שבים, אין להם פתחון פה עוד. וזוהיא טענת אברהם אבינו שבא מכח ממ"נ להציל כל אנשי סדום בעבור לצדיקים, וזה חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, כי כן המדה מלפניך להאריך להם אף, כי חפץ חסד אתה וח"ו מתבטל מידת הרחמים. ואם באמת תאריך להם, רק רשעים יאבדו, גם זה בכלל חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי במשפט רשעים יצעקו אילו מיחו היינו סרים למשמעתם מבלי לעשות רע, וא"כ במשפט עונשם שוה, וא"כ מה תעשה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)




קיא ע"ב

שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם... מאן רשעים? אמר רב יוסף: גנבי. (שם קיג ע"ב)

ויש להבין, וכי אין רשעים בעולם זולת גנבים, בעו"ה הרבה פרוצים בעריות ומחללים שבתות ומועדי ה', וכהנה רבות. אבל כבר נודע [ב"ק עט ע"ב] כי החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, היותו עושה עין שלמעלה כאין רואה ח"ו. והנה מתן בסתר יכפה אף [משלי כ"א], שהעושה כן בסתר, אין כוונתו לשם יוהרא או החזקת טובה, רק לשם שמים בשביל ה', ולכך יכפה אף, אך גנב שעושה עין שלמעלה כאילו אין רואה, א"כ לא שייך מתן בסתר יכפה אף, דהא לדעתו אין ה' משגיח בכל מעשי בני אדם, וא"כ איך יועיל מתן בסתר.
וזוהיא כוונתם שאמרו במשנה, בזמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, וקשה איך החליט זה, הא מתן בסתר יכפה אף, שהוא כתריס בפני פורענות להגין אף דחימה עזה בשביל עונות, מכל מקום שוחד בחיק, דהיינו צדקה, ולזה מתרץ הגמרא מאן רשעים גנבי, והם עושים עין שלמעלה כאילו אין רואה, וא"כ אף הצדקה בסתר אינה מועילה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"ב ]



קיג ע"א

אחאב שושביניה הוה. אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא. יתיב וקאמר: דילמא כי מילט יהושע הכי לט: לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו? א"ל אליהו: אין. אמר ליה: השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא, דכתיב "וסרתם ועבדתם וגו'" וכתיב "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'", וההוא גברא אוקים ליה עבודת כוכבים על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה. לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא! מיד "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד חי ה' אלהי ישראל אם יהיה טל ומטר וגו'" בעי רחמי, והבו ליה אקלידא דמטרא, וקם ואזל

ויש להבין באחאב איך היה כ"כ קשה עורף, כי ראה בחוש שנתקיימו קללות יהושע בעי, ואי אפשר לייחס הדבר למקרה, ובאמת איך תובן הקושיא, וגם אליהו דנשבע, עדיין קושית אחאב יותר חזקה, קללת תלמיד תלמידו של משה נתקיימה, וקללות משה לא נתקיימה, וגם למה ביקש שיהיה נמסר לו המפתח, והלא כתיב ויגזור אומר ויקום, ויותר יש לתמוה על מנין שהיה דוקא שלשה שנים, לא העדיף ולא החסיר והלא דבר הוא.
אבל נראה כי ... אחאב הרשע בדבקו בבעל לא הבדיל בין קודש לחול, וחשב בטעותו כשם שאין ביד הבעל ושאר עכו"ם לעשות דבר בעיני גשמיים כי כך הוטבעה הבריאה, כך אין יכולת ביד הקב"ה, והוא מהנמנע בידו להכחיש בזה הטבע, ולכן אמר לטותיה דיהושע נתקיים, כי זה סיפק ביד ה' לעשות, אבל לטותא דמשה לא אתקיים, כי בגשמים קצרה ח"ו יד ה' לעשות, ולכן אליהו, להוציא מינות ואפיקורסות מתוך לבו, נשבע שלא יהיה טל ומטר, וכן היה, ומזה ראה והכיר כי יד ה' רמה וימין ה' בכח לעצור אף להוריד גשמים, וכרצונו וכחפצו יעשה.
והנה הכל נמסר ביד שליח חוץ גשמים וכו' [תענית ב ע"א], ולכך לטותא דיהושע תיכף כשנחרץ, נמסר ביד שליח הממונה על כך, אם יעבור ורבצה בו האלה הנחרצה, ולא היה מועיל חינון וחמלה, כדכתיב כי לא ישא לפשעכם, ולכך קרה לחיאל כמו שאמר יהושע, אבל משה שאמר בעצירת גשמים, זה לא נמסר לשליח ונשאר ביד ה', וה' חנון ורחום חומל עמו ואין ממהר לשלם גמול לאויביו, אף כי לעמו ישראל אשר בכל חטאם לא סר חביבותו, ולכך האריך אפו והמטר ניתך ארצה.
ולכך אליהו כאשר ביקש שיהיו גשמים נעצרים, אילו נשאר מפתח ביד ה', פשיטא שהיה חומל, לכך בעי רחמי ויהיב ליה אקלידא, וכיון שנמסר לשליח, שוב קשה התשובה וחמלה, ולכך נעצרו הגשמים, ויכירו וידעו כל העם טעם למה לא נתקיים לטותא דמשה ע"ה, וכי יש ביד ה' לעצור ולהוריד גשמים, ואתי שפיר.
אך למה דקצב ג' שנים הוא כך, דיש להבין תמיהה גדולה, כי הפסוק אומר שלא היה מטר כלל בכל ארץ ישראל, ואפילו עשב למאכל בהמה לא היה בנמצא, ומה עשו יהודה ובנימין, והלא היה יהושפט מלכם צדיק וישר וכל משרתיו צדיקים, ומה יעשו המה, האף יספה צדיק כרשע, ובפסוק לא משמע שלא היה רק בחלק אחאב מטר, כי הכתוב אומר סתם אם יהיה טל ומטר, וכן אחר כך אמר ואתן מטר על פני האדמה, מבואר שלא היה בכל אדמה גשם, וכן מורים כל המקראות שלא היה גשם בכל הארץ, והתמיהה חזקה איך לא צווחו בני יהודה אל אליהו, כמו אחאב ששלח אל כל גוי לבקש אליהו, ולמה לא שלח יהושפט, והדבר מתמיה.
אבל תדעו אמיתת הדבר, כי מבואר בסדר עולם כי שבע שכבשו ושבע שחלקו כלו בשנת תק"ג לאלף השלישי לבריאת עולם, וא"כ בשנת תק"ד התחילו למנות שמיטות ויובלות, כי לאחר י"ד שכבשו וחלקו התחילו שנות שמיטים ויובלות כמבואר בגמרא דערכין [דף יב ע"ב], ואותה שנה שקרא אליהו לרעב, מבואר בסדר עולם שהיתה בשנת שלשים וארבע לאלף הרביעי לבריאת עולם, א"כ היה בין התחלת מנין שמיטה עד הרעב ההוא תקל"א שנים, ות"ק שנים עלו למנין שמיטה ויובלות, וקיימ"ל כר"י [שם] דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן, וא"כ כל מאה שנים עולים בשמיטות ויובלות, ונשארים לחשבון משמיטות ב' שנים, אם כן כשתצרפם לל"א שנים הנשארות מת"ק, הרי כאן מ"א שנים, כי בכל מאה ב' שנים ומ"א שנים בשמיטות הרי שנת מ"א ערב שמיטה כי שנת מ"ב שמיטה ששה פעמים שבעה.
וכבר נאמר בשמיטה הבטחת ועשת הארץ לשלש השנים [ויקרא כה כב], ועיין ברמב"ן על התורה שדעת ספרי [כ"ה כא] בכל השנים היה לשלש השנים כאילו היתה אחר כך שנת יובל ע"ש, ולפי זה אם היו ישראל משמרים השמיטה כראוי, וחלה עליהם ברכה והבטחה האמורה בתורה, לא היו מקפידים אם הגשם נעצר שלש שנים, כי כבר נתברכו שתהיה התבואה ישנה מספקת לשלש שנים, אבל זה בית יהודה ובנימין
צדיקים שומרי משמרת ה' שמיטה כראוי, אבל אחאב ועמו שעזבו ה' ולא שמרו שמיטה כלל, ואף עליהם לא חלה הברכה והבטחה לעשות לשלש שנים, ועליהם תבוא הקללה כי רעה תבוא להם באם לא יהיה מטר שלש שנים להצמיח זרע, ולכך לא היתה הקללה רק לאחאב ולעם מרי, לא לירושלים ובנותיה, ולכך לא צעקו יהודה ובנימין אל אליהו, ולכך קצב שלש שנים, כי אילו היה יותר, יהיה הדבר נוגע לבית יהודה ג"כ, וזה לא רצה לעשות להרע לעם ה' וצדיקים, ואתי שפיר. [שאלות: אחאב איך היה כ"כ קשה עורף? הרי ראה בחוש שנתקיימו קללות יהושע בעי, ואי אפשר לייחס הדבר למקרה? עדיין קושית אחאב יותר חזקה: קללת תלמידו של משה נתקיימה, וקללת משה לא נתקיימה! למה ביקש אליהו שיהיה נמסר לו המפתח, והלא כתיב "ויגזור אומר ויקום"? מדוע קבע אליהו שדוקא שלוש שנים לא יהיה מטר? תשובות: אחאב הרשע חשב בטעותו כי כשם שאין ביד הבעל ושאר עכו"ם לעשות דבר בעיני גשמיים, כך אין יכולת ביד הקב"ה, ולכן אמר 'לטותיה דיהושע נתקיים', כי זה סיפק ביד ה' לעשות, אבל 'לטותא דמשה לא אתקיים',, כי אין יכולת ביד הקב"ה, ח"ו. הכל נמסר ביד שליח חוץ גשמים וכו' [תענית ב ע"א], קללת יהושע נמסרה מידית ביד שליח הממונה על כך, אשר אינו נושא פנים, ולכן נענש חיאל בדיוק כמו שאמר יהושע. אבל משה אשר העניש בעצירת גשמים, וזו לא נמסרה לשליח אלא נשארה ביד ה'. וה' האריך אפו והמטר ניתך ארצה. אילו נשאר מפתח גשמים ביד ה', פשוט שהיה חומל, ולכן ביקש אליהו את מפתח הגשמים, כדי שיימסרו לשליח, ואם כן קשה התשובה וחמלה, ולכך נעצרו הגשמים, ויכירו וידעו כל העם טעם למה לא נתקיימה קללת משה, וכי יש ביד ה' לעצור ולהוריד גשמים. ע"פ המבואר בסדר עולם אותה שנה היתה שנת מ"א למניין השנים ליובל, ערב שמיטה. וביהודה שמרו את מצוות השמיטה, על כן לא נפגעו שם מהבצורת, כי כבר הובטח בתורה "ועשת הארץ לשלש השנים" [ויקרא כה כב], ואם היה אליהו בוחר לעצור את הגשמים לזמן ממושך יותר - הי פוגע גם באנשי יהודה, ובכך לא רצה, כמובן.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)


...וההוא גברא אוקים ליה עבודת כוכבים על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה..

בימי אחאב הוי מיטרא טובא. היינו משום שהיה וותרן בממונו ומהנה ת"ח נכסיו כדאיתא שם דק"ב ב'. [בימי אחאב היו גשמים רבים. וזאת משום ששכר בעל חסד הוא מים, וחסדו של אחאב היה שהיה וותרן בממונו והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו. ר' סנהדרין קב ע"ב.]

(העמק דבר, במדבר פרק כא פסוק יח)





דרש רבי יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי, ולא אתא, כי אתא, אמר ליה אמאי לא אתא מר? אמר ליה, קפדן קרית לי? אמר ליה הא דקמן דקא קפיד מר

ומצאנו (סנהדרין קי"ג), באליהו זכרונו לברכה מדת הרגזנות, ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו חכמים, שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו, כי ימיתם.

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US